ב"ה
פרשת משפטים – וגונב איש ומכרו ונמצא בידו
שמות טז כא: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:
פרש רש"י שם:
ונמצא בידו – שראוהו עדים שגנבו ומכרו ונמצא בידו כבר קודם מכירה.
אבל הרמב"ן שם התווכח עם פרש"י זה:
אבל הכתוב הזה בא ללמד על מה ששנינו (סנהדרין פה ב) הגונב נפש אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו, ואמר בברייתא גנבו ולא מכרו, מכרו ועדיין הוא ברשותו פטור…. וכן מה שאמר מכרו ועדיין הוא ברשותו, שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל ואע"פ שנתן בו מעות, כי שלא הוציאו משם פטור. ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות שימשכנו מרשות המוכר לסימטא או עד שיגביהנו, או היא גזרת הכתוב בנפש לומר שאפילו נגמר המכר ביניהן וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות הלוקח. וכן נראה. ורש"י פירש שם בפירושיו בגמרא (סנהדרין פה ב) ועדיין הוא ברשותו של נגנב עצמו ופטור, מפני שאין כאן גנבה כלל. ואם כן לא נתחדש כאן דבר שלא כמשפט גנבי ממון. ועל כל ענין, שיעור הכתוב וגונב איש ונמצא בידו ומכרו מות יומת. ויתכן שהיה עוד כסדרו, ונמצא בידו של לוקח, שאם גנב את הנפש והביאו לביתו והביא שם הלוקח ומכרו לו ולא הוציאו הלוקח משם אינו חייב שלא נגמר המכר ביניהן, או אפילו כשנגמר המכר יפטר, כמו שכתבתי:
לדעת הרמב"ן יוצא, שכיון שנאמר "ונמצא בידו" הרי שיתכן שאין זה כולל קנינים אלא צריך להיות ברשותו ממש.
ובזה דנו האחרונים גם לגבי גט שנאמר בו (דברים כד א) "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ".
לכאורה אין לדמות את ה"ונתן בידה" של גט ל"ונמצא בידו" לגבי גונב נפש. שהרי לכאורה בגט אין זו שאלה ממונית, שהרי גט שכתבו על איסורי הנאה כשר, ואם כן זו נתינה גרידא ואולי בגט לא צריך קנין בכלל. והרי "ונתן בידה" האמור בגט – כמה דינים אמורים לגבי אופן הנתינה ביד: מאחר שמעיקרי הגירושין שיתן הגט מידו ליד האשה, לכן אם היה הגט מונח על גבי קרקע ואמר לה טלי גיטך משם, לא אמר כלום.
אבל לגבי "ונמצא בידו" של גונב נפש ומכרו ברור שזה קשור עם "ומכרו" שהכוונה לדין במכירה.
אלא שיש הקבלה בין גט ובין גניבה, שהרי "בידו" שנאמר לגבי גניבה וגם לגבי גט אינו יד ממש שהרי דורשת הגמרא בב"מ דף י' "ואם המצא תמצא בידו, אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום. הרי שקנין יד פירושו חצר שהיא רשותו". ואותה הדרשה נאמרה גם לגבי גט במסכת גיטין דף ע"ז ע"א. אולם מנין לדרוש שיד האמורה בגט היא רשות ולא יד ממש? ע' משך חכמה דברים כד:
בידה. אין לי אלא בידה, מנין לרבות גגה חצרה וקרפיפה, ת"ל "ונתן" – מכל מקום (ספרי), הובא בפרק הזהב. ואמרו שם שמלת "יד" בהרחבה הוא על כל דבר שתחת רשותו של אדם וקנינו, וכמו (במדבר כא, כו) "ויקח… ארצו מידו". אבל במקום שיוכל לפרש יד בדיוק, הוא יד ממש. וכאן צריך לרבות. אולם מהיכן איתרבי, הוא כלל נפלא מורגש במשפטי הלשון, שהחילוק בין 'נתינה בידו' ל'נתינה לידו', הוא שהנתינה ביד, הוא באופן שהמקבל בידו הוא ברצונו והסכמתו, והוא כמו שידו פתוחה ועינו צופיה לזה לקבלה, רק שיותן בידו. וכלל זה מוסכם בכל התנ"ך, לבד ביחזקאל פרק כג, לא: "בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ". ושם הוא להפלגת המליצה שבידים פשוטות לקבל יותן הכוס בידה, וכאשר ישישו מרירי יום למצוא קבר, כן תשיש היא לקראת הכוס הזה, וכמו שאמר (יחזקאל שם פסוק לד) "ושתית (אותה) ומצית וכו'" [ועוד בזה, אין כאן מקומו]. אולם במקום שהוא באונס בלא רצון ומכוון, כתוב "לידו", וכמו שהוא תוחב בחזקה לידו. ולא נמצא רק (שמות כא, יג) "והאלקים אנה לידו", שהוא בלא רצון ומכוון שלו. וכאן הלא גט שלא ברצונה והסכמתה, היה צריך לכתוב "ונתן לידה". ועל כרחך ד"ידה" רשותה: – גגה וחצירה, שאינו בעל רצון ובחירה ופתוח לפניו ליתן בו. התבונן כמה רמו דרכי חז"ל.
ואמנם דיוק זה לא קיים לגבי הריבוי של גניבה, ובכל זאת הגמרא אומרת גם לגבי גניבה, על כורחנו שזה היינו הך, יד וחצר בגניבה ובגט.
אלא שקנין יד בכלל לומדים מנתינת גט, ע' תוספות כתובות דף לא ע"ב ד"ה רב אשי: "ועוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא". וכן כתב הריטב"א שם.
ולכן מה שמסתפק הרמב"ן בגניבת נפש שייך גם בגיטין. ואכן מצאנו בזה מחלוקת ראשונים, ראה לשון אנצקלופדיה תלמודית ערך גירושין:
הקנה לה את הגט בשאר קנינים, ולא נתן לה לידה או לחצרה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שמגורשת, ולפיכך יכול להקנות לה את הגט אגב קרקע, ואף במעמד שלשתן היה אפשר להקנות הגט, אם לא מטעם שלא תיקנו מעמד שלשתן בשטרות, וכתב גט על ידו של עבד, שהגט כשר ונותן לה את העבד, הוא מקנה לה את העבד באחד מדרכי הזכייה, אלא שבקנין-סודר אין הגט נקנה, והסבירו אחרונים שכשם שאמרו במתנות כהונה, שאינן נקנות בסודר, לפי שנתינה כתובה בהן, וחליפין דרך מקח וממכר הוא, כך בגט שנאמר בו ונתן בידה, אינו נקנה בסודר.