דין מצור ומלחמה בשבת

ב”ה

דין מצור ומלחמה בשבת (תשפ”ד – מלחמת עזה, חרבות ברזל)

האם מצור ומלחמה בשבת שנלמדו מ”עד רדתה” אפיילו בשבת, הם בגדר של הותרה או בגדר של דחויה? האם דינם כפיקוח נפש רגיל, ודין הצלה משום לא תעמוד על דם רעך, ולכן כותב הרמב”ם שמצוה על כל ישראל לצאת עליהם מדין לא תעמוד על דם רעך, וכן יש לברר האם מצור ומלחמה דינם שווה? (שאלות שנדונו אצלינו בשיעורים אחרים). ע’ רמב”ם הל’ שבת פ”ב הלכה הכ”ג:

גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי’ לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.

ההיתר בשבת מפורש בגמרא שבת יט ע”א

תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: עד רדתה – אפילו בשבת.

ולכאורה אם צריך לימוד מיוחד שמותר בשבת, לכאורה זה חורג מהמצוה של לא תעמוד על דם רעך. וברמב”ם משמע שהלימוד אינו רק אסמכתא, שהרי כתב שלימוד זה הוא “מפי השמועה”  הרמב”ם הלכות שבת פרק ב’ הלכה כד:

צרין על עיירות של הגוים שלשה ימים קודם לשבת. ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואע”פ שהיא מלחמת הרשות. מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת.

ומשמע ברמב”ם שהלימוד של “עד רדתה” אינו אסמכתא ורמז בעלמא אלא הלכה למשה מסיני.

וכן בהלכות מלכים פ”ו הלכה יא כתב הרמב”ם:

צרין על עיירות של עכו”ם שלשה ימים קודם השבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת שנאמר עד רדתה ואפילו בשבת בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות.

ובהלכות שבת פרק ל’ הלכה יג מביא את ההלכה שאין צרין שלשה ימים קודם השבת, ומסביר את הטעם משום עונג שבת וכורך את דין אין צרין על עיירות עם דין אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת:

אין צרין על עיירות של גוים פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהן ולא יהיו מבוהלין וטרודים בשבת, ומפני זה אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת כדי שתתישב דעתו עליו קודם השבת ולא יצטער יתר מדאי, ולדבר מצוה מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק עמו לשבות ואינו שובת….

שם זה במסגרת הפרק שעוסק בעונג שבת, וראה להלן.

ומשמע ברמב”ם ש”עד רדתה” הוא ההיתר למלחמה בשבת. וא”כ לכאורה אין זה היתר מפני פקוח נפש שהרי מדובר על מלחמת רשות, וכן משום שלא מספיק ההיתר של “וחי בהם”.

ובכנסת הגדולה או”ח סימן רמ”ט, כתב שדעת הרמב”ם שאין הבדל בין מצור ומלחמה, וגם במלחמת מצוה אין להתחיל פחות מג’ ימים קודם השבת (וכ”כ הרב גורן בתורת השבת והמועד, עמ’ 70).

אבל מתוך דברי הרמב”ם בפרק ל’ משמע שבמלחמת במצוה מותר. שהרי שם בהלכה כתב את ההיתר לדבר מצוה מותר לגבי הפלגה בספינה ואין סברא לחלק בין נכרים שצרו ובין הפלגה בספינה, שהרי דינם שווה. לכן אין לדייק שהרמב”ם חילק בין מצוה ורשות רק בהפלגה בספינה ולא במלחמה. זה לא נראה שהרי בסברא אין הבדל ביניהם. וכן מפורש בטור שבמלחמת מצוה מותר להתחיל פחות מג’ ימים קודם השבת[1].

וחילוק זה מפורש בירושלמי בשבת פ”א הלכה ח’:

הדא דתימר במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפילו בשבת.

אם כן מפורש בירושלמי שבמלחמת מצוה מותר להתחיל גם פחות משלשה ימים. אבל יתכן  שלירושלמי ההוכחה מיריחו היא לעצם המלחמה בשבת שבמלחמת מצוה מותר להתחיל בשבת. שהרי לכאורה הרי אין ללמוד מיריחו לענין מצור, שהרי שם אכן צרו על העיר ששה ימים קודם. יתר על כן, בספר ספר האמונות והדעות מאמר ג הביא שאלה שהרי לא היה חילול שבת שם:

אמרו (יהושע ו’) כי יהושע נלחם בשבת. ואין הדבר כן, כי לא זכר בכל יום מלחמה, אבל היו בכל יום נושאים הארון ותוקעים בשופרות, ואלו המעשים מותרים בשבת, אבל היום הזה שבו היתה המלחמה לא היה שבת.

ואולי צריך לומר שלירושלמי סבוב העיר לא נחשב להתחלת מצור ומוכיח מירושלמי שמותר להתחיל מלחמה בשבת (תוספתא כפשוטה, עירובין ע’ 100, תורת השבת והמועד עמוד 66). ויתכן שלדעת הירושלמי כיבוש יריחו היה בשבת ואז החרימו את יושבי העיר ושרפו אותה[2].

וא”כ גם לרמב”ם נראה שיש הבדל בין מצור ובין מלחמה, שבמצור צריך להתחיל ג’ ימים קודם (לדברנו רק במלחמת רשות, ולרב גורן ז”ל גם במלחמת מצוה). אבל להלחם מלחמת מצוה מותר להתחיל אפילו בשבת, ועדיין צ”ב אם גם מלחמת רשות מותר להתחיל אפילו בשבת.

ואם נאמר שיש הבדל בין מצור לבין מלחמה, מובן טעם המצור שלשה ימים קודם השבת: שלכאורה לפי דעת הרמב”ם שהיא כדעת הרי”ף, טעם ג’ ימים קודם שבת הוא משום עונג שבת, רי”ף שבת ז ע”א-ע”ב:

ת”ר אין מפליגין פחות מג’ ימים קודם השבת בד”א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מפליגין ופוסק עמו ע”מ לשבות ואינו שובת דברי רבי רשב”ג אומר אינו צריך ומצור לצידן אפילו בערב שבת מפליגין… אלא היינו טעמא דאין מפליגין בספינה פחות מג’ ימים קודם השבת משום בטול מצות עונג שבת דכל ג’ ימים הויא להו שינוי וסת משום נענוע הספינה כדכתיב בהו יחוגו וינועו כשכור וגו’ ולא יכלי למעבד עונג שבת ולאחר שלשת ימים הויא להו נייחא ובעי מיכלא ומקיימי מצות עונג שבת והיינו טעמא דלדבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג דאמר מר [סוכה כ”ה ע”א] העוסק במצוה פטור מן המצוה…

ותמוה: מה חששו לעונג שבת דוקא אצל חיילים היוצאים, והרי יש הרבה מלאכות שצריכים לעשות לצורך המלחמה, ודוקא על עונג שבת חששו? אלא שזה דין מיוחד במצור, ואחרי שגומרים לצור לא עושים פעולות מלחמתיות מלבד שמירה. וא”כ יש לומר שיש צורך שיהיה להם עונג שבת בזמן שהם שרויים במצב פסיבי. אבל לגבי מלחמה, ודאי שאין דין של שלשה ימים כיון שעונג שבת לא שייך בזה.

ולפי זה מה שכתב הרמב”ם בפרק ב’: “מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת. ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת”. אם כן יש לימוד מיוחד שמתיר מלחמה בשבת. וכתב הרב גורן שם עמוד 82 שהיתר מלחמה בשבת אינו מבוסס על היתר פיקוח נפש אלא היתר מיוחד, והוא גדר של הותרה ולא של דחויה, הרב גורן, משיב מלחמה ח”א עמ’ פח’:

היתר הלחימה בשבת אינו מתבסס על היתר פיקוח נפש הדוחה שבת כפי שרגילים לחשוב אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה והנשען על דרשת שמאי הזקן בבבלי בירושלמי בתוספתא ובספרי מהפסוק עד רדתה’ אפילו בשבת ששמאי הזקן בדרשתו בא להשמיענו היתר מיוחד שהלחימה עצמה דוחה שבת בתור מצווה כשלעצמה ולא רק במלחמת מצווה אלא גם במלחמת הרשות

ונראה שדבר זה מפורש בתשובת הריב”ש סי’ קא:

וההיא דאין צרין אין מקום להזכיר בה דבר מצוה ומהדבר מצוה יהיה לכל ישראל לצור על עיירות של כותים, ובמלחמת הרשות היא ולא במלחמת שבעה עעממין אבל יש בה התר אחד מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת.

הרי שלכאורה מפורש בריב”ש שההיתר של עד רדתה מוכיח שהותרה ולא דחויה.

הרב גורן שם עמוד 85 כתב עוד:

ומאחר שלמדנו שמלחמה דוחה פיקוח נפש, ופיקוח נפש דוחה שבת, על אחת כמה וכמה שמלחמה דוחה שבת בתור מצוה כשלעצמה ולא מטעם פיקוח נפש שבה.

מה שכתב שמלחמה דוחה פיקוח נפש, נראה לי שאין הדעת נותנת כן: שהרי ודאי שגם אם יש היתר לצאת למלחמת רשות, הרי ודאי שחישוב של נפשות קיים במלחמה זו. וגם אם אין המלכות נענשית עד שיש אבידות חד משיתא כמ”ש במסכת שבועות לה ע”ב, מכל מקום אין זה אומר שנפשות הם בגדר הותרה. והבאנו עוד ראיות בשיעור שגדר מלחמה שונה מגדר פיקוח נפש, וראיה עיקרית מכך שבמלחמה צריך ומותר להסתכן גם על חייל שנמצא בספק סכנה וחייל מסתכן להצלה ולא מדין מידת חסידות אלא מדין מלחמה.

ויש מקום לומר, שאף אם שבת דחויה, מכל מקום ההיתר לחלל שבת הוא רחב, שהרי לכאורה פשט הרמב”ם בהלכות שבת פרק ב’ הלכה א’ כתב: ” דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום”, ומשמע ששבת דחויה ולא הותרה, ואף על פי כן כותב הרמב”ם בהלכה ג’ שאין עושין על ידי נכרים וקטנים אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם. וע’ שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן עט שכתב: “ולרוב הדינים אינו נוגע מה שדחויה יותר מהותרה”.

וראה בשמירת שבת כהלכתה פרק לב הערה קעד שכתב בשם הגרש”ז אוירבך “ואף להסוברים ששבת רק דחויה, ולא הותרה, אצל פקו”נ, מ”מ אין חיוב להצטער אלא בשביל הצלת נפש ולא כדי למנוע מלאכה הנעשית בהיתר לצורך פקו”נ, וכמו שמותר לכל אדם להרוג בשבת את הבא במחתרת לגנוב ממון חברו, ואין עליו שום חיוב לפייסו בממון כדי למנוע רציחה וחילול שבת. וגם נראה, דאף אם בפקו”נ רק דחויה היא בשבת ולא הותרה, מ”מ משום חומרא דהצלת נפשות, כמעט שעשו אותה ברוב המקומות כאילו ממש הותרה.” וזו דעת הגרש”ז אוירבך שאין הבדל בין אם נאמר הותרה או דחויה, ע’ מנחת שלמה ח”א סי’ ה’ וסימן ז.

ואם כן אין הכרח לומר בדעת הריב”ש שמלחמה הותרה, שהרי גם אם דחויה יש לומר שההיתר הוא אפילו לדברים לצורך המלחמה אף שאין בהם כרגע פיקוח נפש. ואם כן, מה שאמר הריב”ש שמותר גם בדברים שאינן מפני הסכנה, יש לומר שמכל מקום דוקא בדברים שהם לצורך המצור, אלא שאין בהם משום פיקוח נפש הם מותרים, ואין זה אומר שאם הותרה, גם לגבי שבת, יהיה מותר כל דבר לצורך זה.

הרב נריה (ספר מלחמות שבת, בהתחלה) שואל ג”כ מדוע צריך את ההיתר של עד רדתה, שהרי ממה נפשך: אם יש פקוח נפש הרי ההיתר הוא משום פקוח נפש. ואם אין פקוח נפש א”כ מדוע הותר לחלל שבת? וכתב שהיתר “עד רדתה” הוא הרחבה של פקוח נפש של ציבור כמו שכתב הרדב”ז בהלכות מלכים פרק ח’ הלכה א’ לגבי אכילת מאכלות אסורות של חלוצי צבא:

דלעולם במלחמת שאר העמים איירי ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב אלא שאינם צריכין לטרוח לבקש מאכל היתר כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים. ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים ואפילו בשבת.

הרי שכאן זה אמנם פקוח נפש אלא שצריך לימוד מיוחד להרחבה של חשש זה. וכן כתב הנצי”ב “שכל הקפדה במאכלים בשעת מלחמה מביאה לסכנת נפשות”. וכתב הרדב”ז שכן כל דין עיר הסמוכה לספר שגם על דיני ממונות מחללין את השבת, הוא הרחבה של פקוח נפש. וכתב הרב נריה שם (ע’ יד) שגם הפשט בריב”ש הוא כך. ואין לחדש גדר של הותרה.

וראה ברסיסי טל ח”א סי’ ג’ שא”מ ז”ל הביא ראיה משיטת הרז”ה שמלחמה בשבת היא רק בגדר דחויה ולא בגדר הותרה. הרז”ה הכליל את הדין של אין צרין על עיירות עכו”ם עם הדין של אין מפליגין, וכתב על כולם דנראה כמתנה לדחות את השבת, דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש. ז”ל בעל המאור שבת ז ע”א באלפס:

והא דתנו רבנן אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת פירש הרי”ף ז”ל בהלכות בספינה גוששת ואח”כ חזר בו בתשובה ופירש טעמא משום בטול עונג שבת ולי נראה טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת.

ומכאן משמע, שלדעת הרז”ה אע”פ שבמצור על עיירות עכו”ם יש לימוד מיוחד מ”עד רדתה”, דמחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, מכל מקום יסוד הדין של “עד רדתה” הוא מדין פיקוח נפש, והלימוד מ”עד רדתה” בא להרחיב את דין פיקוח נפש, וכעין שיטת הבה”ג שהזכרנו לעיל בהיתר כיבוי גחלת של רבים. ולפי”ז, התורה התירה לחלל את השבת לכל צרכי המצור, אע”פ שלא בכל הצרכים יש משום פיקוח נפש, משום שבמצב של מצור ומלחמה ייתכן שמניעה מעשיית כל הצרכים תגביר את הסכנה.

והנה מתוך דברי הרז”ה נראה, שכל ההיתר אינו אלא בגדר “דחויה”, ולא “הותרה”. וכן כתב הישועות יעקב (או”ח סי’ רמ”ח ס”ק ב’):

והנה אי נימא דבפיקוח נפש הותרה שבת, א”כ מהכ”ת לא נתיר לו כעת לעשות בחול כל מה שירצה, ואם יגיע לכלל פיקוח נפש ויצטרך לחלל שבת הרי יעשה באמת דבר המותר, לכך מתירין אף שיגיע אח”כ לחשש סכנה; אבל אי נימא דדחויה שבת אצל פיקוח נפש – היינו אם כבר אירע לו דבר סכנה, אבל לעשות בתחילה דבר שיגיע אח”כ לכלל סכנה ויצטרך לחלל שבת – אסור לעשותו, וזה ברור מאד.

ומכל מקום יש לומר בדעת הריב”ש שזה גדר של דחויה והגדרים הם של פיקוח נפש, כך נראה מדינו של אור זרוע שהביא הרמ”א בשו”ע שכ”ט סעיף ו’:

עכו”ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי’ סתם יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א”ז).

וביתר אריכות הביאו המשנה ברורה שם את לשונו: “דאין מדקדקין בפקוח נפש”. ואם זה בגדר של הותרה או דחויה, תלוי במחלוקת הראשונים לגבי פיקוח נפש בשבת.

וכבר אמרנו בשיעור שמגמ’ עירובין מה ע”א ניתן להוכיח שכל פעולת הצלה של רבים נחשבת למלחמה, כפי שהוכחנו בשיעור הקודם שהרי לתוספות מעשה קעילה לא היה בשבת, אלא דקרי ליה מלחמה, ומלחמה דוחה שבת”.

א”כ ברור שגם עסקי תבן וקש נחשב לגדרי מלחמה (ומכאן שגם אנטיפדה היא מלחמה) וכל פעולת הצלה של ציבור מישראל נקרא מלחמה. ומסתבר שאם פעולה נגד יחיד המחבל נקראת מלחמה אם פעולתו משתלבת באסטרטגיה של הערבים להשמדת ישראל.

ואם נאמר שגם עזרת ישראל מיד צר, ומה שיוצאים בעיר הסמוכה לספר על עסקי תבן וקש, שזה מגדר מלחמה, אם דבר זה נכון גם לדעת הרמב”ם, אם כן יש להוכיח שלדעתו מלחמה היא כמו גדר של פיקוח נפש משום שהרמב”ם סיים בהלכה הבאה, כד:

וכן ספינה המטרפת בים או עיר שהקיפה נהר מצוה לצאת בשבת להצילן בכל דבר שיכול להצילן, ואפילו יחיד הנרדף מפני הגוים או מפני נחש או דוב שהוא רודף אחריו להרגו מצוה להצילו, ואפילו בעשיית כמה מלאכות בשבת ואפילו לתקן כלי זיין להצילו מותר, וזועקים עליהן ומתחננים בשבת ומתריעין עליהן לעזור אותם, ואין מתחננים ולא זועקין על הדבר בשבת.

ואם הדין הוא אותו דין לגבי עיר, לגבי ספינה וכן לגבי יחיד, אם זו זה דין הצלה ולא דין מלחמה.

אבל אם נאמר שלרמב”ם גם לפיקוח נפש שבת הותרה ולא דחויה, הרי לכאורה אין נפ”מ מדיון זה אם מלחמה הותרה או דחויה, שהרי אפילו אם זה כגדרי פקוח נפש, הרי זה הותרה (אלא אם כן נחלק ונאמר שספק פקוח נפש הוא דחוי לכ”ע ובמלחמה גם זה הותר).

(ולפי מה שאמר לי הרב עובדיה יוסף בשאלה ששאלתי בע”פ, אם האשכנזים יכולים לסמוך על דעת המחבר ששבת הותרה ולא דחויה, ואמרתי שהשאלה היא לגבי פעולות של בט”ש אם צריך לטלטל דרך מקום פטור וכיו”ב, ועל זה ענה ואמר לי שכמובן אפשר. אמנם לא ברור לי אם כוונתו שגם האשכנזים צריכים לנהוג כמרן המחבר או שאכן גם אשכנזי יכול לסמוך בשעת הדחק כמו בבט”ש על דעת המחבר לדעתו של הרב עובדיה ששבת הותרה).

בירושלמי במו”ק פ”ב ה”ד משמע שההיתר של עד רדתה קשור לכיבוש ארץ ישראל, (תורת השבת עמו’ 96, ומלחמות שבת ע’ כה) הוא היתר משום כבוש הארץ:

א”ל אימת ר’ שאל בשבת ותני בשבת מותר. כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והעכו”ם חותם ומעלה לארכיים [דף ט עמוד ב] שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב [יהושע ו ג] כה תעשה ששת ימים. וכתיב [שם ד] וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב [דברים כ כ] עד רדתה אפילו בשבת

הרמב”ם רמז לירושלמי זה בהלכות שבת פ”ב הכ”ד, שכתב שם (ע’ לשונו לעיל): “ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת”

לכאורה משמע בירושלמי שגם מלחמה פרטית של אדם הרי היא כמלחמת יריחו שדוחה שבת. ואם כן גם התנחלות בארץ דוחה שבת. אמנם הירושלמי מדגיש שהמדובר הוא דוקא באמירה לנכרי ולא באיסורים אחרים.

ועיין משפט כהן, בתשובה קמ”ו ד”ה מכתבו היקר, שתקף מי שרצה ללמוד מכאן לחלל שבת עבור ישוב ארץ ישראל.

מכתבו היקר הגיעני. ונפלאתי מאד איך באו הדברים לידי שגיאה כזאת, לחשוב שמותר לחלל ש”ק בשביל ארץ ישראל, בלא אותה ההגבלה שלמדנו מפי חז”ל, במס’ ב”ק דף פ’ ע”ב, שרק לענין אמירה לנכרי שהיא שבות לא גזרו רבנן על קונה בית בא”י, ואומר לנכרי וכותבין לו אונו אפילו בשבת. וגם בענין זה נחלקו הפוסקים, ששיטת הרמב”ם היא, שהתירו השבות של אמירה לנכרים במלאכה דאורייתא, שהיא כתיבת השטר ע”י הנכרי, ודעת הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ ש”ו סעיף י”א דבמלאכה דאורייתא אסור לעשות גם ע”י נכרי, רק שסובר שכתב שלהם אינו אסור כ”א מדרבנן, וא”כ לא התירו כ”א שבות דשבות, דהיינו אמירה לנכרי שיכתוב כתיבה כזאת, שהיא בעצמה אינה כ”א מדרבנן.

סיכום: לדעת הרב גורן, שבת הותרה לצורך מלחמה, ולדעת הרב נריה יש רק הרחבה של הלכות פקוח נפש ולא גדר של הותרה. ומאידך יש לומר שאין הבדל כמעט בין הותרה לבין דחויה כדעת הגרש”ז אוירבך והגר”מ פיינשטיין.

לדעת הרב גורן הרמב”ם מדבר רק על מצור ולא על מלחמה, ולדעת הרב נריה והרב זילבר אי הבדל בין מצור ובין מלחמה. וכן נחלקו הפוסקים אם לרמב”ם במלחמת מצוה יש להתיר ג’ ימים קודם השבת או שהרמב”ם לא מחלק בין רשות לבין מצוה ואסור בכל מקרה.

מראי מקומות: שו”ת הריב”ש סימן קא; תורת השבת והמועד; מלחמות שבת, הרב נריה; מקור הלכה שבת ח”ב סימן לו; הצבא כהלכה, פרק כה סעיף טו עמ’ רנב “מניעת הצורך בחילול שבת” ובהערות שם.

נספח:

שיטת הרב גורן, מתוך ספרו “תורת השבת והמועד”, לחימה בשבת לאור המקורות, עמ’ 93:

ונראה בעיני שדעה זו שהשבת דחויה אינה אלא ביחס לפיקוח נפש אבל בנוגע להיתר של עד רדתה אין השבת נדחית בפני מלחמה אלא הותרה ודינה של מלחמה כדין עדי החודש שיוצ אים להעיד על ראיית החודש שהותרה השבת אצלם ולא דחויה כמו שיש להוכיח מכמה מקומות במס’ ר”ה שלמדוהו במשנה שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש שנא’ אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם במועדם ר”ה כב א ואין צורך למנוע כל פעולה שיש בה צורך בעדי החודש המהווה חילול שבת כמו כן בנידון דידן אם כי בפיקוח נפש יש למנוע חילול שבת עד כמה שאפשר לפי שיטה זו הרי בהיתר הלחימה כל הקשור ישירות למלחמה אין צורך לחפש דרכים אח רות על מנת למנוע חילול שבת בתוך ניהול הקרב כמובן שאין המדובר על פעולות צדדיות שאין להן זיקה ישירה לקרב שזה שחייבים לשמור על השבת גם בעת מלחמה אנו למדים מדברי המכילתא בפ’ כי תשא שם נאמר ר”י בן בתירא אומר הרי המכילתא בפ’ כי תשא שם נאמר ר”י בן בתירא אומר הרי הגוים שהקיפו את ארץ ישראל וחללו ישראל את השגת שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וחללו מקצתה נחלל את כולה ת”ל מחלליה מות יומת מהמכילתא הזאת נראה במפורש שהשבת הותרה במלחמה אפילו במלחמת מגן ואינה דחויה כמו בפיקוח נפש שאם לא כן איזו אפשרות היתה לומר שאם חיללו ישראל מקצתה של השבת במלחמת מגן שיחללו את כולה עד שצריכים ללמוד את זה ממקרא מיוחד לאיסור חילול שבת שלא לצורך המלחמה מה אם לצורך המלחמה לא הותרו אלא בדוחק ויש למנוע אותם עד כמה שאפשר שלא לצורך מלחמה כלל על אחת כמה וכמה שאסור אלא ש”מ שהשבת הותרה במלחמה והיום נחשב כיום חול לענין פעולות הלחימה ואין צורך לחפש צדדי היתר למניעת חילולי שבת בפעולות המלחמה לכן הייתי יכול לומר שהותרו גם מלאכות אחרות באותו יום שאין להן זיקה ישירה לקרב עד שלמדנו ממקרא מיוחד לאסור חילולי שבת אחרים שאין להם קשר למלחמה אבל כל הצריך לקרב אין צורך לחפש אפשרויות מניעה מלעשותם מאחר שהותרה השבת אצל מלחמה מטעם עד רדתה אפילו בשבת.

[1] וע’ רסיסי טל ח”א סי’ ג’ בענין זה.

[2] וע’ מנחת אשר דברים סי’ לה.