בא – אוכל נפש ביום טוב

ב”ה

פרשת בא – היתר אוכל נפש ביום טוב

שמות יב, טז:

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם:

לגבי מלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, שנינו בבריתא מסכת ביצה דף כח ע”א: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. ובשו”ע או”ח (סימן תצ”ה סעיף א’) כתב: “כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב חוץ ממלאכת אוכל נפש וחוץ מהוצאה והבערה”. לגבי הוצאה והבערה ההיתר הוא מדין מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך אוכל נפש.

מקור נוסף להיתר מלאכת אוכל נפש הוא מפרשת אמור

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. (כג,ז).

בפרשה זו נאמר כמה פעמים במועדות, גם לגבי ראשון ושביעי של פסח הביטוי מלאכת עבודה. בפירוש “מלאכת עבודה” נחלקו רש”י ורמב”ן שם, לרש”י הוא כולל את כל המלאכות, ולרמב”ן הוא כולל רק מלאכה שאינה אוכל נפש.

הרמב”ם בתחילת הלכות יום טוב (פרק א’ הלכה א’) כלל את שני הלימודים יחד, ממלאכת עבודה וגם מאך אשר יאכל:

ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים, ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו’.

הרי משמע שמלאכת עבודה האסורה אינה כוללת אוכל נפש, והביא גם את הפסוק אך אשר יאכל לכל נפש.

גם הרשב”ם בפרשת בא כורך את שני הלימודים יחד: “אך אשר יאכל לכל נפש וגו’ – ולכך כתוב בכל ימים טובים מלאכת עבודה לא תעשו למעוטי אוכל נפש, אבל בשבת ויום הכיפורים כתיב כל מלאכה”. הרשב”ם קושר את שני הלימודים, ובעצם דברי הרשב”ם כאן הם דברי הרמב”ן בפרשת אמור (פרק כג פסוק ז’ כל מלאכת עבודה):

אבל פירוש “מלאכת עבודה”, כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים “כל מלאכה” ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי “מלאכת עבודה” ילמד על זה.

וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר, וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, ומפני שמזכיר שם “כל מלאכה” הוצרך לפרש אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. פירוש “מלאכת עבודה” מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו.

אלא שיתכנו כמה נפ”מ אם הלימוד הוא מ”אך אשר יאכל לכל נפש” או מ”מלאכת עבודה”, ויתכן שגם השאלה אילו מלאכות הותרו מן התורה גם היא קשורה לשאלה זו, ואולי גם ההבנה של דין מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך לגבי הוצאה והבערה יוסבר על פי הבנות בזה, וע’ להלן.

יש לדון בגדר מלאכת אוכל נפש, האם מלאכות אוכל נפש כמו בישול ואפיה לא נאסרו כלל, או שכל המלאכות נאסרו אלא שהותרולצורך אוכל נפש. ובמילים אחרות: שתי הגדרות ניתן לתת להיתר לצורך אוכל נפש: א. המלאכות הותרו כשהן שנעשות לצורך אוכל נפש, ב. מלאכות שהן מיוחדות לצורך אוכל נפש הן מלאכות מותרות. ומלשון השו”ע שהבאנו לעיל: “חוץ ממלאכת אוכל נפש”, ולא כתב: “חוץ ממלאכה שהיא לצורך אוכל נפש”, משמע שכוונתו שמלאכה המיוחדת לאוכל נפש היא מותרת.

והנה, הראשונים נחלקו אם מלאכות של קצירה וכיו”ב גם כן אסורות מן התורה לצורך אוכל נפש או רק מדרבנן אסור לקצור ולבצור משום טרחא ביום טוב. ולכאורה שו השאלה שדנו לעיל. אם נאמר שיש היתר מלאכות לצורך אוכל נפש, אם כן יתכן שמן התורה גם קצירה ובצירה יהיו מותרות ורק מדרבנן אסרו אותן. אבל אם הלימוד הוא ממלאכת עבודה, אם כן לפי הרמב”ן שיש סוג של מלאכות שהותר ולכן קצירה ובצירה שהן יהיו מוגדרות מלאכת עבודה, נאסרו מן התורה.

כתב טור אורח חיים סימן תצה:

…וקצירה וטחינה ובצירה וסחיטה אע”פ שהן אוכל נפש אסרום חכמים ופר”י הטעם לפי שאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מתירין בי”ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י”ט וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ובירושלמי מסמיך להו כולהו אקראי.

לדעת ר”י, גם מלאכות אוכל נפש האסורות, הן אסורות רק מדרבנן. זו דעת הרמב”ם בהלכות יום טוב פרק א’ הלכה ה’:

כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות.

השגת הראב”ד: וימנע משמחת יו”ט ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א”א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביו”ט ומרבה הטורח ליום קדש.

ועיין בשו”ע סימן תצ”ה סעיף א’ שיש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעמם כלל אם עשאו מערב יום טוב. ולפי התוספות המלאכות שאסורות, הן אסורות מן התורה.

התוספות והרא”ש במסכת ביצה הביאו ירושלמי (רא”ש מסכת ביצה פרק ג סימן א) שלומד מן הפסוקים את המלאכות האסורות:

ובירושלמי (פ”ק הל’ י) מסמיך ליה אקרא דגרסינן התם מנין שאין טוחנין ואין בוררין ואין מרקדין ת”ל אך אשר יאכל לכל נפש וגו’ ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך מותר ולא מלאכות שקודם הלישה. תני חזקיה אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין מכאן שלא יקצור ולא ירקד ביום טוב.

אלא שאין הכרח ששאלה זו, אם המלאכות לאו,נ שנאסרו הן אסורות מן התורה או מדרבנן תלויה בשאלה אם התורה התירה צורך אוכל נפש או שהתירה סוגי המלאכות. שהרי יתכן לומר שיש מלאכות שנאסרו מהלימוד של הירושלמי, אבל מה שהותר יתכן שהותר לגמרי. וכן אם כל המלאכות מן התורה הן מותרות לאוכל נפש, יש מקום לשתי הדעות האם ההיתר הוא בסוג המלאכה או בצורך.

אלא שלדעת הרמב”ן שמלאכות אוכל נפש לא נאסרו בכלל, יש צורך להסביר את הפסוק “אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם” שממנו משמע שהצורך הוא מתיר ולא שהמלאכה מותרת. ויש לומר כמו שכתב השיטה מקובצת (כתובות דף ז ע”א) כשדן על דין מתוך:

וז”ל שיטה ישנה א”ל רב פפי כו’ מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו’ כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתבוה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי”ט ובלבד לצורכי ישראל.

וכן כתב הפני יהושע (ביצה דף יב ע”א) בהסבר ענין מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך:

…כתב מורי זקיני בספר מגיני שלמה דנפקא להו מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש ואם כן פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי.

על פי דברי הרמב”ן על התורה, מסביר באמרי בינה דיני יום טוב סימן א’ את מחלוקת רש”י ותוספות לגבי דין מתוך, שהם חולקים ביסוד ההיתר של מלאכת אוכל נפש. בגמרא ביצה דף יב ע”א. המשנה שם אומרת שלבית הלל מוצאים את הלולב ואת ספר התורה לרשות הרבים. ואומרת הגמרא שלבית הלל אומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ולשיטת רש”י מן התורה הותר לגמרי אפילו שלא לצורך כלל אלא שחרבנן גזרו במידי דלא צריך כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה אומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך.

והתוספות שם ד”ה ה”ג רש”י כותבים:

…ורש”י קים ליה דב”ה סבירא להו הואיל והותרה הותרה לגמרי אלא רבנן הוא דגזור בדבר שאינו צורך יו”ט כלל וקשה חדא דאמרי’ בפסחים (דף מו:) האופה מיו”ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך וכו’ ואפילו לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי ליה אורחים אבל מטעם מתוך לא קאמר… ודוקא בהוצאה שיש בה צורך יו”ט קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יו”ט דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת שיש צורך יו”ט אבל שלא לצורך יו”ט כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מיו”ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יו”ט חייב מדאורייתא וכי פליגי ב”ש וב”ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יו”ט קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב ולולב לצאת בו וס”ת לקרות בו.

וע’ בביאור הלכה בסימן תקי”ח.

וכתב באמרי בינה שדעת רש”י היא כמו הרמב”ן שבעצם אין בכלל איסור של אוכל נפש כיון שאין זו מלאכת עבודה אלא מלאכת הנאה, לכן שייך דין מתוך גם שלא לצורך כלל, כיון שמעיקר הדין הרי אין איסור כלל בדברים אלו. אבל לדעת התוספות היתר אוכל נפש הוא בגדר של דחויה, ולכן מותר רק לצורך קצת ולא שלא לצורך כלל.^[1]

אלא שעדיין יש לברר את השאלה שכתבנו לעיל, האם הצורך לאוכל נפש הוא מתיר של מלאכה שהיתה אסורה או המלאכה מותרת. ונפקא מינה למה שהביא הלחם משנה (הלכות יום טוב פרק א’ הלכה א’) בשם מהרלב”ח, לגבי מצות עשה של שבתון. לדעתו אם נכללת מלאכת אוכל נפש בלא תעשה של מלאכת עבודה, הרי אם עשה מלאכת אוכל נפש לא קיים עשה של שבתון, אך יש לדחות את דבריו ואכ”מ.

נפקא מינה אחרת, לגבי האיסור לבשל לבהמה שנתמעיט בפירוש מהפסוק אך אשר יאכל לכל נפש: “לכם ולא לכלבים”, האם נאמר שהמיעוט אהדריה לאיסורא קמא כמו שכתבו התוספות בביצה (דף יב ע”א ד”ה השוחט), והמבשל לכלבים יעבור גם משום לא תעשה מלאכה. אם נלמד מאך אשר יאכל לכל נפש, ודאי שזהו איסור מלאכה. אך אם נאמר כפי המקור השני ,שמלאכת אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, הרי גם בישול לכלבים אינו מלאכה אלא הוא לאו הבא מכלל עשה.

פשטות דברי הרמב”ן הן שהמלאכות הותרו לגמרי כיון שאינן מלאכת עבודה ולא הצורך מתיר. אבל גם לרמב”ן יש לעיין, משום שכתב הרמב”ן כאן: “המלאכה המותרת היא מלאכה שאינה מלאכת עבודה, ומלאכת עבודה היא מלאכה בשדה”, או כפי שכתב בהמשך דבריו: “עבודה אצל רבותינו ז”ל טורח ועמל שאדם עובד בו לאחר, מלשון עבודת עבד (ויקרא כה לט), עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה)”. ועוד כתב הגדרה נוספת שמלאכת אוכל נפש שהותרה היא מלאכת הנאה, ומשום כך הותר צורך אוכל נפש. לפי הגדרת הרמב”ן שההיתר הוא של מלאכת הנאה, יתכן שאין הכוונה לסוג המלאכה אלא ניתן להתפרש גם לפי המטרה של המלאכה, שעושה את המלאכה לצורך הנאה, וכשעושה לצורך זה אין זו מלאכה.

וכן נראה שהבין הרשב”א בעבודת הקדש (בית מועד שער א’ סימן א’) שהלך בדרך הרמב”ן:

דבר תורה מלאכת עבודה אסורה ביום טוב כבשבת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו. אי זו היא מלאכת עבודה כל שאין בה צורך אוכל נפש כחורש וזורע ובונה ואורג וכיוצא בהן. ולא הותרה אלא מלאכה שיש בה צורך אוכל נפש או שכל נפש נהנית ממנה כאפייה ובישול וכיוצא בהן, שנאמר (שמות י”ב) כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ולא כל מלאכת אוכל נפש התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך הוא לבדו יעשה לכם, אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הן. ולפיכך יש אפילו מלאכות שיש בהן צורך אוכל נפש ואסורות, ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט את הפירות להוציא מהן משקין אסור. וכן אסרו מדבריהם לרדות חלות דבש מן הכוורת. ומפני מה מנו את אלו, לפי שלא התירה התורה לתקן ביום טוב מה שדרך בני אדם לתקן מהן הרבה לימים הרבה, כדי שלא יטרח ביום טוב לתקן מחמת חול.

מדברי הרשב”א, נראה שלדעתו המלאכה הותרה משום הצורך ולא לפי סוג המלאכה, ומלאכת עבודה היא כשלא נעשית לצורך אוכל נפש. ולכן התקשה מדוע קצירה ותלישה נאסרו, שהרי נעשות לצורך אוכל נפש ונצרך לומר שמסרן הכתוב לחכמים. אם מלאכת עבודה היה תלוי בסוג, ורק מלאכת הנאה מותרת, הרי הרשב”א לא היה נזקק להסבר ההיתר משום שמסרן הכתוב לחכמים.

אך מן הסיוע שמביא הרמב”ן מן הר”ח,^[2] שמלאכת עבודה היא מלאכה המשתמרת לעבודת קנין, אבל אוכל נפש אינו מלאכת עבודה, משמע ברור שלדעתו סוג המלאכה הוא הקובע, וכמ”ש לעיל. וכן משמע ברמב”ן במלחמות (ריש פרק אין צדין) שהוסיף עוד הגדרה: “שלא התירה תורה ביום טוב אלא מלאכות של יומן כגון שחיטה אפייה ובשול אבל אלו תקון הן ודרך בני אדם לתקן מהם לימים הרבה”. הרי שתלוי בסוג המלאכה ואף אם עושה אותה ליומה אסורה כיון שדרך לתקן ממנה לימים רבים. ואם כן משמעות דברי הרמב”ן היא שסוג מלאכות אוכל נפש הותר ולא תלוי בצורך. ועל פי זה מובנת שיטת הראשונים דס”ל דמדין מתוך הותר גם שלא לצורך, והיינו משום שהמלאכה הותרה.

1. ולכאורה מה שצריך דוקא אוכל נפש השווה לכל נפש, מוכיח כדעת התוספות שאין זה הותרה בכלל. ע’ משנה ביצה כ”ב ע”ב שר”ג אמר שמניחין את המוגמר. וחכמים אוסרים. והביא רש”י את הגמ’ בכתובות ז’ ע”א שבאוכל נפש צריך דבר השוה לכל נפש. ובגמ’ כתובות שם:

   אלא מעתה נזדמן לו צבי ביו”ט הואיל ואינו שווה לכל נפש ה”נ דאסור למשחטיה, אמר ליה אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש הוא.

   האחרונים דנו בעישון סיגריות ביום טוב אם זה מותר ובכלל אוכל נפש או שזה כמו מוגמר. ע’ קרבן נתנאל סוף פרק ב’ בביצה:

   ולא אוכל להתאפק מלהעלות על הספר מרבה המכשלה בישראל שתיית טובא”ק ביו”ט שמזלזלין באיסור מלקות הבערה שלא לצורך… וטוב להם לעיני העדה שימנעו יום או יומים לכבוד השם ותורתו אף שיש להם קצת היתר ע”פ ש”ס היצר הרע, ומהם ילמדו אילני סרק ולא יחללו יו”ט, ויהיו ממצדיקי הרבים ויקבלו השכר בשב ואל תעשה. אשרי שומע לי.

   ע’ ספר מלאכת יום טוב. ↑

2. “וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר, וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, ומפני שמזכיר שם “כל מלאכה” הוצרך לפרש אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. פירוש “מלאכת עבודה” מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו.” ↑