תצוה – מן המותר בפיך

ב”ה

פרשת תצוה – מן המותר בפיך

בפרשת תצוה, פרק כח ד-ה:

(ד) וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי: וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ:

וכתב רבנו בחיי (שמות כה,ג):

זהב וכסף ונחשת – הזכיר שלשה מיני מתכות ושלשה מיני צמר ולא מצינו משי בנדבת המשכן, לפי שהוא יוצא מגוף השרץ שהוא התולעת ולא הוכשר למלאכת שמים אלא דבר טהור, וכענין שאמרו בתחש וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם, ואח”כ הזכיר ושש שהוא הפשתים והזכיר ועזים שהוא הצמר, וזהו שלא תרגם אונקלוס ועזיא אלא ומעזי שפירושו דבר הבא מן העזים והוא הצמר, ואע”פ שבגד צמר ופשתים אסרה לנו התורה אין הכהנים נכנסים לשמש במקדש אלא בצמר ופשתים, ובסדר קדושים אבאר סוד הדבר בע”ה:

דברי רבנו בחיי באשר לתולעת שני, כיוצא בזה כתב הרמב”ם בהלכות פרה אדומה פרק ג’ הלכה ב’:

והתולעת היא הגרגרים האדומים ביותר הדומים לגרעיני החרובים והן כמו האוג ותולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר

ובגמרא שבת כח ע”א יש דיון האם התחש שהיה בימי משה הוא טמא או טהור, שהרי לא הכשרו למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, ובעמוד ב’ אומרת הגמרא שם:

ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב בהו (שמות יג) למען תהיה תורת ה’ בפיך מן המותר בפיך אלא לעורן.

ופרש”י שם: “לעורן – עור דפוס שלהן, שהכתבים של פרשיות מונחים בו, דהאי לא מלמען תהיה נפקא, דהא לאו תורה כתיבא ביה.” ואת זה דוחה הגמרא שהרי יש שי”ן על העור הרי שגם זה נלמד מלען תהיה תורת ה’ בפיך. ומסקנת הגמרא שהכוונה לרצועות שאמנם גמירי הלכה למשה מסיני שבעינן שחורות, אבל טהורות נלמד מהא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד.

ופשטות הסוגיה בשבת משמע שאף שבה”א אמרה הגמרא לגבי תחש שודאי היה טהור משום “לא הוכשרו…” אבל בסוף הסוגיה נאמר שם שזה רק לגבי תפילין. וכן כתב הרשב”א שם שגם למשכן למסקנה הוכשר עור בהמה טמאה. האם להלכה דוקא בתפילין נאמר הדין שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד?

רמב”ם הלכות כלי המקדש פרק א’ הלכה ג’

המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכ”מ, והקנמון הוא העץ שבא מאיי הודו שריחו טוב ומתגמרים בו בני אדם, והקדה היא הקושט, וקנה בושם הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו וריחן טוב והם ממיני הבשמים שנותנין אותם הרופאים בצרי.

השגת הראב”ד: המור הוא הדם הצרור. א”א אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם כל שכן דם חיה טמאה אבל המור הוא האמור בשיר השירים באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף.

הרי שיש מחלוקת רמב”ם וראב”ד האם במקדש מותר שיהיה דבר הבא מן החי שאינו כשר. אלא שאם נדייק בראב”ד, הרי הראב”ד אינו מביא את הסוגיה בשבת שלא הוכשרו למלאכת שמים, אלא “אין דעתי מקבלת” דהיינו, סברא שלו. וסברתו היא שלא נראה שיכניסו למקדש דם שום חיב בעולם ואף כשירה, מצד שאין שום חיה לקרבן ולא מצד הכשרות.

הדבר תלוי במחלוקת הרא”ש בברכות פרק שישי סימן לה עם הרז”ה ורבנו יונה בהיתר המוס”ק, שהוא תבלין שנוצר מדם המצטבר בצואר של חייה. והאחרונים נחלקו בהבנת הנדון ברא”ש.

א”ר חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש”ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים י”א שהמוש”ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש”ק והר”ז הלוי ז”ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם וה”ר יונה ז”ל פי’ דאפשר ליתן בו טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא אע”פ שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי דבתר השתא אזלינן שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואע”ג שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר הכא נמי אע”פ שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ואע”פ שנותן טעם לשבח בתבשיל ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה:

וע’ מגן אברהם סימן רט”ז ס”ק ג’,

ולכאורה קשה, שהרי התכלת עצמו הוא צבע מחלזון שאינו כשר? (כן הקשה במנחת אשר סימן נד) אלא שלכאורה יתכן לומר שצבע לא כשר אינו מעכב כיון שהצבע הוא חזותא בעלמא, אבל מין כמו משי שזה ממשות האיסור, על זה אומר רבנו בחיי שנאסר משום שהוכשר למלאכת שמים רק דבר טהור. אבל כתב הנודע ביהודה (בתשובת בנו במהדורה בתרא או”ח סימן ג’): “אלמא דאם גוף הדבר שהוא הצמר הוא מן דבר טהור אין קפידא בצבע שנצבע בו הואיל והוא רק לחזותא”.

למעשה, בשו”ע או”ח סימן תקפ”ו נאמר ברמ”א ששופר מבהמה טמאה פסול (בשם הר”ן). וכתב המגן אברהם ס”ק ג’:

ומ”ש הע”ש דלא קי”ל כההיא דלא הוכשרו וכו’ לא עיין בשבת דף כ”ח ע”ש והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין.

וע’ במחצית השקל שדברי המגן אברהם קשים להבנה, מכל מקום דעתו שלא רק בתפילין אלא בכל התורה כולה צריך להיות מן המותר בפיך. ולמעשה כתב המשנה ברורה בס”ק ח’:

וכתבו האחרונים שאין דין זה ברור ולהכי אם אין לו שופר אחר יתקע בו אכן לא יברך עליו דשמא הוא פסול מדינא וכשיזדמן לו אח”כ שופר כשר צריך לתקוע עוד הפעם וג”כ בלא ברכה דשמא כבר יצא בשופר בשופר הראשון.

ובחתם-סופר (שו”ת ח”ב יו”ד סי’ רעו) כתב:

והנה מ”ש הגאון ז”ל (ה”ה הגאון בעל בני יונה זצ”ל בסי’ רע”ח, שהביא החתם סופר את דבריו לעיל) דמשי הוא דבר טמא שהוא מרוק פיו של תולע, כן כ’ ג”כ רבינו בחיי פ’ תרומה דמשו”ה לא הי’ משי במלאכת המשכן מפני שאינם מותר בפיך, ולדבריו צ”ל תולעת שני שהוא צמר צבוע בדם התולע, צ”ל דבצבוע לא אכפת לן אם אינו מותר בפיך. וכמדומה לי שהחלזון שצובעי’ בו תכלת למקדש איננו מן המותר בפיך.

אלא שברבנו בחיי שהבאנו לשונו לעיל עמד על כך שהתולעת אינה כשרה ולכן כתב:

וצבע תולעת השני אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם.

הנודע ביהודה (מהד”ת או”ח סימן ג’), דן בצביעת רצועות של תפילין שמושחים את הרצועות בשומן דגים טמאים (כיוצא בזה קיימת גם כיום השאלה, כשהצבע של התפילין מכיל שאלאק, שהוא מיוצר מחרקים. וכיום רבים מתירים כיון שהוא רק חומר עזר בצביעה שהוא מסייע לצבע השחור להדבק לעור, ע’ תהודת הכשרות גליון 7). הנודע ביהודה דחה את דברי המגן אברהם, שם רצה להוכיח מצביעת תולעת שני שמותר לצבוע בדברים טמאים:

אמנם יש לדחות ולומר דאף שהיה במקדש ומשכן ובגדי כהונה דברים הנצבעים מדבר טמא אפ”ה אין להביא ראיה על רצועות ותפילין דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים מקרא דלמען תהיה תורת ה’ בפיך נלמד וזה שייך דוקא בדבר שהוא תורה עצמה דהיינו שיש בו כתב כמו תפילין וס”ת ומזוזה ובתים של תפילין שיש בו שי”ן כמו שפי’ רש”י במס’ שבת דף כ”ח ע”ב. ואף דמסקנא שם דברייתא דרב יוסף דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לענין רצועות של תפילין נשנית וברצועות ליכא כתב דד’ ויו”ד של רצועות לא מקרי כתב כמו שכתבו התוס’ במנחות דף ל”ה ע”ב בד”ה אלא תפילין וע”כ טעמא דרצועות הוא הואיל והוא תשמיש קדושה כמו שכתבו התוס’ שם וא”כ הה”ד משכן ומקדש ובבגדי כהונה שהוא ג”כ תשמיש קדושה. מ”מ יש לומר דרצועות היינו טעמא הואיל והם נטפלין לבתים של תפילין ובתים הם תורה עצמה שיש בו ד’ פרשיות ושי”ן ולכך דינם שוים שגם ברצועות צריך להיות מהמותר בפיך אבל במקדש ומשכן ובגדי כהונה שהם תשמישי קדושה לית בהו קפידא להיותן מדבר טהור הואיל ואינן תורה עצמה ולכך הותר הצביעה מדבר טמא מה שאינו כן בתפילין ורצועות י”ל דגם הצביעה צריך להיות מדבר טהור.

ולכאורה יש להביא ראיה לזה מגמ’ דשבת דקאמר מה הוי עלה דתחש וקשה מאי קא מספקא ליה הא מברייתא דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מוכח דתחש טהור היה כמו שרב יוסף רצה לפשוט בעי’ דר’ אלעזר דתחש טהור היה מברייתא דלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דאל”כ לא היה מוכשר למלאכת המשכן אלא ודאי ע”כ צ”ל דמהאי ברייתא אינו מוכח כלל דהאי ברייתא לענין רצועות נשנית שהם נטפלין לבתי תפילין שהם תורה עצמה בזה צריך להיות טהור אבל תחש שהיה במשכן שפיר יש להסתפק אי טהור הואיל ומשכן לאו תורה מקרי כנ”ל.

ועל פי דברים אלו גם דחה את המגן אברהם, שהרי לפי זה רק בתפילין שהם תורה וברצועות שהן תשמיש קדושה ובטלין לתפילין צריך שיהיה מן המותר בפיך, אבל על דברים אחרים לא, שהרי גם הגמרא בסוף שואלת מאי הוי עלה דתחש, ומשמע שאין ללמוד מהכלל של “לא הוכשרו למלאת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד” לגבי משכן.

משנה מגילה דף כד ע”ב:

ציפן זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים.

וברש”י כתב: ציפן זהב – נמי כתיב למען תהיה תורת ה’ בפיך (שמות יג) שיהא הכל מבהמה טהורה. וע’ נודע ביהודה או”ח קמא סימן א’, שהוכיח שציפן הכוונה שעשה את הבתים מזהב, וציפן הכוונה לפרשיות. וכתב על זה רע”א בדרוש וחידוש:

ובל ידעתי איך מתמעט מזה זהב דלאו מין טמא הוא, ובסנהדרין (דף מח) כתב רש”י ז”ל בעצתו דהלכה למשה מסיני הוא, ועל עור בהמה טמאה כתב דרשא דלמען כו’ מן המותר בפיך, והכא דלא קתני במתני’ רק ציפן זהב לא הו”ל לרש”י למנקט טעם דמן המותר בפיך:

וע’ ר”ן שם על הרי”ף ו’ ע”א בדפי הרי”ף

ר”ן שם הסתפק האם בשופר בעי מין טהור

תורה תמימה דברים כה הערה קמ”ה:

מצינו בכמה מצות שצריך בהם מן המותר בפיך כמו תפילין ושופר אין כשרים אלא מבהמה טהורה, וכנגד זה דפנות סוכה מותרות אפי’ מבהמה טמאה, ואע”פ שהם מדאורייתא כמו הסכך, והסברא בזה פשוטה דהיכי דצריך ממין בעלי חיים כמו תפילין ושופר אין כשרים אלא מבהמה טהורה כדי שיהיה שייך בהו מן המותר בפיך, משא”כ דפנות סוכה שכשר בהם גם דומם וצומח אז כשמשמשין בהם מבעלי חיים א”צ מן המותר בפיך וכשר גם מבהמה טמאה, משום דלא גרע מדומם וצומח.

ובזה הסביר את תוספות בשבת שמצריכים נעל לחליצה מדבר טהור. אלא שדבריו נסתרים מרש”י גיטין מ”ה ע”ב ד”ה פסולות, שתפילין שציפן זהב פסולין משום שאינו מן המותר בפיך. אלא שדבריו של רש”י תמוהים…

אנצקלופדיה תלמודית ערך חנוכה:

שמן שנתערב בו שומן חזיר, יש אוסרים להדליק בו, שכשם שתפילין אינם כשרים מעור בהמה טמאה שהצריכה התורה שיהיו “מן המותר בפיך”354, כך כל המצוות צריכות להיות “מן המותר בפיך” ולא ממין בהמה טמאה355. ויש מתירים להדליק בו, אם משום ששאר המצוות אינן צריכות להיות “מן המותר בפיך”, או לפי שבנר חנוכה שהוא מדרבנן הקילו356. ויש שכתבו הטעם שכיון ששמן זה עומד לשריפה, לא הקפידו עליו שיהא “מן המותר בפיך”357.

354. ע”ע תפילין.

355. ס’ החיים סי’ תרעג, ע”פ מג”א תקפו ס”ק ג שכ”כ בכל המצוות, ועי’ שד”ח מער’ חנוכה סי’ יד שהאריך.

356. שו”ת בית שלמה או”ח סי’ קט, ועי”ש סי’ קח; תורת חסד סי’ ס. ועי’ בשד”ח שם בארוכה.

357. שו”ת בית יצחק יו”ד סי’ קמה.

מקורות נוספים:

ע’ תוספות שבת ק”ח ע”א ד”ה איזהו.

באר היטב או”ח ל”ב ס”ק ה’ בשם בכור שור שבעינן מותר בפיך ממש

גינת ורדים או”ח כלל ב’ סימן טו הביא תשובת מהר”ם בן חביב

שו”ת בית שלמה סימן קח לגבי הדלקת נר חנוכה בשמן אסור

שערים המצויינים בהלכה קל”ט ס”ק ד

ארץ צבי או”ח סימן יד

בית יצחק ח”א יו”ד סימן קמ”ה

תורת חסד או”ח ס’ ס’

שאגת אריה סימן לח לגבי נר חנוכה שנאסר משום בשר בחלב

דבר שמואל סימן קס”ב קס”ד, אם מותר לעשות דיו מסתם יינם

מנחת אשר, פרשת תצוה סימן נד

תהודת הכשרות 5-6 כשרות תעשית הנרות, אבי תמרי; שם, חוברת 7 לגבי תפילין מן המותר בפיך

שימוש בשמן שביעית לנרות חנוכה. הרב יואל פרידמן. אמונת עתיך, 1, תשנ”ה, 20-17.

לגבי כתיבת ס”ת בעט רפידוגרף כשלא ידוע כשרות הדיו: פסקי דין – ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין ז עמוד רסד.

ע’ בתורה תמימה שמות פרק כה פסוק ד באריכות בהערה ד’