ב”ה
טוהר הנשק
האם יש מקום לדיון בשאלת “טוהר הנשק” על פי אמות מידה מוסריות? יש השוללים דיון כזה, וטוענים שההלכה בלבד היא הקובעת את הנורמות המוסריות, אבל דומני שלא יאמר אדם שכל מה שהוא מותר הוא טוב ומוסרי.
השאלות הן כבדות: האם להפציץ כפרים שבהם אזרחים, אבל מסתתרים בהם מחבלים? האם מחבל שנתפס, מותר להרוג אותו? (פרשת קו 300), ועוד ועוד. האם הוראות פתיחה באש, יש להם משמעות על פי ההלכה?
גם אם המימרא “הטוב שבגויים הרוג” היא אמנם הוראה הלכתית, הרי גם ההלכה שבמצור אין מקיפים עיר מארבע רוחות היא הלכה, ועליה כתב הרמב”ן (בהוספות לספר המצוות, מצוה ה): “כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה”. כבר כתב הרמב”ם ב”שמונה פרקים” (פרק ז) כי גם כשהדבר הכרחי הרי הוא גורם פגם בנפש:
וכן דוד המלך עליו השלום, נביא, אמר: ‘לי דבר צור ישראל’ (שמואל ב’ כג, ג) – ומצאנו אותו בעל אכזריות. אף על פי שלא שמש בה כי אם בעובדי גילולים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל; אבל בא בבאור בדברי הימים שהשם יתברך לא הרשהו לבנות בית המקדש, ולא היה ראוי בעיניו לזה לרוב מה שהרג. אמר : ‘אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני.”
סבורני שהדיון הראשוני צריך להיות דיון הלכתי, האם הנושא הוא בתחום האסור, המותר או בתחום החיוב להמנע מהריגה מיותרת של אויבים. ראשית יש לדון בממירא “הטוב שבגויים הרוג”, האם זו קביעה הלכתית?
איסור הריגת גוי:
קודם כל יש לדון באיסור הריגת גוי, כדי שנוכל לדון בהיתר זה של “הטוב שבגויים הרוג”. כתב הרמב”ם (הלכות רוצח פ”ב הי”א):
ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין, שנאמר ‘וכי יזיד איש על רעהו’ ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי.
“כסף משנה” שם הביא מכילתא, שהורג גוי פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים:
איסי בן עקיבא אומר: קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה שהוחמרו הוקלו. באמת אמרו: פטור מדיני בשר ודם ודינם מסור לשמים. וזהו שכתב רבינו ‘אינו נהרג עליו בבי”ד’, כלומר אבל בדיני שמים חייב.
וב”משך חכמה” כתב:
במכילתא רעהו – להוציא את אחרים. איסי בן עקיבא אומר… פירוש בדבאמת גם כעת אנו מוזהרים על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג עכו”ם (בימים הקדמונים) הוא משום שהוחמרו, פרוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם, ולכן אינו נהרג עבור עכו”ם. לכן הקלו העכו”ם שישראל ההורגן פטור… ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעכו”ם חייב לשלם אע”ג דאם הורגו אינו נהרג, ולא שייך בזה ‘ולא יהא ממונו חמור מגופו, דטעמא דפטור בהורגו משום שקשה בעיני השם להרוג ישראל ויקר המותה לחסידיו, מה שאין כן ממונו ודו”ק. ויתכן משום דישראל שהרג בן נח איכא מלבד חטא הרציחה עוד עוון דחילול השם יתברך… ובזה אמרו אין יום הכפורים ותשובה ויסורים רק מיתה ממרקת. נמצא דין עונש מיתה על חילול השם, ואיך יכופר לו על ידי מיתה חטא הרציחה, ועל כרחין דינו מסור לשמים, ודו”ק
ובראב”ן (ב”ק דף קיג) כתב: “דאסור לגנוב דעת הגוי, ד’לא תגנוב’ דומיא ד’לא תרצח’ ו’לא תנאף’ דהוי בין לישראל ובין לגוי” (ועיין אבן שלמה). ביראים (סימן קעה) כתב שהריגת גוי היא “תולדת רוצח”. וכן משמע בתוספות (עבודה זרה י ע”ב ד”ה “חד”) שכתבו: “והלא שפיכות דמים הוא משבע מצות בני נח, ואפילו לישראל אסור, דהא תניא: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא היו מעלין ולא היו מורידין”.
בלשונו של הרב קוק בתשובה (משפט כהן, סימן קמ”ה עמוד שנ):
די”ל דכל זמן שאין התנאים מספיקים (להכרזה על מלחמת רשות) להכריח, ה”ה כרציחה בעלמא.[1]
“הטוב שבגוים הרוג”:
מסכת סופרים פרק טו הלכה ז’:
אבא גוריין איש צדיין אומר משום אבא גורייא, לא ילמד אדם את בנו חמר גמל ספן ספר קדר רועה וחנוני, לפי שאמונתן אומנות ליסטין, ר’ יהודה אומר משמו, החמרים רובן רשעים, והספנין רובן צדיקים, טוב שברופאים לגהינם, והכשר שבטבחים שותפו של עמלק, רובן של ממזירים פקחין, רובן של עבדים נאים, רובם של בני אבות ביישנין, רובן של בנים דומין לאחי האם. תני ר’ שמעון בן יוחאי, הכשר שבגוים בשעת מלחמה הרוג, הטוב שבנחשים רוץ את מוחו, הכשירה שבנשים בעלת כשפים, אשרי מי שעושה רצונו של מקום.
האם זו הוראה הלכתית למעשה, או שיש להבינה בהקשר חלקים אחרים של אותה ברייתא: “הטוב שברופאים לגיהנום” ו”הכשירה שבנשים בעלת כשפים”? האם זו הלכה המבוססת על גדרי רודף, או שיש כאן קולא לגבי הריגת גוי. כלומר: האם “הטוב שבגויים הרוג” פירושו הרחבת דיני רודף למצבים שבישראל לא היו נכללים בהיתר הריגת רודף, ואפילו בחשש קל הכלל הוא הטוב שבגויים הרוג, או שיש כאן קולא בהלכות רוצח ביחס לגוי, כפי שאולי משמע גם מההלכה שבן נח נהרג בלא התראה (רמב”ם, הלכות מלכים, פ”ט הי”ד). לכאורה נראה שאי אפשר להתעלם מהקשר של הלכה זו להלכה “הטוב שברופאים לגיהינום” ו”הכשרה שבנשים בעלת כשפים”.
בגמרא מסכת עבודה זרה (כו ע”א):
תני רבי אבהו קמיה דר’ יוחנן: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין.
וכתבו התוספות (שם, ד”ה: ‘ולא מעלין’):
וא”ת הא אמרינן במסכת סופרים ‘כשר שבכנענים הרוג’. וי”ל דבירושלמי דקידושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה, ומביא ראיה מ’ויקח שש מאות רכב בחור’, ומהיכן היו מהירא את דבר ה’.
דברי תוספות אלו הובאו ב’בית יוסף’ יו”ד (סימן קנח), ובשו”ע שם כתב:
עובדי כוכבים מז’ עממין שאין בינינו וביניהם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכו’ אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילם אם נטו למות, כגון שראה אחד מהם שנפל לים אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר, לפיכך אין לרפאותן אפילו בשכר, אם לא היכא דאיכא משום איבה.
ובש”ך (שם, ס”ק א) כתב על דברי השו”ע:
אבל בשעת מלחמה היו הורגין אותן בידים, דאמרינן טוב שבעובדי כוכבים כו’.
ובגרסתנו במסכת סופרים (דפוס וילנא, פרק טו הלכה י) הדברים כתובים בפירוש: “הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג”. אם כן הש”ך לא נקט שהבריתא היא לשון גוזמה כפי שמשמע מההקשר להמלצות אחרות של הבריתא, אלא נקט את הדברים הלכה למעשה.
יוצא, לכאורה, שבזמן מלחמה מותר להרוג גויים (בניגוד לימי שלום אז אין מעלין ואין מורידין). ואם כך אין צריך לדקדק בשעת מלחמה שלא להרוג נשים וילדים במצבים שונים, כגון בשעת פריצה לבית שיש דיירים, או בהפגזה של ישובים שבהם יש מחבלים, שהרי כולם בכלל “הטוב שבגויים”.
מהי שעת מלחמה?
הגדרת מלחמה: מלחמות ישראל כיום הינן “עזרת ישראל מיד צר” כפי שמגדיר אותם הרמב”ם בהלכות מלכים (פרק ה’ הלכה א’):
אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.
הרמב”ן בהוספות לספר המצות מצוה ד’ הוסיף את מצות כיבוש ארץ ישראל והאחרונים דנו כאן מדוע לא התייחס הרמב”ם למלחמה לכיבוש ארץ ישראל, (וע’ אבני נזר חלק יו”ד סימן תנד, וע’ תורת השבת והמועד, הרב גורן, עמ’ 348).
אבל יש להדגיש שאין שאלה זו נוגעת לשאלה האם לדעת הרמב”ם יש מצות ישוב ארץ ישראל או לא, משום שאפילו אם יש מצוה, האם יש מצוה להלחם, דעת הרמב”ם ברורה שיש רק שלש מלחמות.
גמ’ ערובין מה ע”א:
אמר רב יהודה אמר רב נכרים שצרו על עיירות ישראל אין יוצאין עליהם בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת תניא נמי הכי נכרים שצרו וכו’ במה דברים אמורים כשבאו על עסקי ממון אבל באו על עסקי נפשות יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא ותרגומא נהרדעא דרש רבי דוסתאי דמן בירי מאי דכתיב +שמואל א כג+ ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות תנא קעילה עיר הסמוכה לספר היתה והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש דכתיב והמה שסים את הגרנות וכתיב +שמואל א’ כ”ג+ וישאל דוד בה’ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה’ אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה מאי קמבעיא ליה אילימא אי שרי אי אסור הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים אלא אי מצלח אי לא מצלח דיקא נמי דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה שמע מינה.
ובתוספות שם ד”ה אי מצלח:
אי מצלח אי לא מצלח – וא”ת א”כ היכא דריש ר’ דוסתאי דמחללין עליו השבת דלמא חול היה אי משום דמספקא ליה דכתיב וישאל דוד הא מסקינן אי מצלח אי לא מצלח ויש לומר דמוכחא מילתא מדקאמר נלחמים בקעילה דקרי ליה מלחמה ומסר דוד נפשיה עליה אף על פי שלא באו אלא על עסקי תבן וקש שמע מינה דמחללין עליה נמי את השבת.
ואם כן כל אירוע פח”ע, אפילו על רקע פלילי הוא מלחמה. ואם כן האם מותר להרוג גנב רכב פלשתינאי?
שיטת הרמב”ם:
מתוך דברי הרמב”ם, שכתב הב”ח (יו”ד קנח) שדעתו כדעת התוספות, נראה שהפשט הוא אחר. הרמב”ם (הלכות רוצח, פ”ד הי”א) כתב:
אבל הגוים שאין בינינו ובינם מלחמה ורועי בהמה דקה מישראל וכיוצא בהן אין מסבבים להן המיתה, ואסור להצילן אם נטו למות.
כתב הב”ח שהרמב”ם יישב בזה את קושית התוספות מדין “הטוב שבגויים הרוג”. ואם כן שיטת הרמב”ם היא כתוספות. אבל יש להביא גם את לשון הרמב”ם בהלכות עכו”ם (פ”י ה”א):
אין כורתין ברית לשבעה עממין כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעבוד עכו”ם, שנאמר ‘לא תכרות להם ברית’, אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו. ואסור לרחם עליהם שנאמר ‘ולא תחנם’. לפיכך אם ראה מהם אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו נטוי למות לא יצילנו אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא בזה אסור מפני שאינו עושה עמנו מלחמה.
ברור מדעת הרמב”ם שפירוש המילים: “בשעת מלחמה” שבגרסתנו בתוספתא, ו”שאין בינינו ובינם מלחמה” שבהלכות רוצח, המדובר בזמן שהגוי אינו נלחם עמנו. אין המדובר בהיתר לזמן מלחמה בגלל מצב מלחמה שהוכרז, אלא בזמן שאותו גוי שאני רוצה להרוג הוא עושה אתנו מלחמה. ההיתר בשעת מלחמה הוא אם כן לגבי הגויים הנלחמים בפועל עמנו, ועליהם נאמר הטוב שבגוים הרוג. אבל האוכלוסיה שאינה נלחמת עמנו עליה לא נאמר “הטוב שבגויים הרוג”. לכן מסתבר שאין כאן היתר משום שבשעת מלחמה לית דין ולית דיין, אלא הכוונה היא שאם הגוי נלחם עמנו, גם הטוב שבגויים הרוג. וכאמור, זה גם הפשט בתוספות ובדברי הש”ך.
ואכן ההבדל בין שעת המלחמה וזמן שאינו מלחמה ממש, מעוגן גם בחוקי צה”ל בהוראות פתיחה באש. קודם לצעוק “עצור”, להזהיר: “עצור או שאני יורה” ורק אחר כך לירות לפלג גוף התחתון. (לפעמים ה”רחמנות” נובעת משיקולים טקטיים. למשל, מוקש נעל אינו הורג כיון שאם הוא פוצע הוא מנטרל חמשה אנשים: את הפצוע וארבעה שנושאים את האלונקה. מה שאין כן אם המוקש היה הורג).
הסוגיא בסנהדרין (עב ע”ב) דנה האם רודף צריך התראה או אינו צריך התראה, ומבואר שם שנפקא מינה לגבי רודף קטן: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו רק אם רודף אינו צריך התראה. עוד מבואר שם שגם אם רודף אינו צריך התראה, מכל מקום הוא צריך אזהרה, שיאמר לו: “ראה שישראל הוא ובן ברית הוא, והתורה אמרה ‘שופך דם האדם באדם דמו ישפך'”. כתב הרמב”ם (הלכות רוצח פ”א ה”ז):
כיצד? אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו, אע”פ שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף – הרי זה נהרג.
ברמב”ם משמע שזו אינה התראה ממש, שהרי כתב שם (בהלכה ו), שאפילו אם הרודף הוא קטן הרי כל ישראל מצווין להציל את הנרדף מיד הרודף, אפילו בנפשו של הרודף. וקטן הרי אינו בר התראה, על כרחך סובר הרמב”ם שרודף אמנם צריך אזהרה אך אינו צריך התראה.[2]
דין רודף בגוי:
האם יש להזהיר גם את הרודף להרוג גוי? לכאורה, יש לומר שהדבר תלוי בחקירת האחרונים, מדוע יש חיוב מיתה על הרודף. האם חיוב מיתה של הרודף הוא בגדר עונש או בגדר הצלה לנרדף ? (עיין ספק ה’נודע ביהודה’ מהד”ת חו”מ סימן נט, ‘אמרי משה’ סימן ל בהערה, ‘אפיקי ים’ ח”ב סימן מ ובעוד אחרונים). אם זה בגדר עונש, הרי בן נח אין צריך התראה לעונש (רמב”ם, הלכות מלכים פ”ט). אבל אם חיוב המיתה של הרודף הוא בגדר של הצלה, יש לומר שהאזהרה באה בדומה לחיוב להצילו באחד מאבריו – שאם יתכן להציל באופן שאין בו הריגה, הרי זה מחייב, וגם אזהרה בכלל זה.
האחרונים הוכיחו ששני הדברים קיימים ברודף. א. הצלה. וראיה מקטן הרודף, שאין בו גדר עונש, ואף על פי כן ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הרודף הקטן. ב. עונש. וראיה מדין “קים ליה בדרבה מיניה” ברודף ששיבר כלים המבואר ברמב”ם (הלכות חובל ומזיק פ”ח הי”ב):
רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו או לדבר עבירה ושבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם, פטור מן התשלומין מפני שהוא מתחייב בנפשו, שכיון שרדף התיר עצמו למיתה.
והרי דין קלב”ם נלמד בגמרא כתובות (לז ע”א) מ”ואם לא יהיה אסון ענוש יענש”, שאין עונשין מיתה ותשלומים כאחד. אם כן, הרי זו הלכה בדיני עונשין. וכן עיין בלשון הגמרא בסנהדרין (עב ע”ב): “אין לו דמים, בין בחול ובין בשבת. אצטריך, ס”ד אמינא מידי דהוה אהרוגי בי”ד דבשבת לא קטלינן”. משמע שיש ברודף גם גדר עונש.
אמנם בפשטות אין זה גדר עונש אלא הצלה, ואם יש דין התראה, או אפילו אזהרה בלבד, הרי שגם לגבי גוי צריכה להיות אזהרה על ידי הוראות פתיחה באש. וכן דין שצריך להצילו באחד מאבריו שקיים לגבי רודף יהיה שייך כאן.
אמנם יש עדיין לדון, משום שההלכה היא שבן נח נהרג בלא התראה (סנהדרין נז ע”ב, ורמב”ם הלכות מלכים פ”ט הי”ד), אלא שהדין הוא שבן נח נהרג בדבר שחייב עליו מיתה, בבי”ד דוקא, ובלא התראה. וכן משמע ברמב”ם:
וכיצד מצוין על הדינים… ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה.
הרי שכל ההלכה עוסקת בפני דיין. וכן כתבו התוספות (עבודה זרה, דף סד ע”ב, ד”ה: “איזהו”), “דכל זמן שלא דנוהו בי”ד אינו חייב מיתה”. ואין לומר שכוונתם רק לגר תושב, שהרי בהמשך דבריהם שם אמרו “תדע, דהא אמרינן: העובדי כוכבים לא מעלין ולא מורידין”. אם כן ביחס לכל גוי אין להורגו ללא בי”ד, וכן דין ההתראה שלא נאמר בגוי הוא דין בבי”ד. מכאן, שגם אם נתפס מחבל שידיו מגואלות בדם, אין להורגו כשהוא שבוי ואין עליו דין רודף, שהרי חיוב מיתה הוא בבי”ד, ורק הם יכולים לבצע את דינו.
כאמור, מלהמה דינה שונה (והארכתי בהגדרת מלחמה בקובץ הנמצא בספרית צבא). ובמלחמה לא שייך גדרי רודף ואכן במצבי מלחמה ודאי שאין תופסים הוראות פתיחה באש. מכל מקום הדין של “הטוב שבגויים הרוג”, ודאי שהוא רק בשעת מלחמה כאמור. וגם בשעת מלחמה, על פי הרמב”ם הוא מיירי ב”נלחמים עמנו” ולא באוכלוסיה שאינה נלחמת עמנו. אמנם אם טובת המלחמה היא הפגיעה באולוכסיה אזרחית, הרי שהיא נחשבת לרודפת, כפי שעובר נחשב לרודף, ע’ רמב”ם הלכות רוצח פרק א’ הלכה י’:
אחד הרודף אחר חבירו להרגו או רודף אחר נערה מאורסה לאונסה, שנ’ כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, והרי הוא אומר (דברים כ”ב כ”א – כ”ז) צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיעה ואפילו בהריגת הרודף.
ולכן ודאי אם נצטרך בעתיד להלחם עם חזבלה בלבנון שמסתתר בכפרים, הרי שכל הכפרים ידונו כרודפים ומותר יהיה לפגוע בהם כדי להציל אוכלוסיה אזרחיית אצלינו.
[1] חידוש גדול כתב ה’שפת אמת’ (יומא כב ע”ב) על דברי הגמרא: “וירב בנחל, אמר ר’ מני: על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקב”ה לשאול ‘לך והכית את עמלק’ אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו, על אחת כמה וכמה”. הוא מעיר שבגמרא משמע שיש עגלה ערופה על חלל גוי, וכתב שאכן בפוסקים לא נזכר שהחלל יהיה יהודי. אף על פי כן, הפשט הפשוט הוא שאין דין עגלה ערופה אלא על מי שיש חיוב על הריגתו. ואמנם במאירי (סוטה מו ע”א) כתב שיש חיוב עגלה ערופה גם על טריפה שנמצא הרוג, אבל עם זאת כתב בפירוש שחלל הינו חלל ישראל. אם כן, אין להקל בשיקולים בהריגת גוי משום עצם היותו גוי, שהרי אף על פי שאין בית דין של מטה עונשים ישראל ההורג גוי, בדיני שמים יש לזה גדר רציחה.
[2] הטור הבין אחרת בדעת הרמב”ם (חו”מ סימן תכ”ה, מהשמטות הצנזור שבסוף הוצאת פרדס): “כיצד? התרו בו שאם יהרגו יהרגוהו, והוא רודף אחריו; אפילו שאינו מקבל ההתראה, כיון שעדיין הוא רודף, הוא נהרג”. והטור עצמו חולק: “ונראה שאין צריך להתרות, רק שיודיעוהו שהנרדף הוא ישראל”. משמע שהבין בדברי הרמב”ם שצריך התראה ממש, אלא שאין צריך קבלת התראה. אבל ב”בית יוסף” כתב שגם לדעת הרמב”ם זו אינה התראה, לכן כתב הרמב”ם “אם הזהירוהו” ולא כתב “אם התרו בו”. יש להעיר משתי הלכות נוספות בהן הביא הרמב”ם את דין הרודף. בהלכות חובל ומזיק (פ”ח ה”י) כתב הרמב”ם לגבי דין מוסר: “מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות וכו’ ומתרין בו ואומרין לו: אל תמסור. אם העיז פנים ואמר: לא כי אלא אמסרנו, מצוה להורגו וכל הקודם להרגו זכה”. בהלכה זו כתב הרמב”ם דין התראה וקבלת התראה ממש. היה מקום לומר שגם בהלכות רוצח ישנה קבלת התראה, שהרי כתב הרמב”ם שם: “אע”פ שלא קיבל עליו התראה, כיון שעדיין הוא רודף, הרי זה נהרג”, משמע שהעובדה שעדיין הוא רודף היא משמשת כקבלת התראה, ואם כן יש גם קבלת התראה. אלא שאף על פי כן קורא לזה הרמב”ם “אזהרה” ולא “התראה” כפי שכתב לגבי מוסר. כן יש להעיר מההלכה ברמב”ם (הלכות גניבה פ”ט) לגבי בא במחתרת, שלא כתב בכלל דין התראה או אזהרה בבא במחתרת, למרות שדינו כרודף. ונראה בדעת הרמב”ם שלכתחילה רודף בעי אזהרה, אלא במקום שהרודף בהול כמו בבבא במחתרת אין צריך אזהרה, אבל מוסר שאינו בהול כלל צריך גם קבלת התראה.