וארא - אזכרות השם | שיעורי הרב יואל עמיטל

ב”ה

פרשת וארא – השמות והכנויים

פרק ו’ פסוק ג’:

וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ד’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

(רגילים לקרא את הפסוק כששני השמות הראשונים קוראים ככתבם ורק את שם אדנות אומרים “השם” – האם יש לזה יסוד שהרי לכאורה זה תרתי דסתרי שהרי יש כאן בפסוק שלשה שמות שהם שוים בקדושה. ומכל מקום נוהגים להחמיר בשם אדנות. אבל מעיקר הדין נבאר שמותר לקרא את הפסוק עם השמות)

השמות הקדושים הם שבעה שמות, כמבואר ברמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק א’:

ה”א: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב”ה לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה’ אלהיכם.^{^[1]}

ה”ב: ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו”ד ה”א וא”ו ה”א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני,^{^[2]} ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.

ובהלכה ה’ כתב לגבי הכינויים שמותר למוחקן:

שאר הכינויין שמשבחין בהן את הקב”ה כגון חנון ורחום הגדול הגבור והנורא הנאמן קנא וחזק וכיוצא בהן הרי הן כשאר כתבי הקדש ומותר למוחקן.

לענין שבועה אין הבדל בין שמות ובין כנויים, וכן כתב רמב”ם הלכות שבועות פרק ב’ הלכה ב’:

אחד הנשבע, או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינוין כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפים, וכיוצא בהן בכל לשון הרי זו שבועה גמורה.

על פי זה נראה להסביר מה שמבואר בגמרא בברכות ונפסק בשו”ע בסימן קס”ז: “אם במקום ברכת המוציא בירך שהכל נהיה בדברו או שאמר בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא יצא”, משום שאף שרחמנא זה כינוי שמותר למוחקו ואין בו הזכרת שם שמים לבטלה, אבל בלשון ברכה זה הופך להיות איסור משום ששם זה בברכה הופך להיות שם ממש. וכמה אחרונים כתבו שבספק ברכה יאמר בלשון תרגום בריך רחמנא, וכ”כ הפני יהושע ברכות יב, שבזה אין לא תישא. אבל פשטות הפוסקים שלא נתנו עצה במקום של ספק ברכה לומר “בריך רחמנא” אלא אמרו לברך בלא שם ומלכות, משמע שיש גם בזה חשש של ברכה לבטלה. וכן כתב גם הרב עובדיה יוסף בשו”ת יחווה דעת חלק ו’ סימן טו שאם אומר בריך רחמנא יש חשש איסור ברכה לבטלה ולכן אין לומר נוסח זה במקום ספק.^{^[3]}

האם כיום “השם” הוא כינוי? נפ”מ למצב של ספק בברכה האם יכול לומר “ברוך אתה ‘השם’ אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו”^{^[4]} – אם זה כינוי הרי יש בזה חשש כמו כל הכינויים. ונראה ש”השם” אינו כינוי לריבונו של עולם אלא כינוי למילים שכתובות ובמקומם אני אומר שכאן כתוב “השם”. אמנם כשאומרים “ברוך השם” אנו מכוונים לרבש”ע. ומ”מ יש קצת ראיה למ”ש שפירוש השם הוא לאותיות, מנוסח הוידוי של כהן הגדול שאנו אומרים ביום הכפורים: “אנא השם חטאתי” וכו’. וכאן אומרים “השם” כיון שכהן הגדול היה אומר את השם המפורש ולכן אנו אומרים “השם”, ואם כן גם אצלינו הכוונה היא למה שכתוב שאין אנו קוראים ולפי זה אין זה כינוי. וכמו כן נראה שגם “אלוקינו” אין זה כינוי.

ולכן אפשר להבין שרק לגבי שמות המיוחדים יש איסור להזכירם לבטלה ולא בכינויים, כמו שכתב הרמב”ם בהלכות שבועות פרק יב הלכה יא:

ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע”פ שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה’ אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה

ודעת השאילתות (שאילתות יתרו שאילתא נג, ועי’ שם בהעמק שאלה אות ב.) שהאיסור הוא משום לא תשא את שם ה’ לשוא.

ובנושא זה יש לברר מספר דברים:

מה דין הזכרת שם שמים בזמן קריאת פסוקים או חצאי פסוקים, בזמן הלימוד ובזמירות שבת וכדו’. האם יש קדושה גם לעצם הכתב ויש איסור מחיקה של השמות. האם לענין כתב יש קדושה רק בשם שנכתב לשם קדושה או שבכל שם הכתוב יש קדושה ואיסור מחיקה? מה דינה של אמירת שלום? האם זה נחשב כשם? האם אמירת שם שמים בלשון לע”ז אסורה או אינה אסורה?

דין הזכרת שם שמים בזמן קריאת פסוקים או חצאי פסוקים, בזמן הלימוד ובזמירות שבת וכדו’:

בגמרא ברכות דף כב ע”א מובא לגבי בעל קרי: “רבי נתן בן אבישלום אומר: אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו”, ומשמע שמי שאינו בעל קרי, או כיום שלא מקפידים על כך משום שנפסקה ההלכה שאין דברי תורה מקבלים טומאה, מותר ללמוד את הגמרא עם האזכרות. וכתב משנה ברורה (סימן רט”ו ס”ק יט) שמותר להזכיר את השם כשלומד עם תינוק את הברכות כדי לחנכם. אבל גדול בשעה שלומד את הברכות אינו אומר בשם, אבל כשלומד הפסוקים הנזכרים בתלמוד רשאי לאומרם כמו שהם כתובים עם הזכרת השם. ובפשטות כוונתו אפילו חצי פסוק, שהרי בדרך כלל הפסוקים שמובאים בגמרא אינם שלמים.^{^[5]}

וכן כתב החיי אדם (כלל ה’ סעיף ב’):

נ”ל דמותר לומר חצי פסוק אע”פ שמזכיר את השם. ולכן אם קרא וטעה בנגינה וטעמים, מותר לקרותו עוד הפעם אע”פ שאינו חוזר כל הפסוק, כיון שהוא להשלים הפסוק. אבל לומר חצי פסוק בדרך קריאת פסוק, אפילו בלא הזכרת השם, אסור, דכל פסוקא דלא פסקיה משה בתורה, אנן לא פסקינן. וה”ה בנביאים וכתובים (סי’ תכ”ב):

ובערוך השולחן (אורח חיים סימן רטו) כתב לגבי אמירת שמות בפסוקים בדרשות:

וכן הדורשים ברבים ומזכירים פסוק שיש בו שמות לא יפרש השם אלא יאמר השם ואף שיש מתירין נכון להתרחק מזה וכן אנחנו נוהגים.

ובשו”ת שאילת יעבץ (חלק א סימן פא) מובא:

שאלתני בני אם מותר לקרות האזכרות בפסוקים המובאים בתלמוד.

תשובה אע”ג דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי. וסוברין שיש בו חשש דלא תשא את שם ה’ לבטל’. בודאי טעות הוא בידיהם, ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. ואיברא איפכא הוא נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז”ל, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כמי מה ששמעתי ממלמדי. הי’ גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתור’.

ובאגרות משה (או”ח ח”ב סימן נו) כתב שהטעם שניתן לאסור לקרא בלא שם השם, הוא רק משום שאם אינו אומר את השם הרי הפסוק נחלק לשנים, וכל פסוק דלא פסקיה משה לא פסקינן, מה שאין כן אם אומר את האזכרות ככתיבתן.

וסכם את הדברים בשו”ת יחווה דעת (חלק ג סימן יג)

בסיכום: הלומד תלמוד או מדרשי חז”ל וזוהר הקדוש, והגיע לפסוק שיש בו הזכרת ה’, יש לו להזכיר ה’ כקריאתו, ומצוה נמי איכא. והוא הדין למי שדורש ברבים ומזכיר פסוקים בדרשתו, רשאי לומר ה’ כקריאתו, ולא יכנה לומר השם. ואפילו אם אינו אומר כל הפסוק אלא רק חלק ממנו, רשאי להזכיר שם ה’, או אלהים. אבל במטבע הברכות שבתלמוד אין לומר שם ה’ כקריאתו, אלא יאמר השם, וכן יאמר אלוקים או אלוקינו בקו”ף. ויהי רצון שיקויים בנו הפסוק: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

ולגבי אמירת השם בזמירות ע’ שאילת שלמה ח”ו סימן יט שכתב שמותר ובוודאי זאת היתה הכוונה של רבי אברהם בן עזרא שכתב “צור משלו אכלנו ברכו אמוני”, שהמילה האחרונה תתחרז עם שם ד’.

אך בכף החיים סימן רט”ו ס”ק כד הביא בשם האחרונים, שאם משורר פסוקים יכול לשורר כדרכי המקרא והאזהרות כקריאתן, ושמותר לנגן בתיבת ד’ ועל זה נאמר: “רננו צדיקים בד'”;^{^[6]} וכן שמותר אם מוציא את השם באימה וביראה, אבל בדרך שחוק ודאי אסור ואפילו אם מוציאו אגב המקרא ולא תעשה כזאת בישראל. אבל יש להעיר על זה שכיון שמעיקר הדין יש בעיה בשירה של פסוקים בכלל, לכן אולי לא ראוי לשיר בשם השם. אמנם צ”ע אם להחמיר במקום שהשיבוש נראה משונה וגנאי כמו “קלי למה עזבתני”.

והרב צבי שכטר הביא בספר נפש הרב ע’ (קס) שהגרי”ד סולביצ’יק מעולם לא שר זמירות שבת וכן אביו הגרמ”ס. ועוד הביא שם שמנהגו של אביו הגרמ”ס ז”ל היה שכשהיה אומר הזמירות בשבת שלא ביטא את השמות, אלא רק אמר “השם” במקומם. והרב שכטר הביא לזה אסמכתא ממה שכתב הרמ”א באו”ח סימן קפ”ח סעיף ז’ לגבי מי ששכח יעלה ויבא בראש חדש בברכת המזון, וכרתב הרמ”א שאולי אין לאומרו בהרחמן, ולא כמו על הניסים, משום שביעלה ויבא יש הזכרת שמות. ומשמע ברמ”א שגם באופן זה אין לומר שמות. אבל אכן המשנה ברורה שם בביאור הלכה כתב על זה:

עיין במ”א שתמה ע”ז דכי אסור לומר תחנונים שיש בהן הזכרת שמות ודוקא ודוקא ברכה לבטלה אסור וראיתי בספר בגדי ישע שמיישבו דבכאן גבי יעלה ויבוא שכונתו בזה לצאת ידי חיוב ברכה גרע ויש בזה חשש ברכה לבטלה ע”ש שהביא סמוכין לדבריו:

ולגבי אמירת השם תוך כדי לימוד כשאינו פסוק, לדוגמא לקרא את ההלכה ברמב”ם בהלכות יסודי התורה שפתחנו בה שמונה את השמות, נראה להביא את דברי שו”ע בעל התניא בסימן רט”ו סעיף ג’ שמסיום דבריו שם נראה שמותר כשאומר לצורך:

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כאילו נשבע לשוא ואסור לענות אמן אחריו ואע”פ שמן התורה אין איסור בהזכרת שם שמים לבטלה אלא כשמזכירו בדברי הבאי שאין בהם צורך ולא בדרך ברכה אע”פ שאינה צריכה מכל מקום מדברי סופרים אסור אפילו בדרך ברכה שאינה צריכה (אבל לצורך מותר להזכיר אפילו בדבר הרשות):

וע’ משנה ברורה סימן (רט”ו ס”ק יט) שהביא בשם ספר חסידים “אם תשמע שחברך מזכיר השם אל תכנס תוך דבריו לומר עשה לי כך וכך שהרי עי”ז ישתוק לשמוע דבריך ואתה גורם שיוציא שם שמים לבטלה”. וע’ ספר חסידים סימן תתרצ”ד שלשונו שם: “אם תשמע אדם שמזכיר את השם כגון שרוצה לומר ה’ עשה לי כך וכך וכיוצא בו איל תכנס בתוך דבריו כשהזכיר השם שהרי ישתוק לשמוע דבריך נמצא שאתה גורם לו שוציא שם שמים לבטלה”. וצ”ע אם כוונתו שמספר שה’ עשה לו, או שזה לשון תפילה שמתפלל שה’ יעשה לו ואם כן לא מדובר כאן בהזכרת השם בדרך רשות.

האם יש קדושה רק בשם שנכתב לשם קדושה או שבכל שם הכתוב יש קדושה ואיסור מחיקה:

לגבי כתבי הקודש שאינם אזכרות, כתב בעין יצחק סימן ה’ כתב שאיסור מחיקה של אזכרות הוא מן התורה דלא תעשון כן לה’ אלוקכם אבל מחיקה של דברי תורה הוא רק מדרבנן, והוסיף:

כתבי הקודש שאין כתוב שם אזכרות אינם אסורים מן התורה לשורפן רק מדרבנן. דהרמב”ם פ”ו ה’ יסודי התורה ה”ח כתב דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן והמאבדן ביד מכין אותו מכות מרדות כו’. נראה דס”ל דעיקר איסור שריפת ואיבוד כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ורק על שריפת ואיבוד אזכרות לוקה מה”ת אבל בכתבי הקודש אינו לוקה רק מכות מרדות דז”א רק מדרבנן.

אבל יש לעיין מה הדין באזכרות שנכתבו שלא לשמן, האם נתקדשו או לא נתקדשו? בתשובת שב יעקב (סימן נד, והובא בעין יצחק שם) כתב להוכיח שאם השם לא נכתב לשם קדושה שאין בו קדושה ומותר לאבדו, מהרמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו’ הלכה ח’:

כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו.

ומוכח שאם השם נכתב שלא לשמו, מותר לשורפו ולכן מותר לשרוף ספר תורה של המינים. ובהגהות מיימוניות בריש פרק ו’ כתב: “כתב רא”מ ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו’ עד וחכ”א אין השם מן המובחר אלמא דבעינן כוונה ע”ש בספרי.”^{^[7]} וכתב בעין יצחק שם:

והשב יעקב שם הקשה על הרמב”ם אמאי לא כתב הטעם דלכן בס”ת שכתב אפיקורס ישרף מפני שכתבן לשם עו”ג וכמש”כ רש”י בגיטין (דף מ”ה) ע”ש בשב יעקב. ובאמת אינו קשה די”ל דרש”י כתב כן לפי גירסתו שם ס”ת שכתבו מין וסתם מין בישראל הוא עובד עו”ג כמבואר בעו”ג (דף כ”ו) ובחולין (דף י”ג). אבל הרמב”ם גורס שם ס”ת שכתבו אפיקורס וכמו שכתב הרמב”ם בפ”א ה’ תפילין ה’ י”ג בזה”ל ס”ת תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורס ישרף. וכ”כ הרמב”ם בפ”ו ה’ יסודי התורה כנ”ל ועיין בכ”מ שם. ואפיקורס אינו עובד עו”ג אלא מי שאינו מאמין בהשגחה ובנבואה וכמש”כ הרמב”ם ה’ תשובה ה”ח א”כ לא שייך לומר גבי אפיקורס הטעם שכתבו לשם עו”ג דהא אינו מאמין בעו”ג כלל. ע”כ כתב הרמב”ם הטעם דלכן ישרף לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו כו’ ולא נתקדש השם וממילא מצוה לשורפו כדי שלא להניח שם להם כו’ ומתורץ קושיות השב יעקב.^{^[8]}

וצריך עיון מה הדין בדפים שמודפסים לכבוד שבת, האם זה נחשב שכתבו אותם בקדושה ואסור לאבדם?

מה דינו של “שלום” שהוא שמו של הקב”ה:

חז”ל אמרו ששמו של הקב”ה ‘שלום’, ועל כן אסור לומר לחברו שלום בבית המרחץ במקום שנמצאים שם אנשים ערומים, וכן אסור לומר ‘שלום’ בבית הכסא (שבת י, ב; שו”ע או”ח פד). לעומת זאת כשמנו חכמים את השמות שאסור למוחקם לא הזכירו את השם ‘שלום’. לפיכך מעמדו של השם ‘שלום’ הוא מעמד ביניים, מצד אחד מותר למחוק את המילה ‘שלום’ ואין צריך לגנוז מכתב שכתוב בו שלום. ומאידך אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש במכתב זה תשמיש גנאי ואין לומר ‘שלום’ במקומות מטונפים. כך היא דעת רוב הפוסקים (תשובות הרא”ש כלל ג’ ט”ו; ש”ך יו”ד רעו, טז;).^{^[9]}

ולכן נפסק בשו”ע סימן פד סעיף א’ שאין לומר שלום בבית הפנימי של המרחץ. וכתב המשנה ברורה בס”ק ו’ שם שאין שאלת שלום שם:

כי שלום הוא שמו של הקב”ה שנאמר ויקרא לו ד’ שלום וה”ה שאסור ליתן שלום לחבירו במבואות המטונפות דכל דינו כבית הפנימי ואדם ששמו שלום יש אוסרין בבית המרחץ לקרותו בשמו אלא בלשון לע”ז ויש מתירין כיון שאינו מתכוין על ענין השלום אלא להזכרת שמו של אותו אדם ובדברי סופרים הלך אחר המיקל וכן נוהגין וירא שמים יש לו להחמיר יען כי הרבה מאחרונים אוסרין ויבלע המ”ם ויאמר רק שלו בלא מ”ם או שלון בנו”ן וגם באגרת הרשות נכון שלא לכתוב שלום עם וא”ו רק שלם שמצוי לזרוק באשפות:

אמירת שם שמים בלשון לע”ז אסורה אם אסורה:

שם שמים בשאר לשונות הוא כינוי כמבואר ברמב”ם בהלכות סנהדרין פרק כו הלכה ג’:

המקלל עצמו לוקה כמו שקלל אחרים שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואחד המקלל עצמו או חבירו או נשיא או דיין אינו לוקה עד שיקלל בשם מן השמות, כגון יה ואלהים ושדי וכיוצא בהן, או בכנוי מן הכנויים כגון חנון וקנא וכיוצא בהן, הואיל והוא חייב אם קלל בכל הכנויים כך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב”ה הרי הן ככל הכנויים, וארור בו שבועה בו קללה בו נדוי.

הרי שהשמות שקוראין בהם הגויים הרי הם ככל הכינויים. בפשטות הרי בכינויים אין דין איסור הזכרת שם שמים לבטלה. וכן משמע מלשון הרמב”ם בהלכות שבועות שכתב שיש איסור הזכרה לבטלה בשמות המיוחדים, ומשמע שבכנויים אין איסור, וכיון שבלשון לע”ז השמות הם כנויים, לכן אין איסור הזכרה לבטלה בלשון לע”ז, כ”כ רדב”ז ח”ג תשובה תיט שנשאל:

שאלת ממני אודיעך דעתי במי שנשבע באללה בלשון ערבי אם היא שבועה או לא… והוי יודע שאע”פ שכתבתי שהנשבע באללה הוי שבועה לענין הזכרת השם לא הוי כמזכיר את השם שאם הזכירו לבטלה חייב נדוי ודקדקתי כן מלשון הרמב”ם ז”ל שכתב פ’ בתרא דשבועות וז”ל ולא שבועה לשם בבגד היא אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדים לבטלה אסור ע”כ. ומשמע שם מן השמות המיוחדים אבל להזכיר את הכינוין לית לן בה וכן הדין במזכיר אללה שהם כינוי לשם. ומ”מ טוב להזהר גם מזה. והנראה לע”ד כתבתי:

ואין ראיה מכל הדיון לעיל בענין “בריך רחמנא”, משם ששם זה נאמר בלשון ברכה, וכבר כתבנו שבזה יש חשש ברכה לבטלה. וכן בתשובת רע”א ח”א סימן כה כתב לגבי אזכרת שם שמים בלע”ז, שלגבי שבועה גם בכינוי היא שבועה, והרי איסור שבועת שוא היא מלא תישא ולכן גם לגבי ברכה לבטלה יש איסור ברכה שאינה צריכה בלשון לע”ז. אבל גם רע”א כותב שמלשון הרמב”ם בסוף הלכות שבועות משמע שאין איסור להזכיר כינויים.^{^[10]}

אבל הכרעת המשנה ברורה (סימן רט”ו ס”ק יט) שאסור להזכיר את השם בלע”ז לבטלה, דהיינו שלא דרך שבח והודאה. ולענין איסור מחיקה כתב הש”ך ביו”ד סימן קע”ט ס”ק יא:

אבל השם בל’ הקדש הוא שם אבל בלשון חול אינו שם כלל והגע עצמך דהא מותר למחות שם שנכתב בלשון חול כגון גאט בלשון אשכנז או בו”ג בלשון פולי”ן ורוסי”א וכיוצא בזה.

נספח

שו”ת שאילת יעבץ חלק א סימן פא

שאלתני בני אם מותר לקרות האזכרות בפסוקים המובאים בתלמוד. תשובה אע”ג דחזינא למיקרי דרדקי דקפדי בהכי. וסוברין שיש בו חשש דלא תשא את שם ה’ לבטל’. בודאי טעות הוא בידיהם, ולא חזינן לרבנן קשישאי דקפדי בהכי. ואיברא איפכא הוא נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז”ל, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כמי מה ששמעתי ממלמדי. הי’ גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתור’.

והביא ראיה לדבר מהא דאיתא פמ”ש בב”ק דס”ל לחד תנא מציע הוא את הגמרא ובלבד שלא יזכיר האזכרות שבו. הא בהדיא מוכח דדוקא לב”ק =לבעל קרי= הוא דאסור למ”ד. אבל בשאר כל אדם לא, ועל כרחך צריך לקרותן כתקנן, וכ”ש האידנא לדידן דב”ק קורא ושונה כדרכו, ולא קיי”ל כההיא דמחמיר ביה. פשיטא דכל אדם מותרין …

ולענ”ד פשוט שאפי’ ראיה לא היינו צריכין. כי מ”ט נשנה קריאת הכתובים ממה שהם בתור’. והלא קריאתן מצוה. וכי לחנם ולבטל’ קורא אותן בדרך תלמודו, הלא זהו עיקר תלמוד תורה ששקול כנגד כל המצות, כשדורש ומפרש הפסוקים. ואי אפשר מבלי שיקראם.

…ועוד אני אומר שאף אם נזדמנו לו אזכרות במטבע ברכות המובאים בתלמוד כגון סוף פסחים כן ה’ אלקינו יגיענו למועדים כו’. יראה לי שמזכיר השם כדרך שקוראו בתור’. שהרי צריך שילמוד הברכה כתיקונ’. שיהא נוסחה רגיל על לשונו כתקנו, שאם יבוא לצאת בו י”ח שלא ישנה במטבע ברכות. ואע”ג דכתב במג”א סי’ רט”ו דגדול הלומד הברכות בש”ס אומרן בלא הזכרת השם. אך ראייתו מפי’ המשנ’ לרמב”ם ותו’ דפ’ הרואה. אינה כל כך ראיה…

…וראיה ג”כ מאותה שהביאו הפוסקים ז”ל בסי’ קי”ד לצאת מידי ספק אם הזכיר גשם בתחיית המתים, שיש תקנה לדבר אם יאמר הברכ’ צ’ פעמים שחזקה כהרגלו הוא אומר, ועל כרחו צריך שלא ישנה הזכרת השם, שאל”כ נחוש שיבוא להזכירו גם בתפל’ בשינוי. מאחר שהורגל בכך וסירכיה נקיט ודאי, אע”ג צריך לאומרו כתקנו כדרך שאומר בתפל’. ומ”מ זו קשה בעיני שנתיר לומר הברכ’ צ’ פעמים לבטל’ מחשש שכחה. דשוכח קרוב להיות פושע. ולא דמי לומד מתחלתו, וצ”ע. אבל כשגורס מטבע ברכות דרך לימודו במשנ’ ובתלמוד, ודאי שצריך לשנן אותן עם אזכרותיהן כנ”ל. וזה א”צ ראיה.

… הנלע”ד פשוט מאד כתבתי יעבץ ס”ט.

ומשנה ברורה סמן רטו ס”ק יד פסק על דברי המחבר שאין עונים אאמן אחר תינוך בשעה שלומד הברכות אף שמותר ללמד הברכות כתקנן:

וז”ל המחבר שם:

סעיף ג

והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו, שמותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואע”פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד; אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן, כיון דבני חינוך הם עונים אחריהם אמן; וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת.

וכתב משנה ברורה ס”ק יג:

לבטלה – ר”ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ”ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע”כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות (וכמו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו’) ודוקא עם התינוק מותר להזכיר את השם אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם ורק כשלומד הפסוקים הנזכרים בתלמוד רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם:

יותר מזה כתב בספר יוסף אומץ , שמצווה להזכיר השמות הנזכרים בתלמוד ובמדרשים כקריאתם, כי אין זה דרך כבוד לכנות כלפי מעלה ולומר במקום שם ה’ “אדושם”, או “אלקים” בקו”ף. וכ”כ בשו”ת מבשרת ציון שכינויים כמו קל, שקי, אדוקי, בכלל ביזיון כלפי מעלה. ורק שם אלוקים הותר בקו”ף. כמו”כ בפיוטים שחיברום גדולי ישראל יש להזכיר את שם השם כהוויתו.

מקובל לומר שאם המדובר הוא על חצי פסוק שיש בו אזכרה הדין שונה. אבל החיי אדם בכלל ה’ כותב:

(ב) נ”ל דמותר לומר חצי פסוק אע”פ שמזכיר את השם. ולכן אם קרא וטעה בנגינה וטעמים, מותר לקרותו עוד הפעם אע”פ שאינו חוזר כל הפסוק, כיון שהוא להשלים הפסוק. אבל לומר חצי פסוק בדרך קריאת פסוק, אפילו בלא הזכרת השם, אסור, דכל פסוקא דלא פסקיה משה בתורה, אנן לא פסקינן. וה”ה בנביאים וכתובים (סי’ תכ”ב):

ברמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו’ הלכות א-ב:

הלכה א

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב”ה לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה’ אלהיכם.

הלכה ב

ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו”ד ה”א וא”ו ה”א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.

אבל בהוצאת רמב”ם פרנקל כותב אף את שם אדנות במילוי: אל”ף דלי”ת נו”ן יו”ד.

ומשמעות הדברים שאת שאר השמות אומר ככתבן בלימוד אבל שם הויה ואדנות יש להקפיד לא לומר אף תוך כדי לימוד.

ומצאתי שכן כתב הבן איש חי בשו”ת תורה לשמה סימן תצו, והביא ראיה שזו משנה מפורשת בשבועות פרק ד’ משנה יג:

משנה יג

משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין בשמים ובארץ הרי אלו פטורין באל”ף דלי”ת ביו”ד ה”י בשדי בצבאות בחנון ורחום בארך אפים ורב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין המקלל בכולן חייב דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין המקלל אביו ואמו בכולן חייב דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין המקלל עצמו וחברו בכולן עובר בלא תעשה יככה אלהים וכן יככה אלהים זו היא אלה הכתובה בתורה אל יכך ויברכך וייטב לך רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין:

וכן משמע בספר תשב”ץ (סימן תי”ט), שרבינו מהר”ם מרוטנבורג כשהיה לומד בתלמוד היה נזהר לומר השם במקום האזכרות של ארבע אותיות ע”כ. הובא ביחווה דעת ח”ג סימן יג.

וז”ל הבן איש חי בתורה לשמה:

ואביא לכם ראיה גמורה לזה ממשנה ערוכה בפרק ד’ דשבועות משביע אני עליכם באל”ף דל”ת ביו”ד ה”י /בא’ ד’ בי’ ה’/ בשדי בצבאות וכו’ ע”ש וידוע כי מ”ש באל”ף דל”ת /בא’ ד’/ אין הכונה אמר /שאמר/ כך בלשון זה שא”כ אין כאן שבועה אלא הכונה שהמשביע אמר השם כולו כמו שהוא ורק התנא שהוא מדבר בהלכה זו לא רצה להזכיר השם כולו כמו שהוא והזכירו באל”ף דל”ת וכן בשם י”ה ג”כ נזהר התנא להזכירו ביו”ד ה”י /בי’ ה’/ אך בשם שדי ושם צבאות גם התנא הזכירו כמו שהם. נמצינו למדין בתוך דברי ההלכה או דרשה אין להזכיר שם אדנ”י ושם י”ה כמו שהם אלא ישנה בהזכרתם כנז’ מפני הכבוד. וכן תמצא במאמרי רז”ל בדרשה שאמרו בעוה”ז לא כשאני נכתב אני נקרא כי אני נכתב ביו”ד ה”י /בי’ ה’/ ונקרא באל”ף דל”ת /בא’ ד’/ הרי כשרצו רז”ל לדבר ולדרוש בזה והזכירו שם אדנ”י כך באל”ף דל”ת /בא’ ד’/ ולא הזכירוהו כמו שהוא.

וע’ שו”ת מבשרת ציון לרב בן ציון מוצפי שהאריך בזה בסימן כג. וע’ יחווה דעת ח”ג סימן יג. וע’ אגרות משה או”ח ב’ נו. וסיכום היחווה דעת:

בסיכום: הלומד תלמוד או מדרשי חז”ל וזוהר הקדוש, והגיע לפסוק שיש בו הזכרת ה’, יש לו להזכיר ה’ כקריאתו, ומצוה נמי איכא. והוא הדין למי שדורש ברבים ומזכיר פסוקים בדרשתו, רשאי לומר ה’ כקריאתו, ולא יכנה לומר השם. ואפילו אם אינו אומר כל הפסוק אלא רק חלק ממנו, רשאי להזכיר שם ה’, או אלהים. אבל במטבע הברכות שבתלמוד אין לומר שם ה’ כקריאתו, אלא יאמר השם, וכן יאמר אלוקים או אלוקינו בקו”ף /בק’/. ויהי רצון שיקויים בנו הפסוק: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

להלן נביא מרמב”ם הלכות סנהדרין פרק כו הלכה ג’ שמנה את יה כשם מן השמות. ואולי דעת הרמב”ם שגם קיצור של השם נחשב כשם ולכן מנה את זה בהלכות סנהדרין ולא בהלכות יסודי התורה. אם נאמר כך הרי יוצא מכאן חומרא שכל קיצור גם הוא כשם, וכן לענין כתיבה לא יועיל לכתוב בראשי תיבות וצ”ע. ↑
וע’ רמב”ם בהוצאת ר”ש פרנקל, שגרסתו היא על פי רוב כתבי היד:

ושבעה שמות הן. השם שנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו לוקה.

נוסח זה בדברי הרמב”ם שכותב גם את אותיות שם אדנות, לכאורה מהווה אסמכתא לנהוג שמחמירים יותר בשם אדנות מאשר בשאר השמות, ואף שמקילים בשמות אחרים כשמעיקר הדין מותר כשאומרים שלא לבטלה –ע’ להלן- מכל מקום מחמירים בשם אדנות שלא לומר ככתבו. ולכן בהלכה שאם היא נקראת מזכירים שמות, אמנם אף אם מותר מכל מקום בשם אדנות יש להחמיר. ↑
ויש להביא חיזוק לסברא שאף בדבר שאינו שם יועיל כשנאמר בתוך לשון הברכה, יש להביא מדברי העמק שאלה שהביא בשו”ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן ז “ובהעמק שאלה נתן טעם אחר לאיסור לומר ברכה בלעז, דכמו שאמרו בברכות דף נ”ג ע”ב דאין עונים אמן אחר ברכה של תינוקות, ומזה למדו בשו”ע סי’ רט”ו ס”ד שאסור לענות אמן אחר ברכה לבטלה ואע”ג דשרי לומר אמן לבטלה, מ”מ דרך עניה על ברכה אסור, הכי נמי בברכה אע”פ שאומרה דרך שבח מכיון שאומרה לצורך ברכה ה”ז אסור דנראה כמברך לבטלה”. ויש להעיר שכיום נוהגים לענות אמן אחר ברכתן קטנים. ↑
ועיין אבן העזר סימן לד בבית שמואל ס”ק ו’ שהמקדש ולא ברך ברכת אירוסין יש אומרים שחוזר ומקדש תחת החופה בלא הזכרת שם אלא אומר “השם”. ↑
וע”ע שדה חמד, אסיפת דינים מערכת ברכות סימן א’ ↑
אמנם בתשובות חיים שאל ח”ב סימן לח שזה מקורו של כף החיים עוסק בשאלה אם לשורר בשם השם, אלא שכנראה שם מיירי על שליח ציבור וכתב שם:

והנה בעיר א’ נהגו לקרות ק”ש בניגון ורצו לבטל המנהג והי’ מחלקת כמ”ש במחב”ר סי’ ס”א. ואחר זה ראיתי בס’ כף ונקי כ”י להחכם השלם החסיד כמה”ר כליפה מלכה זלה”ה שהי’ מחלקת בין חכמי מערב כשמשוררים אם לשורר ג”כ בתיבת ה’ ות”ח זקן עשה שאלת חלום ע”ז והשיבו לו רננו צדיקים בה’ עכ”ד. ↑
והובא בט”ז יו”ד סי’ רע”ו ס”ק ב’ ובהרשד”ם סי’ קפ”ז והתשב”ץ ח”א סי’ קע”ז והרדב”ז ח”א סי’ ע”ז והחוות יאיר סי’ ט”ז. ועיין במחנה אפרים בהגהותיו לטור יו”ד ה’ ס”ת והביא שם לדברי הרמב”ם ה’ יסודי התורה הנ”ל. ועי’ בפמ”ג או”ח סי’ קנ”ג במשבצות ס”ק ט”ו והעיקר כמש”כ השב יעקב כנ”ל. מעין יצחק שם ↑
וע’ שו”ת באהלה של תורה סימן מג אות ה’ וע’ בני בנים סימן כ’. ↑
וע’ שדה חמד כללים מערכת האל”ף סימן שי”ג. ועוד שם מערכת הה”א סימן קכא. ↑
וע’ גם בתשובות אחיעזר ח”ג סימן לב. ↑