בשלח – הכנה דרבה

ב”ה

פרשת בשלח – הכנה לשבת

שמות טז, ה:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם:

כמה וכמה הלכות אנו לומדים מפסוק זה המחייב הכנה מיום שישי לשבת: א. פסוק זה משמש מקור לדין מוקצה. ב. מקור לאיסור הכנה מיום טוב לשבת, “הכנה דרבה”. ג. אסמכתא לערובי תבשילין. ד. חיוב הכנה של צרכי שבת מיום שישי.

א

פסוק משמש אסמכתא למוקצה לדעת רבה בפסחים (דף מז ע”ב) שיש מי שאומר שמוקצה הוא דאוריתא. כלומר, שכל דבר שמשתמשים בו בשבת צריך הכנה מבעוד יום, ואם אין לו הכנה מבעוד יום הרי הוא אסור בשימוש כיון שלא היה מוכן וזה נקרא מוקצה. הסוגיה בפסחים דנה בבבריתא שנאמר בה שהמבשל גיד הנשה ביו”ט ואוכלו לוקה חמש, ודנה הגמרא מהם הלאוין שעליהם לוקה:

…אלא: אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. – ומוקצה דאורייתא הוא? – אמר ליה: אין, דכתיב (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, ואזהרתה מהכא – (שמות כ) מלא תעשה כל מלאכה.

ובהמשך הגמרא דוחה ואומרת שמוקצה אינו דאוריתא. אבל יש להדגיש, שאף שרבה אומר שמוקצה דאוריתא, זה רק מוקצה לאכילה אבל לטלטול ודאי שזה דרבנן, שהרי טלטול גזרו משום הוצאה.

אבל ברש”י בביצה ב’ ע”ב ד”ה לטעמיה דאמר רבה, כתב שלרבה פסחים מוקצה דאוריתא. ולכאורה קשה ממסקנת הסוגיה בפסחים שהגמרא דוחה אפשרות זו. ובשיטה מקובצת בביצה שם כתב על דעת רש”י:

וכתב רש”י ז”ל בהגהה דמאן דאית ליה מוקצה יליף מוהכינו וה”מ במידי דחזי למיכל וכו’ ופי’ לפי’ שאין מוקצה מן התורה אלא בדבר הראוי לאכילה.

כלומר שבמוקצה לאכילה זה דאוריתא לרבה, אבל שימוש וטלטול מוקצה הוא רק דרבנן גם לרבה.

אלא שבראשונים מוכח שאף שהגמרא בפסחים נדחתה, מכל מקום פסוק זה משמש אסמכתא למוקצה. ז”ל הרמב”ן במלחמות ריש ביצה:

וכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכיו מערב יו”ט ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבוא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורים לו וסמכוה למקרא והכינו.

וכ”כ הריטב”א בסוכה מ”ו בהא דסוכה בשמיני אסורה, וז”ל :

סוכה דחזיא לבין השמשות דשביעי הנכנס לשמיני מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכדאמרינן בפרק כירה גבי מטה שיש עליה מעות אם היו עליה כל בין השמשות מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכן רבים שם והטעם דמשום דכתיב גבי שבת ויו”ט והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת ויו”ט אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש אע”פ שיש לו היכן ביו”ט או שבת.

ובשלחן ערוך בסימן ש”י על סעיף ג’ כתב המחבר:

בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות, אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות, אסור כל היום.

והמשנה ברורה ס”ק טז מביא פסוק זה כאסמכתא למוקצה דהכנה:

אסור כל היום – דעיקר הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחלת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו.

והסבר מיגו דאתקצאי לפי זה, הוא שכיון שכל דבר צריך הכנה מבעוד יום, הרי כל מה שלא היה מוכן מבעוד יום “בין השמשות” אסור לכל היום. ולכן הלכה היא שאין מוקצה לחצי שבת, דהיינו, דבר שנאסר באמצע שבת וחזר להיתרו (כגון בגד שנרטב ובהמשך השבת התייבש) אינו מוקצה בהמשך השבת משום שלא אומרים מיגו דאתקצאי אלא מערב שבת. אלא שלפי הדברים הנ”ל יש חידוש בגדר מיגו דאתקצאי: בין השמשות האמור כאן, אינו משום שזה תחילת שבת, אלא משום שזה סוף יום שישי, וההכנה צריכה להיות בבית השמשות בתור יום שישי, שהרי כל ענין ההכנה צריך שיהיה מבעוד יום ולכן מה שלא היה מוכן מבעוד יום הוא מוקצה לכל השבת.

ב

הגמרא בביצה דף ב’ ע”ב לומדת מכאן איסור הכנה מיום טוב לשבת, אף שהדבר הוכן ממילא ולא על ידי מעשה אדם. וזה נקרא על שם אומרה “הכנה דרבה”. הסוגיה בביצה דנה מה האיסור בביצה שנולדה ביום טוב, לדעת בית הלל שאומרים שם במשנה שלא תאכל:

אלא אמר רבה: לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה, וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה, וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא – מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה, דאמר רבה: מאי דכתיב (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב. – אמר ליה אביי: אלא מעתה, יום טוב בעלמא תשתרי! – גזרה משום יום טוב אחר השבת. – שבת דעלמא תשתרי! – גזרה משום שבת אחר יום טוב.

בסוגיה זו לומד רבה מפסוק זה שסעודת שבת צריכה הכנה בחול ולא ביום טוב, ומכאן שאין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב, ואפילו הכנה כזו שאינה בידים אסורה מדין הכנה דרבה.

וכתב רש”י שם:

דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה – ואף על גב דבידי שמים הוא – אסור, דבעינן כל סעודות שבת וסעודות יום טוב שיהו מזומנות ומוכנות מבעוד יום של חול.

ורבה – דאסר בהכנה שאינה בידים ממש.

לטעמיה דאמר רבה – בפסחים (מז, ב), ויליף מהכא דמוקצה דאורייתא.

והכינו – והזמינו, כגון: מכאן אני אוכל למחר, דאי משום הכנה בידים, ולומר שיאפו ויבשלו מבעוד יום – בהדיא כתיב את אשר תאפו אפו, אלא הזמנה בפה קאמר, וכתיב ביום הששי וסתם ששי חול הוא, ואחשבה רחמנא לסעודת שבת שיזמיננה מבעוד יום, ובחול.

ואין יום טוב מכין לשבת – ויום טוב נמי קרוי שבת, ובעיא סעודתו הזמנה, והזמנתה בחול, אבל סעודת חול – לא חשיבא, ולא שייכא בה הזמנה, הלכך, באחד בשבת בעלמא לית לן למיסר ביצה שנולדה ביה משום דאתכן בידי שמים, דסעודת חול לא אצרכה רחמנא זמון מבעוד יום, דלא שייך בה מוקצה.

תוספות בביצה שם מקשים אם איסור הכנה הוא מן התורה איך מועיל ערוב תבשילין שהרי ברור שאם יש איסור הכנה מן התורה ודאי שתקנת ערוב תבשילין אינה יכולה להפקיע איסור תורה. וכתבו התוספות שני תירוצים:

ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה כלל מעיקרא.

ולכאורה כל מה שכתבו התוספות הרי זו גמרא מפורשת בפסחים דף מ”ו ע”ב:

איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל – היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. – ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? – אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין – אית ליה היכירא.

בגמרא שם שני תירצים לשאלה איך מועיל עירובי תבשילין, א. משום הואיל ומקלעי ליה אורחים. ב. משום שמן התורה צרכי שבת נעשין ביום טוב. ואילו בתוספות אצלינו שאלו את אותה שאלה, איך מועיל ערוב תבשילין להתיר איסור תורה, והביאו תירוץ אחד של הגמרא בפסחים, ועוד תירוץ מעצמם, שבאפיה ובישול אין הכנה. אלא שהגמרא בפסחים והתוספות בביצה מדברים על שני דברים שונים (וכבר העיר החתם סופר בביצה שכמה אחרונים לא שמו לב לחילוק זה): הגמרא בפסחים דנה באיסור מלאכה ביום טוב, שהרי כשמבשל שלא לצורך יום טוב לוקה. ועל זה אמרה הגמרא שני תירוצים. אבל התוספות בביצה דנים על דבר שונה: איסור הכנה. וזה מלבד שאלת עשית מלאכה ביום טוב. ולזה הביאו שני תירוצים. הראשון הוא הואיל, ולדעתם כפי שזה פותר בעית איסור מלאכה מיום טוב לשבת, זה פותר גם את בעית איסור ההכנה. ותוספות אינם יכולים להביא כאן את התירוץ השני של הגמרא בפסחים שצרכי שבת נעשים ביום טוב, שהרי ברור שתירוץ זה אינו סובר את הכנה דרבה, שהרי מתיר לכתחילה להכין מיום טוב לשבת (ולפי זה מחלוקת רבה ורב חסדא אינה רק בהואיל, אלא גם בהכנה דרבה). והתוספות שואלים למ”ד הסובר הכנה דרבה. ולכן אמרו התוספות תירוץ נוסף שבאפיה ובישול אין הכנה (עיין על זה בקהלות יעקב ביצה סימן א).

ג

בביצה דף טו ע”ב לומדת הגמרא מפסוק זה אסמכתא לערוב תבשילין:

מנא הני מילי? – אמר שמואל: דאמר קרא (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו – זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מאי טעמא? – אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת, ומנה יפה ליום טוב. רב אשי אמר: כדי שיאמרו: אין אופין מיום טוב לשבת, קל וחומר מיום טוב לחול. תנן: עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. בשלמא לרב אשי, דאמר: כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת – היינו דמערב יום טוב – אין, ביום טוב – לא. אלא לרבא, מאי איריא מערב יום טוב? אפילו ביום טוב נמי! – אין הכי נמי, אלא גזרה שמא יפשע. ותנא מייתי לה מהכא: (שמות טז) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו – מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי, ואין מבשלין אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה.

אלא שלמעשה יש מחלוקת ראשונים האם עירוב תבשילין מבוסס על הא שאין איסור תורה מכיון שיש הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה, או משום שצרכי שבת נעשים ביום טוב. ונפ”מ האם יכול לבשל מיום טוב לשבת סמוך לשבת כשכבר לא יבואו אורחים וזה לא בכדי שיעשה שיאכלו (כן כתבו התוספות בפסחים דף מו ע”ב ד”ה רבה, ולמעשה במשנה ברורה בתחילת סימן תקכ”ז).

לרוב הראשונים ערוב תבשילין מועיל על סמך הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה השתא נמי חזי ליה. וכתב המשנה ברורה בסימן תקכ”ז ס”ק ג’ שלכן יש להקדים ולהכין את התבשילין בעוד היום גדול ולא לעשותם בזמן שלא שייך שיצטרך לו ביום טוב, משום חשש מלאכה דאוריתא. והביא שמטעם זה נהגו להקדים להתפלל ערבית בשבת שלאחר יום טוב, כדי שיקדימו לבשל ולא יתאחר.

אבל לדעת הרמב”ם בפשטות נראה שטעמו הוא משום שצרכי שבת נעשים ביום טוב, ע’ רמב”ם הלכות יום טוב פרק ו’ הלכה א’, שכתב בסתם שהאיסור הוא מדברי סופרים:

יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת, ואיסור זה מדברי א סופרים כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול, שקל וחומר הוא לשבת אינו מבשל כל שכן לחול, לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת הרי זה מותר, ותבשיל זה שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין.

וכתב המשנה ברורה בביאור הלכה שיש כמה ראשונים שמבינים שערוב תבשילין מבוסס על זה שאיסור בישול מיום טוב לשבת הוא דרבנן משום שצרכי שבת נעשים ביום טוב מן התורה:

…אמנם נמצאו גם דעת ראשונים המקילין בזה היינו הרבינו אפרים והמאור שפסקו כרב חסדא לגמרי ומלאכת שבת נעשין ביו”ט מדאורייתא ולדידהו אין חילוק בין מבעוד יום בין סמוך לחשיכה וכן הרמב”ם אף דפסק כרבה דהעושה מלאכה מיו”ט לחול אינו לוקה משום הואיל מ”מ לענין שבת תפס כסברת רב חסדא דמדאורייתא מלאכת שבת נעשין ביו”ט^[1] ורק מד”ס כדי שלא יקילו גם מיו”ט לחול [ומשמע דס”ל דאף מיו”ט לחול אף דאינו לוקה מ”מ איסורא דאורייתא איכא וכן משמע בלשונו עוד בהלכה ט’ בפ”א ובהלכה י”ג שם עיי”ש וכבר האריך בזה בחמד משה] וכן הבינו בדעתו ההגהות והסמ”ג וכן הוא גם דעת הב”י בדעת הרמב”ם וכן הוא פשטיות דבריו וכמש”כ החמד משה וחולק על המ”א שהסיע דברי הרמב”ם לדעת אחרת וכן בספר בית מאיר האריך ומסיק דהרמב”ם קאי בשיטת רב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו”ט מדאורייתא דלא כמהרש”ל ומ”א וטעמו…

ולכן כתב המשנה ברורה שביום טוב שני שחל בערב שבת ניתן להקל לבשל עד כניסת השבת. וכתב שיתכן שיש להקל בשעת הדחק גם שלא ביום טוב שני אלא ביום טוב עצמו שחל בערב שבת, משום שיטת הרמב”ם והראשונים הנ”ל.

ד

ויש עוד איסור הכנה משבת לחול, ואיסור זה הוא מדרבנן משום ממצא חפציך ודבר דבר. אסור להכין בשבת דבר שצריך למוצאי שבת. ויסוד הדבר במשנה שבת קי”ג ע”א:

מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת.

ובבריתא דף קי”ח ע”א:

תנו רבנן קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתיה.

איסור זה אינו ענין להכנה דרבה. וראיה שהרי כתב רש”י בביצה (ב’ ע”ב ד”ה ואין יום טוב) שלא אוסרים ביצה שנולדה בשבת לאכלה ביום ראשון משום שסעודת יום חול לא טעונה הזמנה. ולכן אין לדבר על הכנה דרבה ליום חול, אלא שזה איסור בפני עצמו משום ממצא חפציך. אלא שכנראה דעת הפסיקתא שגם לזה יש אסמכתא מאיסור הכנה. וז”ל פסיקתא זוטרתא (פרשת בשלח): “והכינו את אשר יביאו מיכן אמרו חול מכין לשבת ואין שבת מכינה לחול”. וכפי שכתבנו, הרי לא יתכן שיש איסור הכנה לחול מן התורה שהרי סעודת חול אינה צריכה הזמנה, לכן ודאי גם דרשת הפסיקתא היא מדרבנן ואסמכתא בעלמא.

ה

כמו כן לומדת הגמרא מפסוק זה שצריך ביום שישי לעשות את ההכנות לשבת, ע’ שבת דף קי”ז ע”ב:

אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר (שמות טז) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו לאלתר.

והובא בטור ובית יוסף סימן רנ. וכיוצא בזה בשו”ע סימן רמ”ב סעיף א’ ברמ”א:

נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו”ט, (סמך ממרדכי ריש מסכת ר”ה), והוא מכבוד שבת ויו”ט, ואין לשנות.

וכתב בביאור הלכה שם:

ויש לזה רמז בכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו את אשר תאפו אפו וגו’ משמע דיש לאפות בע”ש להכין לשבת גם בזמן הגמרא היה מנהג קבוע לזה כמו שהביא המ”א ובעו”ה היום התחילו איזה נשים להשבית המנהג ההוא ולוקחין מן האופה ולאו שפיר עבדי דמקטינים בזה כבוד שבת.

ובערוך השלחן סימן ר”נ סעיף א’:

לעולם ישכים אדם בע”ש בבוקר לטרוח ולהכין צרכי שבת שכן הזהיר משה רבינו בעת ירידת המן והכינו את אשר יביאו וההבאה היתה בבוקר כדכתיב [שמות טז, כא] וילקטו אותו בבוקר בבוקר וצוה להכין תיכף לההבאה הרי דההכנה היתה בבוקר וכן אמרו חז”ל [קי”ז:] לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר [שם ה] והכינו את אשר יביאו לאלתר ובס’ שבלי הלקט [ענין שבת סי’ נ”ה] הביא מדרש א”ר חסדא מנין שכל המוציא יציאות בשבת מצוה שישכים ויוציא משחרית שנאמר [שם] והיה ביום הששי וכו’ ודרשו חכמים אין והיה אלא מיד שנאמר [שמואל א’ יז, מח] והיה כי קם הפלשתי במעשה דגלית ודוד וכתיב שם [טז] ויגש הפלשתי השכם וגו’ א”ר זעירא אע”פ שמוציא אדם משחרית מצוה שיוסיף קודם הערב שנאמר [שמות טז, ה] והיה משנה עכ”ל כלומר שיכינו שנית.

1. אלא שלכאורה, אף אם אין איסור להניח על האש סמוך לשבת, משום דנסמוך על הרמב”ם והראשונים שצרכי שבת נעשים ביום טוב, כמ”ש המשנה ברורה, אבל נשארה בעית הכנה, והרי גם להכנה צריך לומר הואיל, ואין לומר הואיל כשמכין סמוך לשבת? וע’ מועדים וזמנים ביצה סימן לו שדן אם בהואיל של הכנה גם כן צריך להקפיד שיהיה בזמן שיכולים לבא אורחים. אבל בפשטות כוונת המשנה ברורה שאם נסמוך עליהם, צריך לסמוך על התירוץ השני של התוספת שלגבי דברים שטעונים בישול ואפיה אין זה הכנה כיון שראוים לכוס.

   ולגבי איסור מלאכה כשמניח לפני שבת ממש כשאין הואיל, כתב האבני נזר סימן שצ”ז שאין איסור גם בלא הואיל כיון שלא נתבשל ביום טוב, ולכן אין איסור בישול ביום טוב. ובשאלה זו כבר נחלקו המנחת חינוך והרש”ש, ואכמ”ל. ↑