ב"ה
דיני מצור
הקדמה: בימים אלו, בזמן מלחמה, מתקיים מצור על רצועת עזה, אין כניסת מזון, דלק, אין חשמל שפירושו גם שמתקני ההתפלה לא יעבדו ולא יהיו מים לשתות. האם על פי ההלכה זה אפשרי?
בזמן מצור על עיר, יש מצוה להשאיר להם רוח פנויה כדי שיוכלו לברוח.. רמב"ם הל' מלכים פ"ו הלכה ה"ז
כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר[1] ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה[2] למדו שבכך צוהו.
בלשוננו זה נקרא "מסדרון הומניטרי" מסדרון הומניטרי הוא סוג של אזור מפורז זמני, שנועד לאפשר מעבר בטוח של סיוע הומניטרי ופליטים במקום בו ישנו משבר הומניטרי[3].
בנוגע לעצם הגישה המוסרית של התורה, יש לציין את דברי הרמב"ם בתחילת פרק ו' שיש דין קריאה לשלום בכל המלחמות בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות. אף בשבעת העממים ועמלק, כפי שמבואר בפרק שם, צריך להקדים לתת להם אפשרות להמלט מגורלם.
(לדאבוננו, בימים אלו של תשרי תשפ"ד בו חויינו זוועות של ארגון הטרור חמס, המשתווה לדאעש ואל קיידה, אנו מבינים יותר את ציווי התורה להכרית משבעת עממין ועמלק שנאמר בהם לא תחייה כל נשמה. את אותם תינוקות שינקו את השנאה התהומית משדי אימם לפני עשרים שנה, אנו רואים את הזוועות שלהם היום.)
הלכה ה"ח
אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה, אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה.
האם מותר למנוע מים מהאוייב כפי שאסור למנוע מים מעצים? בספרי שהביא הרדב"ז מוכח שזה חלק מאיסור בל תשחית, רדב"ז הל' מלכים פ"ו הלכה ה"ח
ספרי לא תשחית את עצה אין לי אלא ברזל מנין אף למשוך ממנו אמת המים ת"ל לא תשחית את עצה בכל דבר.
"בכל דבר" הכוונה שלא ישחית את עצה גם על ידי מניעת מים, אבל לא מדובר כאן על מניעת מים מהעיר שבמצור.
ומצאנו שחזקיהו סתם את הגיחון כדי למנוע מים מהצרים על ירושלים, דברי הימים ב לב, א – ד
(א) אַחֲרֵי הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה בָּא סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיָּבֹא בִיהוּדָה וַיִּחַן עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וַיֹּאמֶר לְבִקְעָם אֵלָיו: (ב) וַיַּרְא יְחִזְקִיָּהוּ כִּי בָא סַנְחֵרִיב וּפָנָיו לַמִּלְחָמָה עַל יְרוּשָׁלִָם: (ג) וַיִּוָּעַץ עִם שָׂרָיו וְגִבֹּרָיו לִסְתּוֹם אֶת מֵימֵי הָעֲיָנוֹת אֲשֶׁר מִחוּץ לָעִיר וַיַּעְזְרוּהוּ: (ד) וַיִּקָּבְצוּ עַם רָב וַיִּסְתְּמוּ אֶת כָּל הַמַּעְיָנוֹת וְאֶת הַנַּחַל הַשּׁוֹטֵף בְּתוֹךְ הָאָרֶץ לֵאמֹר לָמָּה יָבוֹאוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר וּמָצְאוּ מַיִם רַבִּים.
ובפסוק ל':
וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָתַם אֶת מוֹצָא מֵימֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן וַיַּישְּׁרֵם לְמַטָּה מַּעְרָבָה לְעִיר דָּוִיד.
אלא שכאן מניעת המים היא מהצרים עליהם ומכל מקום אם יסתלקו לא ימותו בצמא. ומכל מקום מובא בפסחים נו שחכמים לא הודו לו כשסתם את הגיחון, וע' רש"י שם שכתב:
ולא הודו לו – שהיה לו לבטוח בהקדוש ברוך הוא, שאמר (מלכים ב יט /ישעיהו לז/) וגנותי על העיר הזאת להושיעה.
ומכל מקום משמע שמעיקר הדין, בתכסיסי מלחמה הדבר מותר למנוע מהאוייב מים.
הפסוקים שעוסקים במצור, הם בדברים כ, יט – כ, ולא עוסקים בהשארת רוח רביעית אלא בדיני בל תשחית.
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: (כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:
ומכאן שיש לעשות מלחמה "עד רדתה", אבל דין השארת פתח רביעי נלמד דוקא ממלחמת מדין.
המקור לדין שאנו עוסקים בו אינו מפורש בפסוק ונלמד מדברי קבלה, עיין בספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז:
ויצבאו על מדין, הקיפוה מארבעה רוחותיה. ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו.
לגרסה זו יש מחלוקת בין ת"ק לבין רבי נתן ואם כן קשה מדוע פסק הרמב"ם כרבי נתן ולא כתנא קמא, אבל גרסת הרמב"ן בהוספות לספר המצות, ע' להלן, היא: "הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו". לפי זה רבי נתן רק נותן טעם לדברי תנא קמא, שהוא כדי שיברחו ואין בדבר מחלוקת, ומסתבר שהרמב"ם גרס כרמב"ן.
.
לא ברור ברמב"ם, האם מדובר במלחמת רשות או מדובר גם במלחמת מצוה, ולכאורה אם הדבר נלמד ממלחמת מדין הרי גם במלחמת מצוה הדין כן.
וכן יש לשאול לגבי מניעת אמת המים, האם הכוונה למנוע את המים מאנשי העיר או למנוע מהעצים כדי שיתיישבו?
בספר החינוך מצוה תקכז מפורש שזה דוקא במלחמת רשות:
וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, ספרי [במדבר פיסקא קנז], וילפינן זה מדכתיב [במדבר ל"א, ז'] ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' וגו', ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחלה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם.
אמנם מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקכז אות א תמה על זה:
ומבואר כאן בר"מ דכשצרין על עיר אין מקיפין אותה מד' רוחות רק מג' רוחות ומניחין מקום לברוח והוא מהספרי וילפינן מן ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' וכו' מפי השמועה למדו שבכך צוהו. והר"מ אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות כיון דילפינן ממדין מנ"ל לחלק ובפרט מלחמת מדין הי' עפ"י ציווי השי"ת הו"ל גם כן מלחמת מצוה אף שהחי' מהם הטף ונשים גזה"כ הי' עכ"פ מנ"ל לחלק בין מלחמת מצוה לרשות ע"כ סתם הר"מ והרהמ"ח חילק דד"ז הוא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה מקיפין מכל צד ולא ידעתי מנ"ל זה וצ"ע:
יתכן שמקור החילוק בין מלחמת רשות למלחמת מצוה הוא משום שהרי שלשה כתבים שלח יהושע כשנכנס לארץ, כפי שכתב הרמב"ם בפרק ו' הלכה ה':
שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה…
ולכאורה בשביל מה שלח שמי שרוצה לברוח יברח, הרי גם כשיעשה מצור יוכלו לברוח. ובדבר יהושע הנ"ל כתב שמכאן הסיקו שבמלחמת מצוה אין צורך להשאיר רוח רביעית, ולכן שלח כתבים. אבל עדיין צ"ע שהרי לא כל כיבוש הגיע על ידי מצור, ומסתבר שבערים פרוזות נלחמו בלא מצור ועליהם היה צריך לשלוח כתבים, ואין מכאן ראיה.
אף שלא מוכח ברמב"ם אם מדובר דוקא על מלחמת רשות, כך הבין הרמב"ן, בהשגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה ה:
מצוה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו שנ' (מטות לא) ויצבאו על מדין כאשר צוה י"י את משה ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פ"ו ה"ז).
הרמב"ן כותב שני טעמים למצוה: משום שבזה נלמוד להתנהג בחמלה, ועוד תיקון שלא יתחזקו לקראתנו. פשטות רבי נתן היא כטעם השני: "תן להם כדי שיברחו" היינו, אפשרות לברוח כדי שלא יתחזקו ולא טעם רחמנות. מנין לרמב"ן שני טעמים? אלא כנראה לפי גרסת הרמב"ן שאין כאן מחלוקת בין ת"ק ובין רבי נתן אם צריך להשאיר רוח רביעי, אם כן במה נחלקו? ע"כ שלתנא קמא הטעם הוא משום חמלה ולרבי נתן כדי שלא יתחזקו (שו"ת דבר יהושע ח"ב קכו).
אבל הרמב"ם לא הביא את זה בכלל מנין המצוות, וכתב מגילת אסתר שכחת העשין:
מצוה ה. נראה לי כי מה שהרב לא מנאה הוא לפי שזה הוא חלק ממצות מלחמת הרשות שכבר מנה מצות עשה ק"צ וכבר נתבאר בשורש י"א שאין למנות החלקים.
אם כן גם לדעתו הרמב"ם סובר שזה רק במלחמת רשות, אלא שלא מנה את זה במנין המצות משום שזה חלק ממלחמת רשות.
הסבר אחר אומר משך חכמה במדבר לא, ז, שלרמב"ם זו רק עצה מעשית ולא מצוה ואילו לרמב"ן יש מצות חמלה גם בשעת המלחמה:
הרמב"ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך דדריש בספרי "כאשר צוה ה' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו. ואם כן אין זה שייך למצוה.
אבל ע' בלשונו של הרמב"ן שהוא עצמו הביא את שני הצדדים, או משום חמלה או שלא יתחזקו נגדנו.
אלא שלכאורה מדברי הרדב"ז שהביא את הספרי משמע שההבדל בין מלחמת רשות ומלחמת מצוה הוא, שבמלחמת מצוה כיון שכתוב לא תחיה כל נשמה, לכן לא נותנים להם לברוח, רדב"ז הל' מלכים פ"ו הלכה ה"ז
כשצרין על עיר לתפשה וכו'. איכא בספרי דבי רב וע"כ איירי בעיירות הרחוקות אשר לא משבעה עממים דומיא דמדין דיליף מינה ואיירי נמי בשקראו להם לשלום ולא השלימו וכל זה מדרכי התורה אשר כל נתיבותיה שלום.
וכן לכאורה משמע בספר החינוך הנ"ל שהבאנו: "וכן מניחין רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם… ובמלחמת שבעה עממין מקיפין אותם מכל צד". הרי שההפך ממלחמת רשות היא מלחמת שבעת עממין, ויתכן שבדוקא, משום שאחרי שלא רוצים לקבל שלום אין רחמנות עליהם כיון שנאמר לא תחיה כל נשמה.
אבל לפי זה לכאורה במלחמה של עזרת ישראל מיד צר יהיה צורך להשאיר רוח רביעית. ודאי לפי דברי הרמב"ן בהוספות לספר המצוות שכתב את הטעם "שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו". ולכאורה ראיה לכך, משום שדין זה נלמד ממלחמת מדין והרי מלחמת מדין לכאורה היתה מלחמת מצוה ובכל זאת היה צריך להשאיר, ואם לפי מה שכתבנו, אתי שפיר שהרי במלחמת מדין הרגו רק את הזכרים ולכן השאירו מקום לברוח לנשים (אף שלא היו הורגים אותן), ולפי זה דברי הרמב"ם אמורים גם במלחמת מצוה אלא שבתנאי שאינה שבעת עממין וצ"ע[4].
ואין לומר שאת הרוח הרביעית צריך להשאיר פתוחה רק לנשים וילדים, ולא לאנשים שצריך להרוג בהם כל זכר, משום שיתכן שמה שצריך להרוג כל זכר זה לא דין הכרתה כמו בשבעת עממין ועמלק אלא מדיני מלחמה, ומי שבורח לא נכלל בזה. והרי יהושע שלח שלשה כתבים, ואחד מהם הוא מי שרוצה לברוח יברח, אף שבדיני קריאה לשלום לא מצאנו שנותנים להם את האפשרות לברוח.
לפי הסבר הרשב"ם על התורה בפרשת בל תשחית, מותר לעשות כל דבר שצריך למלחמה, שהוא פירש את הפסוקים דברים כ, יט – כ
כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: (כ) רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ.
כתב רשב"ם
כי האדם עץ השדהלעקור את לבא מפניך במצור – כל כי שאחרי לא מתפרש אלא. אותו לא תכרת אלא עץ השדה לבא האדם מפניך במצור, אותו תכרות, הם הקרובים לעיר שנסתרים בהם אנשי העיר הבורחים מפניך ובאים בתוך העיר כדכת' ותבא העיר במצור. כי האדם [עץ השדה] אלא האדם עץ השדה, אלא עץ השדה האדם לבא מפניך במצור שגורם את האדם לבא מפניך במצור:
לפי פירוש הרשב"ם לצורך המלחמה מותר לעבור על בל תשחית, ואם כן כל דבר גם מניעת מים לצורך המלחמה מותר למנוע.
ואולי יש לחלק בין מצב של מצור לבין מצב של מלחמה. השארת רוח רביעית היא דין במצור, כל זמן שעדיין לא נלחמים. אבל ברגע שהוכרז מצב של מלחמה הכללים הם אחרים (עיין בסברא זו אצל הרב אבידן, שבת ומועד בצה"ל, מלחמה בשבת וביום הכפורים, ע' ח'). כיוצא בזה מצאנו את דברי הרב י ש כהגמן בקונטרס דברי הרב עמ' ק"ז (הובא אצל אברהם וינרוט, בספר החיים בהלכה, ע' 128) לגבי משמענת האמירה בברכת על הניסים בחנוכה "ועל המלחמות" לכאורה מה יש להודות לה' על כך שהיתה מלחמה? אלא שכל עוד שהמצב לא הוגדר כמלחמה מבחינה הלכתית היה הדין נותן כי ישראל יהיו מחויבים ליהרג ולא לעבור על חילול שבת שהרי היתה זו שעת השמד לנוכח גזירת היוונים על השבת ובשעת השמד יש דין למסור את הנפש על כל עבירה ברם משהכריז מתתיהו מלחמה על היוונים הרי שחל הדין של עד רדתה ואפילו בשבת[5]. ההודיה בחנוכה על המלחמות נובעת אפוא מכך ששינוי הדין משעת השמד לעד רדתה שינה את גדר הדין כך שהתיר לחלל שבת והביא לתשועתם.
[1] במדבר לא, ז: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר"
[2] ע' רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"א הלכה ה"ב: "שנ' (שמות כ"א כ"ד, ויקרא כד כ) עין תחת עין, מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא." ובהלכה ה' כתב ראיה מפסוק שהכוונה ממון, ובהלכה ו' כתב: "אף על פי שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשין הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה הן בידינו וכזה ראו אבותינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי ובכל בית דין ובית דין שעמדו מימות משה ועד עכשיו." כך שיתכן שגם הלכה זו היא הלכה למשה מסיני, אף שלא מנה הרמב"ם הלכה זו בהקדמתו למשנה, ע' בשיעור שם שיש שוני בין מנין הרמב"ם בהקדמת המשנה ובין המנין במשנה תורה.
[3] יש לברר את דעת ההלכה בנושא של טוהר הנשק ודיני מלחמה. גם דיני מלחמה הבין לאומיים בנויים על הסכמות וכללים לא ברורים. הרבה ספרים נכתבו על דיני מלחמה, ספרים שמשקפים את דעת הכותבים. באתר הצלב האדום יש חוברות וספרים שמנסים להסביר את הדין הבין לאומי, גם שם דברים המשקפים את דעת הכותבים. מקורות דיני המלחמה שלהם מבוססים על פילוסוף נוצרי אקווינס מהמאה השלש עשרה, התנ"ך, הברית החדשה, המשפט הרומי ועוד. ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה שלהם.
[4] ע' אמרות מלך לרב אבידן זצ"ל בביאורים לב שמלחמת מדין לא היתה מלחמת מצוה.
[5] גישת הרב גורן, שבזמן החשמונאים היהודים היו נמנעים מלהלחם בשבת עד שהיה שינוי בפסיקה ודרש שמאי הזקן "עד רדתה אפילו בשבת". חלק עליו הרב נריה בספר מלחמות שבת בצורה חריפה ("הדברים מביאים ממש לידי גיחוך"). כנראה בגלל חריפות הדברים הוא לא מזכיר את הרב גורן בשמו. ביתר קיצור ראה מאמרו של הרב נריה באור המזרח ד' "השבת ובטחון המדינה" שתמה שהרי פיקוח נפש שדוחה את כל התורה ודאי הלכה קדומה וידועה לרבים, והאם בכל המלחמות בבית ראשון לא נלחמו בשבת? יתר על כן, הרי בימי דוד נלחמו בקעילה בשבת (לדעת חז"ל בעירובין מה ע"ב) על עסקי תבן וקש, והרי הלכה זו לדעתו התחדשה בזמן בית שני, ועוד שאלות, ראה שם. הרב נריה מוכיח מספר חשמונאים שהמדובר היה על שעת השמד ובקבוצת חסידים שרואה את עצמה מחוייבת לקדש שם שמים. מקור דבריו הם החוקר ר' יצחק אייזיק הלוי ז"ל בספרו "דורות הראשונים" ח"א כרך ג' עמ' 430. ועדיין הדברים קשים: אם היו יכולים להלחם ולהנצל, האם היו חייבים למסור את נפשם ולא להלחם?
נספח:
החובה להשאיר רוח רביעית בעת מצור נדונה בימינו בהקשר של המצור על ביירות (1982), במלחמת לבנון הראשונה. נחלקו בדבר זה הרב גורן והרב ישראלי. ראשית המחלוקת במאמר שפרסם הרב גורן בדפי הצופה באותם שנים ותגובת הרב ישראלי. מסקנתו של הרב גורן היא שיש ליישם את דין זה גם כלפי לוחמי האויב. ואילו מסקנתו של הרב ישראלי היא שאין חובה ליישם דין זה כלפי מחבלים אך יש ליישם את הדין כלפי אזרחים בלתי מעורבים ולתת להם אפשרות לצאת ממרחב הלחימה. הרב גורן סידר את שיטתו בספרו משיב מלחמה חלק ג סימן א', והרב ישראלי פרסם את דבריו בתחומין חלק ד ולאחר מכן בחוות בנימין סימן טו. עיקר מסקנות למעשה כפי שפורסמו על ידו במאמר: ד. במלחמת מצוה השיקול להניח בריחה לנצורים או לא, נתונה לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא והממשלה האחראית להמעשיהם. ה. אין הדברים האמורים מתייחסים אלא באשר למחבלים. אולם האוכלוסיה האזרחית אשר אינה מעורבת בפעולות המחבלים אינם בכלל זה ויש לאפשר להם לצאת מהמצור באין מפריע.