ויקהל – מלאכת מחשבת

ב”ה

פרשת ויקהל – מלאכת מחשבת

פרק לה פסוק יג:

וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת:

זה המקור לאיסורי שבת שנאסרו משום מלאכת מחשבת. והנה, בגמרא נאמר פטור מלאכת מחשבת לגבי כמה דברים בשבת, ועוד הוסיפו גם בראשונים את גדר מלאכת מחשבת לגבי דברים נוספים. לכאורה באותם פטורים ששייכים בכל התורה כולה, כמו דבר שאינו מתכוין או מתעסק, אין בהם יסוד של מלאכת מחשבת, שהרי הם שייכים לכל התורה כולה. אלא שכפי שיתבאר, גם באלו יש נפ”מ בין שבת לבין כל התורה כולה בגלל היסוד של מלאכת מחשבת.

בדרך כלל ענין מלאכת מחשבת הוא סברא לפטור מאיסור שבת. אבל במקום אחד מצאנו שזו סברא לחומרא.

בגמרא ב”ק דף ס’ ע”א נאמר לגבי זורה ורוח מסייעתו, שרק לגבי שבת חייב משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולא לגבי נזיקין שם זה גרמא. הרי שסברת מלאכת מחשבת היא גם לחומרא. ומכאן נפ”מ לכל מכשירי הגרמא למיניהם, אם נשתמש בסברא של זורה ורוח מסייעו אם כן כל גרמא, אם ברור שזה מה שיעשה, הרי זו מלאכת מחשבת ואסורה מן התורה.

בגמרא חגיגה י’ ע”א מובאת משנה:

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה.

והגמרא דנה מדוע הלכות שבת הן הררין התלויים בשערה:

הלכות שבת מיכתב כתיבן לא צריכא לכדרבי אבא דאמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אפילו תימא לרבי יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי כהררין התלויין בשערה מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא.

הגדרת רש”י שם לאינה צריכה לגופה, בד”ה שאינה צריכה לגופה (ולא נעסוק בפירוש דגריו):

שאינה צריכה לגופה – כגון זה שאינו צריך לבנין זה, ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת (שבת צג, ב) וקאמר רבי שמעון: פטור על הוצאה זו, שברצונו לא היתה באה אליו, ולא היה צריך לה.

אבל לפי התוספות במסכת שבת דף צד ע”א ההסבר הוא אחר:

רבי שמעון פוטר – נראה לר”י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף (איסור) המלאכה ושורשו ולפי זה אתי כולהו שפיר הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו צד נחש שלא ישכנו אינו צריך לנחש.

על אף שסברת מלאכת מחשבת אומרת הגמרא לגבי מלאכה שאין צריכה לגופה, אנו מוצאים דין מלאכת מחשבת לגבי דברים נוספים בשבת. בגמרא ב”ק דף כו ע”ב נאמר שאם נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור כיון שמלאכת מחשבת אסרה תורה.

כיוצא בזה בגמרא כריתות דף יט ע”ב נאמר לגבי מתעסק שפטור משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן אם נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר פטור לדעת רבא.

וברש”י שבת דף לא ע”ב ד”ה לעולם כרבי יהודה סבירא ליה, כתב שהטעם שמקלקל פטור הוא משום דלאו היינו מלאכת מחשבת, (ויתכן שזה נכלל בפשט הגמרא בחגיגה הנ”ל, שהגמרא לא רק אומרת שלרבי יהודה פטור על חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, אלא שזה נכללל בפשט המשנה שאלו ההרין התלויין בשערה).

בגמרא ביצה דף יג ע”א נאמר לגבי העמדת ערימה שזהו גמר מלאכה לגבי מעשר, אבל לגבי שבת אין זה איסור משום שמלאכת מחשבת אסרה תורה.

והנה, מצאנו הרבה פטורים בשבת: כשעושה בשינוי פטור, דבר שאינו מתכוין מותר, מקלקל פטור, מלאכה שאין צריכה לגופה לרבי שמעון פטור. מה מכל אלו שייך למלאכת מחשבת? המדד לבדיקה אם זה פטור של מלאכת מחשבת, הוא לדעת האם הפטור הוא דוקא בשבת או לא רק בשבת, שהרי מלאכת מחשבת שייך רק בשבת.

מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא פטור רק בשבת משום מלאכת מחשבת כמבואר בגמרא. לעומת זה דבר שאינו מתכוין שייך בכל התורה, באיסורי נזיר נאמר שנזיר חופף שערו ומפספס, היינו מתחכך בידיו או בנתר וחול, או שמפריד שערותיו זו מזו או חוכך בצפרניו או בכלי, ואף על פי שיבוא לידי השרת שערותיו, שהרי אינו מתכוין לכך ואפשר שלא ישיר ודבר שאינו מתכוין מותר, ולר’ יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, אף זה אסור. הלכה שמותר. (לשון אנצקלופדיה תלמודית ערך דבר שאינו מתכוין).

וכן תופרי בגדים תופרים בגדי כלאים כדרכם, ומותר להניחם בשעת התפירה על ברכיהם כדרך התופרים, ואף על פי שנהנים מן הכלאים, ובלבד שלא יתכוונו בחמה להגן עליהם מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים.

לגבי שבת נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אם דבר שאינו מתכוין מותר או לא. לרבי שמעון גורר אדם מיטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. שיטת רבי יהודה מבוארת במשה ביצה דף כג ע”ב: “ר’ יהודה אומר כל הכלים אינם נגררים בשבת על גבי קרקע”. אבל יש לדון מה שיטת רבי יהודה, האם לרבי יהודה אין פטור של מלאכת מחשבת?

משום כך דעת כמה ראשונים שגם לרבי יהודה יש הבדל בין שבת לבין שאר איסורים. בשבת דבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן, אבל בשאר איסורים הוא מן התורה. וכן דעת התוספות בשבת דף מא ע”ב ד”ה מיחם ועוד ראשונים, ע'”ש בתוספות בשבת.

וכן כתב רש”י בשבת דף קכא ע”ב, על מה שאומרת שם הגמרא:

בעו מיניה מרבי ינאי מהו להרוג נחשים ועקרבים בשבת אמר להו צירעה אני הורג נחש ועקרב לא כל שכן דילמא לפי תומו דאמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו ואמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו ואמר רב קטינא עקרב דורסו לפי תומו.

וכתב רש”י שם:

דילמא לפי תומו – לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא, אלא כשהוא הולך לתומו, ונחש או עקרב בפניו – אין צריך לישמט ממנו, אלא דורכו והולך, ואם מת בדריכתו – ימות, הואיל ולא נתכוין, דדבר שאין מתכוין לר’ יהודה מדרבנן הוא, ולענין מזיקין לא גזור.

ויש דעה הפוכה: שכל הפטור של דבר שאינו מתכוין הוא משום מלאכת מחשבת ולכן בכל התורה קי”ל שדבר שאינו מתכוין אסור. דעה זו היא דעת השאילתות שהובאה בתוספות שבת דף קי ע”ב ד”ה תלמוד לומר:

ומה שמפרש בשאלתות דהא דאסר לשתות סמא דעקרתא היינו כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואע”ג דקי”ל כר”ש דשרי היינו דוקא בשבת משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בכל התורה כולה סבירא לן כרבי יהודה ואין נראה לר”י דבכל התורה כולה קי”ל כר”ש דשרי כדמשמע לעיל בפ’ המוציא (פא:) דאמרי’ דרבי יוחנן סבר כסתם משנה דנזיר חופף ומפספס וכו’ והיינו כרבי שמעון דשרי דבר שאינו מתכוין.

פשטות הדברים היא שרבי יהודה ורבי שמעון נחלקו בכל התורה כולה. וכן דעת הראשונים. ובכל זאת יש מצב אחד שיתכן שיש הבדל בין שבת לבין כל התורה כולה, והוא בפסיק רישא דלא ניחא ליה. דעת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר. וזה תלוי בפשט הסוגיה בשבת דף קג ע”א:

המנכש והמקרסם והמזרד תנו רבנן התולש עולשין והמזרד זרדים אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי הגדי אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה אם לייפות את הקרקע כל שהן אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו אביי אמר אפילו תימא בשדה דלאו אגם וכגון דלא קמיכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה.

רש”י שם כתב שאם עביד בארעא דחבריה “לא אכפת ליה ליפות”, ופשטות משמע כערוך שזה פסיק רישיה דלא ניחא ליה, ולכן מותר. אבל התוספות כתבו שם בד”ה בארעא דחבריה: “בארעא דחבריה – פי’ דהויא מלאכה שא”צ לגופה.” היינו משום שפסיק רישיה דלא ניחא ליה הרי אינו עושה את המלאכה לתכליתה הראשונית, ולכן כל פסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא מלאכה שאין צריכה לגופה.

האם פס”ר דלא ניחא ליה הוא רק בשבת או בכל התורה כולה? הרי אינו מתכוין הוא פטור בכל התורה כולה. בדבר זה יש סתירה ברא”ש. ע’ בפרק הבונה, סימן ג’ הביא ראיות הערוך מקציצת בהרת, ומגמ’ זבחים וסוגיות אלו אינן עוסקות בשבת. אבל הרא”ש סותר את עצמו בפרק יד סימן ח’ שכתב בפירוש שפסיק רישיה דלא ניחא ליה הוא פטור רק בשבת משום שזה חסרון במלאכת מחשבת ששיך רק בשבת.

דבר נוסף השייך למלאכת מחשבת הוא מתעסק: גמרא ב”ק כ”ו ע”ב היתה אבן מונחת… מלאכת מחשבת אסרה תורה. ודן רע”א בתשובה שלכאורה הוא פטור גם בלא גדר מלאכת מחשבת כיון שאינו ידוע כלל שעושה עבירה.

שו”ת רע”א תשובה ה’ לגבי אפרושי מאיסורא במתעסק.

…ונ”ל דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ”מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל.

אם כן פטור מלאכת מחשבת גורם שיהיה מותר לגמרי בשבת ואין צריך להפרישו מאיסור. ונ”מ לאפרושי מאיסורא ולהעיר למי שבלא משים נשען על מתג חשמלי ועומד להדליק את האור וכיוצא בזה, שלדעת רע”א אין צריך להפרישו מאיסור.

דבר נוסף שיתכן שיסוד מלאכת מחשבת גורם לשינוי בין שבת לבין דברים אחרים, והוא מה שכתב באגלי טל בפתיחה לספר. כשעושה מלאכה כלאחר יד, פטור בשבת. ובאבן העזר סימן קכג כתבו הבית שמואל והחלקת מחוקק שהטעם שמכשרים גט שנכתב בשמאל, משום שדוקא בשבת דכתיב ביה מלכת מחשבת ע”כ כל שכתב כלאחר ידו או שמאלו לאו מלאכת מחשבת היא, אבל מכל מקום לענין גט נחשב כתב.

והקשה באגלי טל, הרי מצאנו שינוי גם בדברים אחרים, כמו אכילה שלא כדרכה הנאה שלא כדרך אכילתן, וכן הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ועוד. ובשבת דף קח ע”א מובא שהתולש מעציץ שאינו נקוב פטור, וכתב רש”י שזה משום שאין דרך זריעה בכך. והרי כאן אין לפרש שזה משום מלאכת מחשבת שהרי המלאכה, דהיינו התלישה היא כאורחיה, אך משום שאינו דרך זריעה לא חשוב זרוע.

והקשה האגלי טל, דאם כן גם לגבי גט נאמר שהואיל ואינו דרך כתיבה לא חשוב כתב.

ותירץ שמלאכה כלאחר יד יש בשני אופנים. יש המלאכה עצמה לא נעשית כראוי בגלל השינוי, וזה שינוי באיכות הנפעל, אף שבאיכות הפועל אין שום שינוי. כמו זריעה בעציץ שאינו נקוב. ויש מלאכה כלאחר יד שהוא שינוי באיכות הפועל ולא באיכות הנפעל כמו הכותב בשמאלו אף אם הכתב עה כראוי. כן המוציא מרשות היחיד כלאחר יד ההוצאה נעשית כלאחר יד אף שהתוצאה אותה תוצאה. ובאופן שיש שינוי בנפעל, זה שינוי שהוא בכל התורה כולה. אבל שינוי שהוא רק בצורת העשיה, זה רק בשבת ולא בכל התורה כולה.

לסיכום, יש כמה וכמה דברים שהפטור שלהם הוא משום מלאכת מחשבת. והבוחן לדבר זה הוא האם הפטור הזה קיים רק בשבת או שהוא קיים בכל התורה כולה.