משפטים – שור המועד

ב”ה

פרשת משפטים – שור המועד

(ב”ב כח ע”ב ולרבי מאיר, והלימוד כתבו הראושנים כמו שור שהופך לחזקת נגחן, גם הקרקע משנה את המוחזקות ועתה על המ”ק להביא ראיה – ושאלה גדולה אם סברא זו שיש מוחזקות לקרקע בכלל, האם נשארת למסקנה)

ב”ק כג ע”ב המשנה

ברייתא בגמרא והלימוד מזבה

גמ’ שם: “הלכה כר’ יהודה במועד שהרי ר’ יסוי מודה לו…”

וקשה, אם כן מדוע בב”ב הגמרא משנה את הלימוד משור המועד בגלל רבי מאיר שאין הלכה כמותו?

וכמו כן קשה ע’ מהר”ם מרוטנבורג – ע’ טור סימן קי”ד במחלוקתו עם רבנו פרץ – איך למד הלכה מרבי מאיר כשהלכה כרבי יהודה?

דבר זה נפסק בשו”ע או”ח סימן קי”ד סעיף ט’:[

סעיף ט

אם ביום ראשון של פסח אומר ברכת אתה גבור עד מוריד הטל צ’ פעמים, כנגד ל’ יום שאומר אותו ג’ פעמים בכל יום, משם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר גשם הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם, ואינו צריך לחזור. הגה: וכן לדידן, אם אמר עד מכלכל חיים בלא משיב הרוח ומוריד הגשם שמזכירין בימות הגשמים, וכן אם אמר בשמע”צ צ’ פעמים אתה גבור עד מוריד הגשם, אם נסתפק אח”כ אם הזכיר או לא, חזקה שהזכירו (ד”ע).

ביאור חידוש הרמ”א – מועיל הרגל שלא לומר כלום. (טעות ברמ”א שנעמוד להלן: ד”ע אינו על סוף דבריו שהרי זה ממש דברי המהר”ם מרוטנבורג

וע’ באור הגר”א, הוו”ד בביאור הלכה שאכן פסק כרבנו פרץ.

תורה תמימה שמות פרק כא פסוק כט בהסבר דברי מהר”ם:

מתמול שלשום – תנן, איזה הוא מועד, כל שהעידו בו שלשה ימיםרז) דכתיב ואם שור נגח הוא מתמול שלשום, תמול מתמול חד, שלשום תרי, ולא ישמרנו האידנא חייברח) [ב”ק כ”ג ב’]:

ובהערות:

ר”ל דהול”ל ואם שור נגח הוא תמול ומדכתיב מתמול בא לרמז דתמול ושלשום מורה על שני ימים מיוחדים וכתיב ולא ישמרנו בא לרבות עוד יום אם נגח בפעם הרביעית חייב אבל לא בפעם השלישית, כן מסקנת הפוסקים, מפני שזו דעת ר’ יהודה בפלוגתתו עם ר’ מאיר דס”ל דמועד הוי זה שהעידו בו שלש פעמים ואפילו ביום אחד וקיי”ל כר”י, ופירוש הפסוק קבענו כמו שפירש רבא בגמרא, ואע”פ דאביי פירש בענין אחר קיי”ל כרבא, מיהו בזה קיי”ל כר’ מאיר דלענין חזרה ממועד לתם הוי השיעור כל שממשמשין בו התינוקות ואינו נוגח ולא בעינן לזה שלשה ימים כדעת ר’ יהודה, ולא נתבאר הטעם והסברא מפני מה קיי”ל לענין חזרה כר”מ נגד ר’ יהודה, ובגמרא אמרו בזה רק פסק הלכה כר”י במועד וכר”מ בחזרה. ויתכן לומר הסברא בזה, דכיון דכפי הטבע קשה להבדל מן ההרגל בשלילה יותר מלהתרגל אל הדבר בחיוב, לכן כשמתרגל ליגח כיון שעשיית מעשה בפועל אינו מורה על ההרגל ההחלטי, לכן אין מחזקינן אותו לנוגח בפעם ושתים כי אם בשלש פעמים בשלשה ימים כי בפחות מזה אפשר לומר דמקרה הוא, משא”כ כשמפסיק מליגח שדבר קשה הוא להבדל ממה שהורגל, ואנו רואים כי בכ”ז בדל הוא מזה, ש”מ שחזר כולו מטבעו שהיה לו מקודם ליגח וליגח, ולכן די רק בשיעור שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח בפעם אחת וביום אחד כדעת ר”מ. וע”פ סברא זו נוח ורצוי מאד לתרץ מה שהקשו האחרונים באו”ח סי’ קי”ד ס”ט על מהר”ם מרוטנבורג שכתב אם ביום א’ של פסח חוזר צ’ פעמים ברכת אתה גבור עד מכלכל חיים ומשמיט לומר משיב הרוח, חזקה הוא דכך יהיה אומר והולך, ולכן אם נסתפק אח”כ אם אמר או לא מוקמינן אחזקתיה שלא אמר, אחרי דכבר חזר צ’ פעמים כנגד שלשים יום שבהם מחזיקים להרגל כמבואר בירושלמי, והביא ראיה משור המועד דס”ל לר”מ דלא בעינן שלשה ימים ודי ביום אחד, ותפסו עליו כל האחרונים הלא אנו קיי”ל כר’ יהודה דבעינן ג’ ימים, ודחו דבריו. ולפי מש”כ דברי מהר”מ מרוטנבורג מאירים, כי הלא הוא חידש דינו לענין הבדל מאמירת משיב הרוח, ובזה באמת קיי”ל כר”מ דלענין חזרה די ביום אחד, וע”פ הסברא שכתבנו דמפני שקשה להבדל מן ההרגל, וא”כ מכיון דחזינן שבדל לומר משיב הרוח די ביום אחד, וראיה לזה שהרי לא צייר דינו במי שרוצה להרגיל בשמיני עצרת לומר משיב הרוח, וזה הוא מפני שבזה באמת אינו די ביום אחד, וכמבואר. וממוצא דבר תראה דמש”כ הרמ”א בסימן הנ”ל לדון מדעת עצמו ע”פ סברת מהר”ם מרוטנבורג באם הרגיל עצמו בשמיני עצרת לומר משיב הרוח אז אם אח”כ נסתפק מחזקינן אותו בחזקת שאמר, צ”ע גדול, כי לפי מש”כ לא חידש מהר”מ מרוטנבורג רק במפריש עצמו מלומר, ולא במרגיל עצמו לומר, והם שני ענינים שונים שסברותיהם הפוכות, והענין מבואר ודי בזה:

אבל הקושיות על התו”ת (שערי יצחק ב”ק):

1. מה שהקשה מדוע פוסקים בתם כרבי מאיר – הרי בגמרא מפורש הטעם שפוסקים כרבי יוסי שנמוקו עמו
2. סברתו שלחזור להיות תם די בשעור פחות: נכון לשיטת התוספות כג ע”ב ד”ה שיהיו התנוקות שלר”מ מועד גם מועילה חזקה בג’ ימים. אבל לרמב”ם פרק ו’ הלכות נזקי ממון הלכות ז’ ח’ וע’ מ”מ הלכה ח’ שחזרה דוקא תינוקות ולא ימים, א”כ אדרבא ראיה ההיפך: שלעניין להעשות מועד קל יותר, ונעשה בנגיחה ג’ ימים אבל להיות תם דבר זה לא מועיל. ואם כן להיות תם קשה יותר.
3. גם לתוספות דס”ל דמהני לר”מ חזרה של ג’ ימים, לא מועילה חזרה של שלש פעמים ביום אחד ודוקא תינוקות ממשמשין בו, והטעם הוא דכיון דממשמשין ו עלול יותר ליגוח ולכן זה מוכיח יותר. ואם כן אין ראיה למהר”ם והרי אדרבא גם לרבי מאיר לא מועיל ג’ פעמים ביום אחד!

והפלא הגדול יותר על התורת תמימה: מה שכתב שבכוונה כתב המהר”ם דינו להבדל מאמירה בפסח, והרי מהר”ם מדבר על שמיני עצרת! ומפורש בטור שהראיה היא מהא דס”ל לר”מ לענין ליהעשות מועד וזה הק”ו ריחק גיחותיו חייב, היינו שנעשה מועד בשלשה ימים, קירב ננגיחותיו לא כל שכן היינו שלש פעמים ביום אחד.

ותמוה על המחבר שלא הביא את מהר”ם כפי שמובא בטור, ומ”מ מה שכתב ברמ”א “ד”ע”, מלבד שלא הרמ”א כתב את זה, אבל זה קאי על החלק הראשון של דבריו, לפי מנהגגו שלא לומר בקיץ מוריד הטל, אבל לא לגבי מה שסיים שאלו דברי מהר”ם מרוטנבורג.

טור:

והר”ם מרוטנבורק היה רגיל לומר בשמיני עצרת ברכת אתה גבור תשעים פעמים עד משיב הרוח ומוריד הגשם כנגד ל’ יום שאומר אותו ג’ פעמים בכל יום ועכשיו אם היה מסופק א”צ לחזור וראייתו מפרק כיצד הרגל (כד א) דאמר גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ”ש ה”נ כיון דאחר ל’ יום אם הוא מסופק א”צ לחזור כ”ש צ’ פעמים ביום אחד וה”ר פרץ ז”ל כתב לא חזינא לרבנן קשישי דצרפת דעבדי הכי שאין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא משום שהוחזק ליגח ואם הוחזק ג’ רחוקות כ”ש בג’ קרובות אבל גשם שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי. וא”א הראש ז”ל היה נוטה לסברת הר”ם: ברכה שלישית אתה קדוש ובה י”ד תיבות כנגד י”ד תיבות שבפסוק (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ואמר וחותם בא”י האל הקדוש חוץ מי’ ימים שבין ר”ה ליה”כ שחותם המלך הקדוש כאשר יתבאר במקומו בעז”ה ואלו ג’ ברכות חשובות כאחת ובכ”מ שטעה בה חוזר לראש לא שנא יחיד ולא שנא ציבור:

ובאשר לשאלה ממקורו של מהר”ם, ע’ נודע ביהודה מה”ק סימן כו שכתב אפשרות להסביר, וע’יי”ש ביתר אריכות:

… ואמנם יש לפנינו דרך שלישי שגם ר’ יהודה מודה לסברת ר”מ דריחוק גרע מקירוב והק”ו הוא סברא מעליא רק ר”י סובר זבה תוכיח שגם שם יש ק”ו זה ורחמנא מיעטי’ וא”כ חזינן גזירת הכתוב בזבה שאף שרגילה ומוחזקת לראיות יותר בקירוב ראיות אעפ”כ רחמנא טיהרה ובריחקה ראיותי’ טימאה הכתוב משום שעלולה לראיות אף שאינה עלולה כל כך כמו קירבה ה”נ בשור המועד ג”כ גזירת הכתוב שאינו חייב כי אם בריחק נגיחותיו אף שיותר מורגל ליגח בקירוב מ”מ לא חייבו הכתוב רק בריחוק מטעם זבה תוכיח וכדרך כל סוגיית ק”ו ויוכיח שבש”ס דאטו משום דאמרינן יוכיח מש”ה זה אינו חמור מזה שהרי אנו רואין שזה חמור מזה ואעפ”כ אנו אומרים פלוני יוכיח שג”כ חמור כזה ואין הדין כן ה”נ בזה וכל הש”ס מלא מזה, ולפי זה שר”י מודה לסברת ר”מ דקירב נגיחותיו יותר מועד הוא ליגח אלא שאין לחייבו שהרי זבה תוכיח דבר זה שייך בדין שיש בו חיוב או פטור או טמא או טהור שייך לומר הן אמת שחמור יותר ואעפ”כ התורה לא חייבתו או לא טמאתו. אבל בדבר שאנו מסופקים אם נעשה בו הרגל זה כגון בספק אמר משיב הרוח בפסח שעד שלשים יום מוקמינן ליה אחזקתיה שאמר ואחר שלשים יום אמרינן ודאי שהורגל לשונו שלא לומר משיב הרוח ובודאי לא אמר א”כ ק”ו אם הרגיל עצמו בקירוב תשעים פעמים ביום אחד שהורגל לשונו ושוב בודאי לא אמר משיב הרוח, וכאן לא שייך שום יוכיח שאין אנו מחדשים כאן שום דין חדש שודאי אם לא אמר משיב הרוח הרי התפלל כהוגן דבשלמא אי הוי אמרי’ שבשלשים יום כיון שהורגל אף שאח”כ ודאי לא התפלל כהוגן אעפ”כ מטעם גזירת הכתוב לפוטרו מתפלה ע”י הרגלו שפיר הוי אמרינן שאם קירב ההרגל ביום א’ אף שמורגל יותר מ”מ אם התפלל אח”כ שלא כהוגן שחייב להתפלל ואין ללמוד ק”ו דזבה תוכיח, אבל בנדון שלפנינו שאין הפטור והחיוב מתפלה תלוי בגזירה אלא כיון שמורגל ודאי התפלל יפה כפי החיוב שוב אין לומר שום יוכיח. וא”כ דברי הר”מ שרירין ונסתר קושיית האחרונים.