גדרי מלחמה

הגדרת מלחמה

עד שיתקיים בנו "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" כנראה, לצערינו, מלחמות תהיינה חלק מחיינו, כפי שכתב הנצי"ב: "כי כך נוסד העולם", ראה נציב עה"ת בראשית ט,ה על הפסוק:

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם.

כתב הנצי"ב בהעמק דבר:

פירש הקדוש ברוך הוא אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, משא"כ בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם, וכדאי' בשבועות ל"ה מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפי' מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אף על גב שכמה מישראל יהרגו עי"ז, וע' ס' דברים כ' ח':

ועוד כתב העמק דבר דברים כ, ח

…ואין איסור במלחמה כמו שאין המלך מוזהר מלעשות מלחמת הרשות הגורם סכנת נפשות, אלא מלחמה שאני, וע' שבועות דל"ה במלכות דקטלא כו', ה"נ אין איסור לאדם להכניס עצמו במלחמה ולסכן עצמו, אבל ולא ימס את לבב וגו', וע' מש"כ בס' בראשית ט' ה':

ובשו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמג

דע"כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה.

מה הבסיס ההלכתי למלחמה, האם הכלל "הבא להורגך השכם להורגו", או "לא תעמוד על דם רעך" או שזה דין השבת אבדת גופו?  האם זה שייך לגדי הצלה ופיקוח נפש הרגילים?

כתב הרמב"ם הל' מלכים פ"ה הלכה ה"א:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

שלש מלחמות לרמב"ם הן מלחמות מצוה, אחת מהן היא מלחמת עזרת ישראל מיד צר. במקורו של הרמב"ם צריך לדון בנפרד[1]. אך הרמב"ם חידש את גדר של מלחמה לעזרת ישראל מיד צר. ברור שצריך לצאת לעזרת ישראל מיד צר גם אם לא היתה זו מלחמת מצוה. מה נתחדש בהגדרת המלחמה?

מסתבר שמלחמה לעזרת ישראל מיד צר אינה רק דין הצלה של פיקוח נפש, או רק דין "לא תעמוד על דם רעך" או מצות "והשבת לו" של השבת אבידה שאם כך, הרי לדעת כמה פוסקים אין להסתכן לשם כך, ודאי שלא ניתן לומר כך על עזרת ישראל מיד צר. וכן לא מסתבר שכל מלחמה היא בדיני רודף[2].

נראה שיש הבדל בין מלחמה ובין פעולות של פיקוח נפש. האם יש נפ"מ בין גדרי הצלה ובין גדרי מלחמה[3]?

מוסכם על רוב האחרונים שגדרי מלחמה הם שונים בהרבה ענינים מגדרי הצלה רגילים. לדוגמא: ישנה מחלוקת  בין הפוסקים, האם מותר לאדם לסכן את עצמו לצורך הצלה של אחרים, בבית יוסף חושן משפט סימן תכו כתב בשם הגהמ"י:

וכתבו הגהות מיימונית (דפ' קושטא) עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב ע"כ ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק:

אבל כתב הסמ"ע שם:

גם זה השמיטו המחבר ומור"ם ז"ל, ובזה י"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו"ה השמיטוהו גם כן:

ואם כן יתכן שאדם לא חייב לסכן את עצמו לדעת הרי"ף והרמב"ם. ובשו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז סובר בפשיטות שאין אדם צריך להכניס את עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל את חבירו מסכנה, ואם מחמיר על עצמו בכך הרי זה חסיד שוטה, משום דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה. אבל במלחמה ברור שאם זו מלחמת  עזרת ישראל מיד צר, הרי יש חיוב לצאת. ולא רק לסכן את עצמו, אלא גם המפקד יכול לתת פקודה לחיילים להסתכן, אם זו מלחמה. מה שאין כן אם זו פעולת הצלה גרידא, שאז יש הסוברים שאינו חייב לסכן את עצמו[4]. ויתכן שבשעת מלחמה חייל צריך לסכן את עצמו לא רק כשאצלו זה ספק סכנה ואצל חברו ודאי סכנה, אלא אפילו אם חברו גם הוא ספק סכנה, כך שלא שייך כאן מה שכתב בהגהות מיימוניות, מכל מקום מדין מלחמה חייב.

גם לגבי הלכות שבת יש נפקא מינה בין גדרי פקוח נפש  ובין גדרי מלחמה לגבי השאלה אם הותרה בשבת או דחויה בשבת. לגבי שבת אנו נוקטים ששבת דחויה מפני פיקוח נפש (ע"פ מ"ב לפחות) עיין מאמרו של הרב גורן בספרו 'תורת  השבת והמועד' (עמוד  91), לדעתו מלחמה בגדר הותרה והלמוד הוא מ"עד רדתה" (נפ"מ לגבי היקף הפעולות המותרות בשבת), ואילו פעולות הצלה הן בגדר פיקוח נפש רגיל ובגדר 'דחויה' לחלק מן הראשונים. כתב הרב גורן משיב מלחמה ח"א עמ' פח' ע"ש:

היתר הלחימה בשבת אינו מתבסס על היתר פיקוח נפש הדוחה שבת כפי שרגילים לחשוב אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה והנשען על דרשת שמאי הזקן בבבלי בירושלמי בתוספתא ובספרי מהפסוק עד רדתה' אפילו בשבת ששמאי הזקן בדרשתו בא להשמיענו היתר מיוחד שהלחימה עצמה דוחה שבת בתור מצווה כשלעצמה ולא רק במלחמת מצווה אלא גם במלחמת הרשות

והדברים מפורשים בשו"ת הריב"ש סימן קא:

וההיא דאין צרין אין מקום להזכיר בה דבר מצוה ומה דבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של כותים ובמלחמת הרשות היא ולא במלחמת שבעה עממין, אבל יש בה התר א' מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת.

לכן חשוב להגדיר מתי הדבר בגדר מלחמה ומתי הדבר בגדר של הצלה ופיקוח נפש.

ויש עוד נפ"מ רבים בין גדרי מלחמה ובין גדרי הצלה ופיקווח נפש. במצב מלחמה אין הוראות פתיחה באש. אף שגם על פי ההלכה יתכן שצריך להזהיר את הרודף להרוג. מדיני רודף, צריך להצילו באחד מאבריו, ע' רמב"ם הלכות רוצח פרק א' הלכה ז':

כיצד, אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אף על פי שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף הרי זה  נהרג, ואם יכולים להצילו באבר מאיברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או  ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולא להצילו אלא אם כן הרגוהו לרודף הרי אלו  הורגין אותו ואף על פי שעדיין לא הרג, שנאמר (דברים כה,יב) וקצותה את כפה לא תחוס עינך.

וצ"ע אם גם לגבי גוי הרודף נאמר דין זה של התראה או של הצלה באחד מאבריו, מכל מקום ודאי שאם זו מלחמה כל זה לא קיים.

וכן במלחמה אין פיזור הפגנות באמצעים לפיזור הפגנות אלא ניתן לפזר באש חיה, ואילו באופן רגיל צריך לנהוג לפי הוראות פתיחה באש. וכתבו הראשונים גם לגבי הכלל "טוב שבגויים הרוג" שכתבו התוספות שהיינו בשעת מלחמה. ובמסכת סופרים, זה נמצא כחלק מן הברייתא "הטוב שבגויים בשעת מלחמה…"

אם כן מהו גדר מלחמה? מתי דבר הוא בגדר הצלה על פי הלכות פקוח נפש ומתי המצב הוא בגדר מלחמה[5]?

נראה להביא בענין זה ראיה לכך שהאנתיפדה ואפילו כשיוצאים להציל ממון בעיר הסמוכה לספר, זה בגדר מלחמה: בעירובין (מה ע"א) לומדת הגמרא שבעיר הסמוכה לספר יוצאים גם על עסקי תבן וקש, מקעילה:

אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל – אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים – כשבאו על עסקי ממון. אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא – נהרדעא. דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות. תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שסים את הגרנות, וכתיב וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור – הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה.

וכתב רש"י שם שזה היה בשבת, אבל התוספות שם הקשו (ד"ה "אי"): "דלמא חול הואי", כלומר, מנין שהמעשה היה בשבת? ותרצו:

דמוכחא מלתא מדקאמר נלחמים בקעילה דקרי ליה מלחמה, ומסר דוד נפשיה עליה אע"פ שלא באו אלא על עסקי תבן וקש, שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת.

מתוספות זה מוכח שגם עסקי 'תבן וקש' הם בגדר מלחמה, ומחללין עליהם את השבת. ולכאורה, קל וחומר כיום במצב של אינתיפדה, כאשר באים על יותר מאשר עסקי תבן וקש, שיהיה לזה גדר של מלחמה. ולפי זה כל פעילות חבלנית עויינת תחשב למלחמה[6].

יש שרצו לומר שדין זה קשור לארץ ישראל דוקא כפי שלכאורה משמע מרש"י שם ד"ה לספר:

עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם.

אלא שאין זה קשור לארץ ישראל, שהרי גם בבל ונהרדעא כעיר הסמוכה לספר דמי ויוצאים בשבת ומחללים שבת על תבן וקש שלהם. ולדעת התוספות לכאורה יש לזה גדר מלחמה ולא גדר של הצלה. וכן כתב הרב ישראלי (חוות בנימין סי' יז) בדעת רמב"ם הל' שבת פ"ב הלכה הכ"ג

גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

הרי שהרמב"ם לא מדבר על ארץ ישראל דוקא אלא על עיירות ישראל ומשמע אפילו בחוץ לארץ. ולכן כתב הרב ישראלי שאין לומר שמלחמה זו היא מדיני המלוכה אלא גדר אחר. וברור שמותר אף שיש כאן סיכון של אנשים, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבא לצאת ולעזור לאחריהם שבמצור (וכפי שראיתו השנה תשפ"ד בשמחת תורה שבאו להציל הרבה אנשים אזרחים נושאי נשק ואכן הצילו רבים, אף שמהם גם שמסרו את נפשם בזה).

דעת הרב ישראלי שאין זה מדיני מלחמה, חוות בנימין א' שער ב סימן יז: מבצע "יונתן" (אנטבה) לאור ההלכה:

ע"כ נראה שגדר מלחמת מצוה בעזרת ישראל מיד צר הוא מדין "קידוש השם", שבזה שכל איש ישראל שיכול לעשות זאת יוצאים חוצץ כולם כאיש אחד נגד הרוצחים שמגמתם לפגוע באנשים מישראל, שם שמים מתקדש. ומטעם זה יש בזה דין של מלחמת מצוה לכל פרטיה… ומכיוון שזה מגדר של קידוש השם אין קיימות בזה השאלות על פקו"נ שכל עיקרו של קידוש השם מחייב מסירות נפש ולא שייך בזה המצוה של וחי בהם ויתיישב בזה מה שכ' בכ"מ בדברי הרמב"ם שהחיוב לצאת עליהם בשבת הוא גם כשצרו סתם והקושי היא שמא לא באו אלא על עסקי ממון שבזה אין יוצאים עליהם…

ולפי דעתו רק כשצרו על עיירות ישראל, אבל הצלת ישראל שצריך עליהם בכלל עיר בין האומות, אין זה קידוש השם[7].

אבל לדברינו זה מדין מלחמה כפי שמוכח מקעילה.

וצריך עיון האם הגנה על יחידים גם יחשב מלחמה? לכאורה אם נאמר שלפעילות כזו של צה"ל אין גדר מלחמה, הרי יתכן שאין להסתכן לשם פעילות כזו, וזה ודאי דבר שלא יתכן. ולפי מה שכתבנו בגמ' עירובין מוכח שגם זה מלחמה (ראה חוות בנימין סימן יז "מבצע יונתן (אנטבה) לאור ההלכה).

הספק הוא, האם גדר מלחמה הוא מצד התוקף או שהוא נקבע לפי פעולות הנתקף. כלומר, האם דוקא  כשצבא נלחם נגד האינתיפדה הוא עוסק במלחמה, או גם אזרח הנתקף בפעולות של אינתיפדה הוא בגדר  לוחם, או נאמר שאזרח שהוא מציל את נפשו ממחבל הוא  משום "הבא להורגך השכם להורגו" ושוב יהיו שייכים כאן גדרי רודף. ומסתבר שלגבי צבא או איש בטחון הרי זה גדר מלחמה. אבל לגבי יחיד, אם זה שלא בשעת מלחמה ודאי זה  גדר רודף. ויש להסתפק בזמן מלחמה כשאיש יחיד נתקל בירי על רכבו וכיו"ב האם זה גדר של מלחמה או של  גדרי רודף. ונראה שיש להביא בחשבון גם את העובדה שהמחבל יוצא במסגרת אידואולוגיה כוללת של חלק ממלחמה נגד עם ישראל, ולכן תמיד יחשב כמלחמה.

לגבי מלחמת מנע, אומרת הגמרא בסוטה מד ע"ב, שנחלקו רבי יהודה ורבנן אם זו נקראת מלחמת מצוה או מלחמת רשות לענין עוסק במצוה פטור מן המצוה. עיי"ש. לפי רבי יהודה גם מלחמה של עכו"ם דלא לייתי עלייהו היא מלחמת מצוה ולרבנן היא מלחמת רשות.

הרמב"ם הביא את מלחמת רשות בפרק ה'  הלכה א' שהבאנו לעיל. והקשה הלחם משנה שם למה הרמב"ם לא כתב שמלחמת מנע של עכו"ם דלא לייתי עלייהו שהיא מלחמת רשות. ותירץ הלחם משנה שזה נכלל במלחמה להרבות גודלו ושמעו של המלך, דהיינו מלחמה כדי שייראו מפניו.

וי"ל דהוזכרה במה שאמר ולהרבות בגדולתו ושמעו דהכוונה שיראו ממנו ולא יבאו עליו והיינו למעוטי עכו"ם דלא ליתו עלייהו.

אבל אם כן יוצא שמלחמת מנע היא מלחמת רשות ולא מלחמת מצוה. אבל זה לא יתכן שמלחמת מנע נגד מחבלים או נגד אויב שזומם לפתוח במלחמה תקרא מלחמה "להרבות גודלו ושמעו".

וכתב הרב אבידן במאמר בירחון תורה שבעל פה שגם משו"ע משמע שזה מלחמת מצוה, שו"ע או"ח שכט, ו':

עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם, יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז).

משמע שמצוה לצאת לקראתם, וכן כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק ב' הלכה כג:

גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

ומוכח שזו מצוה לבא ולהסתכן, ומוכיח מכאן הרב אבידן שזו מלחמה. ולא כמו עכו"ם דלא לייתי עלייהו. וכתב הרב אבידן שכוונת הגמ' במלחמה לעכו"ם דלא לייתי עלייהו, זה בדומה לפיקוח נפש כשאין חולה לפנינו. וע' שם מחזון איש שמשווה את הנושאים הללו.

והוסיף שם הרב אבידן, שאם הפיגועים הם חלק מתוכנית כוללת למלחמה, ברור שזו מלחמת מצוה.וראה שם הגדרה מעניינת למלחמת מצוה:

מלחמת מצוה איננה מלחמה שמצוה להלחם בה, אלא מלחמה בעלת אופי מיוחד שכדי ליחד אותה משאר מלחמות הגדירו אותה כ"מלחמת מצוה" או "מלחמת חובה"…. יתכן דמלחמת מצוה הוא ביטוי לחיוניות הבטחונית של המלחמה במישור הקיומי הלאומי של עם ישראל.

מכל מקום ברור שמלחמה נגד פיגועים היא מלחמת מצוה. ומצאתי בחזון איש (או"ח עירובין ליקוטים סימן ו' א'):

ואפשר דד' דברים שפטרו במחנה אינו אלא במלחמת כל ישראל, מלחמת מצוה, או רשות על פי מלך וסנהדרין. אבל גייס העומד על העיר אף שמלחמתן מלחמת מצוה מכל מקום אינן בכלל פטור מחנה.

וע' בספר הצבא כהלכה ע' ד' "גדרי מלחמת מצוה" הערה 4 שכתב שמסתבר שכוונתו של החזו"א שחובה עליהם להלחם כדי להציל את עצמם אולם אין לזה דין מלחמה לענין הכפייה להלחם ולכן לענין חובת ההסתכנות למי שלא נתון בסכנה לסכן את עצמו כדי להצילם. אבל נראה שאין ראיה מחזון איש שמחשיב את זה לפעולת הצלה גרידא, אלא עדיין קורא לזה מלחמת מצוה.

הדברים הנ"ל הם שלא כסיכום של הרב גורן בספר משיב מלחמה ח"א סי' ב' ע' קא:

עקרון נוסף שהשגנו במאמר זה היא ההבחנה ביסוד ההיתר של לחימה בשבת שאם המדובר במלחמה בקנה מדה מדיני ולא בהתגרות מקומית מבוסס הוא על קטיגוריה מיוחדת של דרשת שמאי הזקן עד רדתה אפילו בשבת ולא על פיקוח נפש הדוחה שבת או לפי הילקוט שמעוני ההיתר מבוסס על מצות כיבוש ארץ ישראל שהוקשה למצות מילה כשם שמילה דוחה שבת כך כיבוש א"י דוחה שבת אבל כל שלא קיים מצב של מלחמה באופן ארצי על פני גיזרה רחבה אלא פעולה מקומית של חבורות מסתננים ושודדים אזי ההיתר מתבסס על מצות פיקוח נפש ונוכחנו לראות שההיתר של עד רדתה עדיף על ההיתר של פיקוח נפש המבוסס על המקרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם משום שפקוח נפש דוחה את שמירת השבת ומלחמה מתירה להלחם בשבת

[1] ע' חוות בנימין שער ב' סימן יז: "והמקור לזה בגמרא נראה שהוא בספ"ח דסוטה בבלי וירושלמי, עי"ש. והמקור לזה בתורה הכתובה נראה שהיא ממש"נ במדין (במדבר כ"ה): "צרור את המדינים והכיתם אותם כי צוררים הם לכם וכו'", שכן הרי ברור שבכניסה למלחמה נמצאים מסכנים את אנשי המלחמה, כולם או בחלקם, שאין סומכים על הנס, וכמש"כ המנ"ח (סי' תכ"ה) שבמלחמה לא שייך הכלל שבפקו"נ או ספק פקו"נ נדחים כל המצוות. שכל עיקר מצות המלחמה פירושה חיוב להסתכן".

[2] וראה תשובתו של הרב ישראלי בעמוד הימיני סימן טז ובקיצור בקובץ התורה והמדינה ח"ג. (וראה "צוהר"  גליון י"ד תשס"ג מהרב מיכאל אברהם שהכל תלוי בגדר רודף. וחלק עליו הרב נהוראי בגליון ט"ז עמ',147 ובעמ' 151 חזר הרב מיכאל אברהם וכתב שדיני מלחמה הם חלק מדיני רודף. ולפי דעתי לא מתקבל על  הדעת שזה שייך לגדרי רודף. וראה בגליון טו של צוהר, עמ'  151 תשובת הרב מיכאל אברהם לתגובה לדבריו בגליון הקודם שם דן על דיני  רודף, והשיג עליו הרב מאיר נהוראי. וכתב שם הר' מיכאל אברהם: "אינני חושב שכל פעולה של צה"ל היא  מלחמה, ועל כן גם במסברת פעולה צבאית יש לגון בדיני יחידים. יתר על כן, גם במלחמה ממש – ובודאי  כשאין אורים ותומים, סנהדרין מלך ונביא, דינים אלו אינם פוקעים… לענ"ד דיני מלחמה עצמם הם חלק מדיני  רודף". ולפי מה שהוכחנו לעיל מגמ' עירובין אכן מוכח שכל פעולה היא אכן מלחמה).

[3] שאלה זו נדונה בהרחבה בכמה מקומות (ראה 'תורת השבת והמועד' שם; 'עמוד הימיני' סימן טז; הרב  אברהם אבידן, "הגדרת מלחמת של"ג והאנתיפדה כמלחמה", קובץ תורה שבעל פה תש"ן; הרב יעקב אריאל,  "הגנה עצמית", תחומין כרך י').

[4] על השיטות בנוגע לסיכון עצמי עבור הכלל, ע' הרב אברהם אבידן ז"ל בספרו משא בהר עמ' 50, הרב שי הירש, אוזר ישראל בגבורה, ע' 186. שם על שיטות האור שמח, בעל כלי חמדה והרב קוק, ואכמ"ל. וראה באהלה של תורה חלק ד' סי' יט.  ע' ספר אסיא טז ע' 25 הרב אברהם שטיינברג, פעילויות בחזית העורף –היבטים הלכתיים.

[5] שאלה זו נדונה בהרחבה בכמה מקומות (ראה 'תורת השבת והמועד' שם; 'עמוד הימיני' סימן טז; הרב אברהם אבידן, "הגדרת מלחמת של"ג והאנתיפדה כמלחמה", קובץ תורה שבעל פה תש"ן; הרב יעקב אריאל, "הגנה עצמית", תחומין כרך י').

[6] ראה 'תורת השבת והמועד' עמוד 91; 'עמוד הימיני' סימן טז; הרב  אברהם אבידן, "הגדרת מלחמת של"ג והאנתיפדה כמלחמה", קובץ תורה שבעל פה תש"ן; הרב יעקב אריאל,  "הגנה עצמית", תחומין כרך י'.

[7] ולדעתו לכן זה שונה מההלכה הבאה ברמב"ם הלכה כד, שם לכאורה הרמב"ם חוזר על ההיתר: " וכן ספינה המטרפת בים או עיר שהקיפה נהר מצוה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן, ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר, וזועקים עליהן ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם, ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת." וזה גדר אחר מאשר ההלכה הקודמת שזה מדין קידוש השם (וראה את גרסת הרמב"ם הנדפס שאינה כזו), וכעין זה כתב הרב אבידן בקובץ תורה שבעל פה קובץ טז.