משפטים – אחרי רבים להטות

ב”ה

פרשת משפטים – אחרי רבים להטות

שמות כג ב’:

לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:

וכתב בספר החינוך מצוה עח:

לנטות אחרי רבים, והוא כשיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר [שמות כ”ג, ב’] אחרי רבים להטות, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [חולין דף י”א ע”א] רובא דאורייתא.

וכן כתב הרמב”ם בספר המצות מ”ע קעה ובמשנה תורה הלכות סנהדרין פרק ח’ הלכה א’. וכן ע’ בהלכות ממרים פרק א’ הלכה ג’. אבל בזהר הרקיע סימן נב כתב הרשב”ץ: “ולולי שאמרה הרב הייתי אומר שזהו דקדוק אחד מדקדוקי הדיינים שנשפוט בצדק והצדק הוא ללכת אחרי הרוב ואמרם רובא דאורייתא כן הוא האמת אבל לא יחייב זה היותו ממנין המצות”.^[1]

רוב חכמה או רוב מנין?

האם רוב תלוי גם בחכמה או רוב ממש בלי להתחשב בחכמה? מסתבר שלפחות בבית דין, אין התחשבות בגדלות בתורה וכולם שוים. אבל לגבי רוב במקומות אחרים צריך עיון.

בספר החינוך שם כתב בענין זה:

ובחירת רוב זה לפי הדומה הוא בששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה, שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים מרובה ואפילו כיוצאי מצרים, אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדעות יסכימו לעולם אל האמת יותר מן המיעוט. ובין שיסכימו לאמת או לא יסכימו לפי דעת השומע, הדין נותן שלא נסור מדרך הרוב. ומה שאני אומר כי בחירת הרוב לעולם הוא בששני הכיתות החולקות שוות בחכמת האמת, כי כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין, שבהם לא נדקדק בהיותם חולקין אי זו כת יודעת יותר אלא לעולם נעשה כדברי הרוב מהם, והטעם לפי שהם היו בחשבון מחויב מן התורה, והוא כאילו ציותה התורה בפירוש אחר רוב של אלו תעשו כל עניניכם, ועוד שהם כולם היו חכמים גדולים.

לכאורה זו סברא מאד מחודשת, שיש ללכת אחר רוב חכמה. אבל נראה שכוונת החינוך היא שהולכים אחר רוב חכמה מחוץ לבית דין. אמנם כתב “כן נאמר בכל מקום חוץ מן הסנהדרין”, אבל נראה שגם כל בית דין לענין זה באותו הדין. ופירוש הדבר נראה לי משום שכתבו הרבה פוסקים שרוב מן התורה הוא רק רוב בבית דין ולא מחוץ לבית דין. ומחוץ לבית דין זה רק סברא שהולכים אחר הרוב, ולכן מחוץ לבית דין מסתבר שהולכים אחר רוב חכמה.

כתב שו”ת מהרשד”ם חלק יו”ד סימן פב:

גם צריך לדעת כי בענין הצריך לרוב כפי דין תורה כתבו הרשב”א והרא”ש ומהררי”ק ז”ל הביאו בתשובותיו ג”כ בפשיטות דאינו נקרא רוב אלא כאשר יעמדו כלם כאחד ואז בהסכמת רוב העומדים נתקיים הענין בעל כרחם של המיעוט.

וכן כתב הרב קוק במבוא לשבת הארץ פרק י’:

“עיקרא דכללא של “אחרי רבים להטות”, שהוא מן התורה, הוא דוקא בב”ד שיושבים במושב אחד ודנים אלו כנגד אלו, אבל מה שאנו באים לדון בדור אחר ע”פ מה שאנו מוצאים מדברי היחידים והרבים שנאמרו בדורות שלפנינו, אין זה מן התורה בכלל “אחרי רבים להטות” – וכבר החליטו זה הפוסקים, (וע’ קו’ הכללים בס’ גט פשוט) – אלא שראוי לנו ללכת אחר הרבים, ד מ ס ת ב ר א דהלכתא כותייהו. אבל אין זה סברא דאורייתא כלל, לפיכך בשעה”ד שפיר יש לסמוך על היחיד.

ועיין חזון איש יו”ד סימן ק”נ שכתב:

…ידוע שאין כח רוב אלא במושב ב”ד, אבל חכמים החולקים שחיו בדורות חלוקות או במדינות חלוקות אין נפקותא בין רוב למיעוט, וכו’ ובכל זאת למיעוט הלבבות, להכריע בסברא, נוטלים לפעמים גם כח המספרי לנטיה לצד זה, אבל ראוי יותר בזה להתחשב עם הפוסקים שתורתם הגיעו לידינו בכל מקצועות התורה.

דבר זה נוגע גם לחידוש הסמיכה שסמכו בצפת בשנת רצ”ח על פי מה שכתב הרמב”ם שאם יסכימו כל חכמי ישראל אפשר לסמוך. ועל זה כתב המהרלב”ח שכיון שהוא חולק ולא מסכים הרי ההסכמה חסרה. ובשלמא אם היה נמנה איתם וחולק והיו הולכים אחר הרוב, אז זה רוב מן התורה. אבל כיון שלא הצטרף מראש למשא ומתן, הרי אין כאן רוב. וכ”כ בשו”ת מהרלב”ח קונטרס הסמיכה:

…שהי’ להם לחוש שאולי לא נסכים לסברתם כל זמן שהיא בלי טענה וראי’. והראוי הי’ שהם היו מודיעים לנו סברתם בראיה וגם אנחנו אם היה לנו אי זה ספק בראיותם היינו מודיעים להם ואחר כל זה אם היו סומכי’ על דעתם וראיותם והיו עושים מעשה שלא כדברנו אולי היה אפשר לומר שהסכמתם תהיה קיימת כיו’ שהם הרוב ומ”ע מן התורה להטות אחרי רבי’ כל זמן שתהיה הסכמת הרוב מתוך משא ומתן של כלם וזה בהקדמה שמה שכתב הרב ז”ל בפי’ המשנה ובפסק בחדוש הדין הזה נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים וכו’ דהאי כל לאו דוקא וה”ה רוב דרובם ככלם כבשאר דוכתי כי יש לי לדון בזה וכמו שיבא בע”ה אבל כשהסכמת הרוב היא בלי משא ומתן של כלם אינה הסכמה כלל כי אולי אם היו שומעים הרוב טענות המיעוט היו מודי’ להם וחוזרי’ מסברתם

וכידוע חידוש הסמיכה אכן לא נמשך הרבה שנים. מהר”י בירב הספיק לסמוך ארבעה רבנים, ביניהם ר’ יוסף קארו, את רבי משה מטראני, (המבי”ט), ר’ משה קורדובירו – הרמ”ק , ור’ יוסף סאגיס.

אלא שלכאורה זו גמרא מפורשת ביבמות יד ע”א

ובפלוגתא [דרב ושמואל] דרב אומר לא עשו ב”ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול מ”ט דמ”ד לא עשו ואלא לאחר בת קול מ”ט דמ”ד עשו אי בעית אימא קודם בת קול ואי בעית אימא לאחר בת קול אי בעית אימא קודם בת קול וכגון דב”ה רובא למ”ד לא עשו דהא ב”ה רובא ומ”ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא בית שמאי מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ”ד לא עשו דהא נפקא בת קול ומ”ד עשו רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול ומ”ד עשו קרינן כאן (דברים י”ד) לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות

ומוכח בגמרא זו שהולכים אחר רוב חכמה, שהרי לולא בת קול היתה הלכה כבית שמאי. אלא שיתכן לומר שאחר שיצאה בת קול, היא הוכיחה שאין ללכת אחר רוב חכמה בכלל ולא רק במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ואם כן יהיה הדין שצריך ללכת אחר הרוב בכל מקום. וע’ בשם הגדולים (מערכת גדולים סימן רכ”ד, ערך ר’ יעקב החסיד שדן בשאלה זו).

ובספר שאילת דוד (מוקר בית אב להלכה ודרכי ההוראה דף ח’ ע”ב) כתב שהיא גופא היתה מחלוקת בית שמאי ובית הלל דבית שמאי אומרים הלכה כמותינו ובית הלל אומרים הלכה כמותינו ונחלקו בגדר אחרי רבים להטות. דבית שמאי אומרים שהכוונה ההיא שהולכים אחר רוב חכמה, משום שברוב מנין מסתמא יצא רוב חכמה, ולכן אם החכמה ודאי נתונה למיעוט הולכים אחריו. ובית הלל אומרים שלא אכפת לן ברוב החכמה אלא רק ברוב המנין (וע’ שם בהמשך ודבריו הובאו בספר אבני גזית פרק יג עמ’ רמ”ד).

מסוגיה זו למדו הראשונים גם לענין רוב מנין או רוב חכמה לגבי רופאים שאומרים על חולה שאינו רשאי לצום ביום הכפורים (וע’ שו”ע סימן תרי”ח שנחלקו האחרונים אם שנים אומרים צריך ושנים אומרים לא צריך אם הולכים אחר הבקיאים. לדעת הרמ”א מאכילין אותו, אבל מגן אברהם כתב, ומובא במ”ב שםשהולכים אחר הבקיאים)

וכתב בענין זה הרמב”ן בתורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה (עמ’ כו בהוצאת שעוול):

ואיכא מאן דאמר מדקתני ע”פ בקיאין ש”מ יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות, ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך, שהולכים אחר בקיאות. ואינו נראה שלא שמענו בסנהדרין שנלך אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין. ובודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים כדאמרינן (ע”ז ז’ א’) היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהן גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, הלכך במנין שוה ברופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות, ואע”ג דליתא הכי בדין סנהדרין^[2], התם דיינין הם וכולם צריכים לאותו הדין, ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות. אבל הכא שומעין לחכם, והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא, מיהו אחד במקום שנים כיון שכולן רופאים ויודעים במלאכה זו אין דבריו של יחיד במקום שנים, מ”מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום רבים, אבל להקל כדין היחיד, דאשכחן לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל דאתמר (יבמות י”ד א’) כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר, ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה כל צרכו.

אבל דעת הר”ן במסכת יומא ד’ ע”ב באלפס:

ומדקתני ע”פ בקיאין ש”מ שהולכין ע”פ בקיאין והלכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינן מומחין אין הולכין אחר השנים כדאשכחן לענין הנשאל לחכם דאמרינן היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלכך אחריו דאלמא בעינן תרתי רוב חכמה ורוב מנין. ולענין מחלוקת ב”ש וב”ה אמרינן בפרק קמא דיבמות כי אמרינן אזלינן בתר רובא ה”מ דכי הדדי אבל הכא ב”ש מחדדי טפי ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכריע רוב המנין של אחרים הולכים אחריו בין להקל בין להחמיר כו’ והרמב”ן לא כתב כך בספר תורת האדם.

א”כ לר”ן אנו רואים שיש קשר בין שתי הסוגיות, של פסיקת בית דין והלכה לבין דעות שונות אצל הרופאים. לדעת הר”ן גם נגד רוב הולכים אחר רוב חכמה. וזה מתאים לדברי החינוך שמובא להלן. וכתב הר”ן שזה שלא כדברי הרמב”ן בתורת האדם.

והרמב”ן דן על דברים אלו גם במסכת סנהדרין בפרק זה בורר דף לב:

מצאתי בין תשובותיו של רבינו האי גאון ז”ל ואם נחלקו בית דין שהם שלשה אחד אומר כך ושנים אומרים כך אם שוין בחכמה מניחין דברי יחיד ועושין דברי שנים ואם האחד עדיף מן השנים הולכין אחר מי שנתן טעם לדבריו ע”כ. ולא נתחוור לי ממתניתין דסנהדרין וגמרא וצ”ע, מיהו בפרק קמא דיבמות (י”ד) גבי מחלוקת דבית שמאי ובית הלל אמרינן כגון דב”ה רובא מאן דאמר לא עשו ב”ש כדבריהם דהא ב”ה רובא ומאן דאמר עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב”ש מחדדי טפי, וקיי”ל התם כמ”ד עשו אלמא אם אחד מהם חכם גדול מכל חבריו אין דבריו בטלים, ויש לומר התם לא יושבין בדין הם והשואל עושה כרצון עצמו לפי שלבו נוטה אחר חכמה, אבל סנהדרין כולן צריכין לדון וראוי היה שיסכימו כולן לאותו דעת אלא דרחמנא אמר אחרי רבים להטות הלכך בשלשה דיינין נמי הולכין אחר הרוב, ועדיין קשה לי הך דיבמות מדר’ אליעזר בן הורקנוס (ב”מ נ”ט ב’) דבטלו דבריו, ומדר’ מאיר (עירובין י”ג ב’) שגלוי וידוע שאין בדורן כמותן, ואם תאמר הן עצמן רשאין לעשות כדבריהם דאינהו קים להו בנפשייהו דידעי טפי אבל אחריני לא, והתניא (עירובין ו’ ב’) הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה כדברי בית הלל עושה אלמא כל אדם עושין כן, ושמא יש לומר ר’ אליעזר ור”מ יחיד במקום רבים ואין דבריו של אחד במקום שנים, אבל רבים ורבים אין הולכין אחר רוב מנין אלא אם רצו הולכין אחר רוב חכמה, מכל מקום זה סיוע קצת לדברי הגאון ז”ל שאין דברי החכם בטילין מיד אלא שואלין עליהם למקום הוועד שהרי יש לחוש להן לברר כיון דמחודד וגמיר טפי, אבל אם אי אפשר לברר עושין כדברי המרובין כמו שעשו במחלוקתן של ר’ אליעזר ור’ מאיר כדפרישית.

אם כן גם הרמב”ן מחלק בין יושבים בבית דין או לא יושבים בבית דין. ואמנם את דברי רב האי גאון הוא דחה ולכאורה הם תמוהים. אבל כתב הרמב”ן שמחלוקת בית שמאי ובית הלל לא היתה בבית דין ולכן הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה לפי שליבו נוטה אחר חכמה.^[3]

והדברים מבוארים לפי מה שכתבנו: שרוב דאוריתא הוא רק בבית דין, ומחוץ לבית דין הוא רק רוב דמסתבר כוותייהו, ובזה דעת החינוך שהולכים אחר רוב חכמה.

ולכאורה גם המחבר בבית יוסף שכתב שפסק כדעת שנים מתוך הרי”ף הרמב”ם והרא”ש, נראה שצרף את רוב חכמה עם רוב דעות. שלדעתו צריך להביא בחשבון רק את הגדולים הנ”ל, משום שהם רוב חכמה, ומתוכם הולך אחר רוב דעות.

לגבי פסיקת הלכה אחר גדול ע’ עוד ברמ”א חו”מ סימן כה, ומ”ש על זה בקובץ נפרד.

מקורות נוספים:

מאמר מהרב מנחם כשר, נועם ספר שביעי עמ’ רצ”א ואילך. ע’ המעין תשרי תשנ”ז כרך לז גליון א’ מאמר מזרח ורהפטיג. והביא תשובת שבות יעקב חו”מ קל”ז בעינן שהצטרף לדון עם שני יושבי קרנות שהכריעו שלא כמותו, וכתב שהלכה כמותם. ושם דן בדברי רב האי גאון שהובאו ברמב”ן סנהדרין הוצאת מכון התלמוד הישראלי ירושלים תש”ל ע’ כו, וכן תשובות גאונים קדמונים סי’ קמ”ד, שעדיף רוב חכמה. חקרי לב יו”ד סי’ פ”ו. משנת יעבץ, הרב זולטי, חו”מ סימן ה’. ע”ע שאילתות שמות לח ובהעמק שאלה אות ד’. תורה שלמה כרך יח סימן טו במילואים. הערות לריטב”א יבמות י”ד ע”א הע’ 17 באריכות.

1. וע’ גרי”פ פערלא בספר המצות לרס”ג עשה צ”ו. ↑
2. נראה שכוונתו היא במקום שסנהדרין נחלקו ושוין. @ ↑
3. וע’ ריטב”א שם:

   שם ב”ש מחדדי טפי. פי’ וכיון דכן הוו לה כשקולי’ ואלו עושים כדבריהם ואפי’ להקל וגם מורים לאחרים ואלו מורים ועושים כדבריהם וכההוא דאמרינן נפקי שיפורי דמר ושרו שיפוריה דמר ואסרי ובההוא חתיכה גופא דמורו כל חד וחד הרשות ביד כל אדם לעשות כדברי מי שירצה כיון שהם שקולים דאי לאו היכי מפיק שיפורי מאן דשרי אבל בחתיכ’ אחרת כיוצא בה קי”ל בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאית’ פ”ק דעבודת כוכבים ממוהר”ב הר”ם ↑