ב"ה חשון תשפ"ד
שאלת השבת ביציאה לחופשות בזמן מלחמה
בשבועות הראשונים של מלחמת עזה, היציאות לחופשה היו של 24 שעות (ובסוף השבוע: מיום שישי עד שבת בבקר, ויציאה בשבת על מנת לחזור ביום ראשון) דבר שלא היה מקובל במסגרת הצבא. והשאלה היא כפולה: א. האם מותר לצאת ביום שישי על מנת לחזור בשבת. החזרה בשבת היא כמובן לצורך המלחמה ומותרת כדין היוצאים להציל. ב. האם מותר בזמן לחימה לצאת בשבת כדי לחזור ביום ראשון. ושאלה זו עצמה טוענת בירור בשני נושאים: האם בגלל שאלה מורלית (ואיך למדוד אותה?) ניתן לחלל שבת. ונושא נוסף, מדין כל היוצאים להציל חוזרין למקומן, האם זה כלול בזה ובאיסור דאורייתא? להלן נדון בשאלה הראשונה, לגבי יציאה לפני שבת על מנת לחזור בשבת.
האם מותר לחייל לצאת לחופשה ביום שישי כשידוע שיצטרך לחזור בשבת? ברור שאם היו קוראים לו בשבת המצב הוא שהיה מותר לו להגיע לבסיס בשבת, אך האם מותר לו לכתחילה לגרום למצב כזה?
שאלה דומה נשאל הגרמ"פ באגרות משה ח"א סי' קלא בנוגע לרופא:
בדבר הרופא שמשמרתו הוא בבית החולים שרחוק הרבה מדירתו שאי אפשר לו לבא ברגליו אם מותר לו ליסע לשם בשבתות וימים טובים באוטו, באשר שתמיד יש לדאוג שם לספק פקוח נפש.
הנה פשוט שאף אם יש שם ודאי חולה מסוכן ורוצה דוקא ברופא זה שאם הוא כבר בביתו מותר לו ליסע לשם ולחלל שבת בכל הצריך למהר ביאתו לשם, מ"מ כשיודע הרופא מזה ערב שבת מחוייב הרופא להשאר ללון באיזה בית הסמוך לבית החולים שודאי אפשר להשיג מקום ללון ואף אם יצטרך לשלם דמי שכירות בעד הלינה אין להתיר לו לבא לביתו שיביאנו זה לחלל שבת למחר ליסע לבית החולים.
וכך פסק בשמירת שבת כהלכתה שמירת שבת כהלכתה – פרק מ:
כו. רופא תורן או כונן בבית-החולים שבו נמצא חולה שיש בו סכנה, אל לו לעזוב את בית-החולים לביתו, הרחוק מבית-החולים, על דעת שיצטרך לנסוע בשבת כדי לעמוד על משמרתו. אך אם נכרי יסיע אותו – לית לן בה. ואף מותר לרופא לחזור איתו חזרה הביתה, וכדלהלן סעיף פא.
אבל בהערה עא כתב הרב נויבירט:
שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, שמצדד להקל עליו לחזור לביתו אם ע"י זה שהוא יהיה מנותק כל ליל השבת מן הבית יתבטלו הוא וב"ב מעונג שבת, משום דהר"ז חשיב כדבר מצוה, וכיון שאינו עושה שום מעשה בקום ועשה בע"ש לגרום לחילול שבת למחר, הרי חשיב כדבר מצוה ואינו חייב לעזוב את ביתו מע"ש. אך אם אין זה אלא מקרה חד פעמי, טוב שלא יעזוב את בית – החולים וישאר שם בשבת, עכ"ד. ועיין לעיל פל"ב הערה קו.
ולדברי הגרש"ז זצ"ל, חייל שיכול לקבל חופשה ליום – יומיים, ואז יצטרך לחזור בש"ק, אם הוא חוזר לבסיסו לצורך דבר שבסכנה, מצב בטחוני או מבצעי, מותר לו לצאת לחופשה, ואז, אם יצטרך לחזור בש"ק, יחזור, ואילו לדברי האג"מ זצ"ל אסור לו לצאת לחופשה אם יצטרך לחלל את השבת בחזרתו. ואם החייל צריך לחזור בש"ק, ולא לצורך פקו"נ, לכו"ע אסור לו לצאת לחופשה.
ובפרק לב כתב בששש"כ:
לד. חייב אדם להכין מבעוד יום כל דבר שיצטרך לו בשבת לצורך החולה שיש בו סכנה, ואסור לו לסמוך על מה שיהא מותר לו לחלל את השבת אם לא הכין מבעוד יום. וגם אם כעת אין במקום חולה שיש בו סכנה, אבל עלול להתהוות מצב של פיקוח-נפש, כמו בביתו של רופא ובבית-חולים, מן הראוי להכין מבעוד יום כל דבר שאפשר להכינו, שמא יזדמן בשבת חולה שיש בו סכנה, ויהיה צורך לחלל שבת עבורו, שהרי מצוה למעט בצורך בחילול שבת ככל האפשר.
עם זאת, מעיקר הדין אין חובה לעשות מעשה שיש בו טורח גדול, כדי למנוע את הצורך בחילול שבת שעלול להתהוות בשל פיקוח-נפש (קו).
ובהערה קו כתב:
שמעתי מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, ומובאים דבריו גם בספר "החשמל לאור ההלכה" סי' ג פ"ב, דהרי לא מצינו רק דאסור לעשות מעשה שתוצאתו תהיה חי"ש, אף שיהיה בשביל פקו"נ, ולכך אסור לצאת במדבר, אם יודע שיבוא לידי חי"ש, משום דעושה מעשה שהוא יוצא במדבר (וכנ"ל סע' לג), [ואינו דומה להא דלהלן פ"מ הערה עא, דשאני התם שלע"ע אין לו כל תפקיד, ולמה נצריך אותו להמנע מעונג שבת, משא"כ כאן דעכשיו הוא מכניס עצמו למצב שלאחר זמן יצטרך לחלל שבת, ולכן אסור], אבל לא מצינו שיהיה מחוייב לעשות מעשה כדי למנוע חי"ש שיהיה אח"כ בשביל פקו"נ…
אבל לכאורה אם ברור לו שיצרך לחזור בשבת, הרי זה דומה לסעיף לד בפרק לב הנ"ל. אבל כתב הרב יהושע בן מאיר (במייל), "בנוסף מו"ר הנ"ל הוסיף סברה, שהנסיעה הביתה היא לצורך עונג שבת שלו ושל ב"ב, ובכך הוי צורך מצווה, שבו מפורש שלצורך מצווה [כגון לבוא לא"י] עולים בספינה אף בע"ש". אבל לכאורה דברים אלו הם שלא כפסק המשנה ברורה:
דין זה שמותר לעלות על ספינה בערב שבת לדבר מצוה, מבואר בשבת יט ע"א:
תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים – לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה – שפיר דמי. ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת, דברי רבי.
ובשו"ע סי' רמ"ח סעיף ד' כתב המחבר:
היוצאים בשיירא במדבר, והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת, וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פיקוח נפש, מותר, ואין כאן חילול; והעולה לארץ ישראל, אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת, כיון דדבר מצוה הוא, יכול לפרוש; ופוסק עמהם לשבות, ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו, יכול ללכת עמהם חוץ לתחום, מפני פיקוח נפש;
דין זה אינו מבואר בפירוש בסוגיה אלא עולה מתוך שיטת בעל המאור שבת ז ע"א באלפס, שהאיסור לעלות בספינה תוך שלשה ימים הוא משום שמתנה לחלל את השבת, ועם זה לדבר מצוה מותר:
…ולי נראה טעם אחר בין בזו בין במה שאמרו אין צרין על עיירות של נכרים דכולהו מקום סכנה הוא וכל שלשה ימים קודם לשבת קמי שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש והוא הדין להפריש במדברות וכל מקום סכנה שאדם עתיד לחלל בו את השבת.
ולכאורה לשאר הראשונים לא חששו משום שמתנה לחלל שבת. וראה בשו"ע סימן רמ"ח סעיף ב' שנקט הטעם של הרמב"ם והרי"ף שהוא משום עונג שבת:
הא דאין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת, הטעם משום עונג שבת, שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול
בכל זאת בסעיף ד' שהובא לעיל התייחס המחבר גם לשאלת מתנה לחלל שבת. וכתב המ"ב בהקדמה לסימן זה שלדעת המחבר קודם שלשה ימים מותר אף אם גורם לחלל שבת. ואם כן במקום מצוה לא חוששים למתנה לחלל שבת. ושם כתב המשנה ברורה:
והנה המחבר אף שנמשך בס"ב אחר הרי"ף שהעתיק פירושו מ"מ גם הוא ס"ל כהפוסקים דקודם ג' ימים שרי אף במקום שיצטרך אח"כ לבוא לידי חילול שבת ע"י מלאכה וכמ"ש ס"ד
ומשמע שלדעתו תהיה כאן מלאכה דאורייתא, ממה שכתב "חילול שבת ע"י מלאכה". אבל מאידך, כתב בשו"ע בסעיף ד' לגבי היוצא בשיירה: "ופוסק עמהם לשבות", וראה במשנה ברורה ובביאור הלכה שזה לעיכובא.
בבאור הלכה שם, סימן רמח סעיף ד דן בשיטת בעל המאור:
דבלא"ה מפקפקים הרבה פוסקים [עיין בת' הריב"ל והרדב"ז בחלק רביעי סימן ע"ז ובתו"ש] על דין זה דסעיף ד' שסתמו המחבר והרמ"א לעיל בס"א בהג"ה והוא נובע משיטת הרז"ה שהוא תמוה דהאיך התירו בשביל דבר מצוה לגרום את עצמו לחלל שבת בידים ואפילו בתחלת השבוע אם הוא יודע שיצטרך לעשות מלאכה בשבת האיך התירו דבר זה… אבל לענין מלאכה גמורה האיך התירו דבר זה.
והוסיף המ"ב בביאור הלכה שם:
וכבר האריך בזה הרדב"ז נגד דברי הריב"ש שהביאו לרז"ה לדינא וע"כ מסיק דאם ידוע בודאי שיבא לבסוף לחלול שבת אסור אף בתחלת השבוע וגם הריב"ל סובר כמותו והעתיקם המ"א בסקי"ד וכתב שם דאפילו לדבר מצוה אין שום טעם להתיר בזה שיודע בודאי שיבוא לבסוף לחילול שבת.
אם כן, אף על פי שבסעיף א' לגבי הפלגה בספינה כתב המשנה ברורה ס"ק ג' שלרוב האחרונים הפסיקה הוא רק למצוה בעלמא ואינו מעכב). ולכן לשיטלתו גם לדבר מצוה יהיה אסור כשברור שיחללו שבת.
על פי דבריו, אם ודאי שיגרם חילול שבת אסור לצאת. ולא דומה להפלגה בספינה שם הפסיקה אינה לעיכובא, משום ששם זה רק בדרבנן. ואם כן לדעת המשנה ברורה אסור להביא את עצמו לידי חילול שבת בדאורייתא.
ואם כן לכאורה גם לצאת לחופש ביום שישי כשיודע שיצטרך לנסוע ברכב חזרה ולעשות מלאכה דאורייתא יהיה אסור. אלא שכתב הרמ"א בסוף סעיף ד' בסימן רמ"ח:
הגה: יש אומרים שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות, רק כשהולך לטייל; ועל כן נהגו בקצת מקומות להקל בענין הפלגת הספינות והליכת שיירא תוך שלשה ימים, כי חשובים הכל לדבר מצוה; ואין למחות בידן, הואיל ויש להם על מי שיסמוכו.
מקורו של הרמ"א בטור:
ולענין דבר מצוה פר"ת שכל מקום שאדם הולך כגון לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל:
וכן כתב גם שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן רמח סעיף יג:
ויש אומרים כיון שיודע בבירור גמור שבודאי יצטרך לחלל שבת אסור לצאת אפילו ביום ראשון אפילו לדבר מצוה ולא התירו לדבר מצוה או קודם ג' ימים שלפני השבת אלא להפליג בספינה שאין שם ודאי גמור שיצטרך לחלל שבת… אבל כשהוא ודאי גמור שיצטרך לחללו לא הקילו כלל בשום ענין. ויש להחמיר כדבריהם אבל אין למחות ביד המקילין הואיל ויש להם על מי שיסמכו.
וכן הביאור הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה סימן ז' והוסיף:
ונפישי רבוואתי דסברי דמ"ש בגמ' "דלדבר מצוה שפיר דמי" אין זה דוקא בערב שבת אלא ה"ה בשבת, ומעתה אף שהמשנה ברורה בבאה"ל החמיר מאד וכתב: "דאם יודע בודאי שיבוא לבסוף לחלל שבת אסור אף בתחלת השבוע" עיין שם, ואפשר שגם סובר דיש בזה איסור תורה משום דכמו שהמכשיל את חבירו לעבור באונס על איסור עובר בלפני עור ה"ה נמי כשמכשיל את עצמו לעבור אח"כ באונס על שבת, אך יותר מסתבר דאיסורו רק מדרבנן וכדכתבינן דקיי"ל שמלין בערב שבת גם מילה שלא בזמנה ואין חוששין למה שיצטרך אח"כ לחלל שבת.
וכאן שהחופשה חשובה למלחמה, יש מקום להקל לכתחילה, שאם לא כן לא יצא לחופשה. ואף שודאי יחלל שבת, כתב הגרש"ז אוירבך בהערה: "וכיון שאינו עושה שום מעשה בקום ועשה בע"ש לגרום לחילול שבת למחר" ובפרק לב הערה קו כתב: "דהרי לא מצינו רק דאסור לעשות מעשה שתוצאתו תהיה חי"ש, אף שיהיה בשביל פקו"נ, ולכך אסור לצאת במדבר, אם יודע שיבוא לידי חי"ש, משום דעושה מעשה שהוא יוצא במדבר".
ויש להבין בדבריו כמו שכתב במייל הרב יוסי בן ארזה שכשיש לחייל חופשה, נראה שאין למנוע אותו מלנהוג כהרגלו, אף שעי"כ יצטרך לחלל שבת, ואינו דומה ליוצא בשיירה שהוא מעשה יזום הגורם לחילול, משא"כ חזרה הביתה בזמן שאינו בתפקיד.
וכן דעת מהרב אשר ווייס שמעתי שמותר לצאת ביום שישי כדי לחזור בשבת. כמו כן התיר לשוטר שצריך לצאת למשמרת באחת עשרה בלילה בנסיעה, לאכול סעודת שבת עם משפחתו ולצאת, ולא צריך להגיע למשמרת יותר מוקדם. והדגיש שזה כיום שהשוטרים עמוסים ביותר במשימות בטחון הציבור.
ולפי מה שכתב הרב נויבירט בהערה לשש"כ, נראה שגם הגרש"ז אוירבך מתיר לצאת ביום שישי.
וא"כ אף להמג"א ומשנ"ב שמחמירים כשודאי יגיע לחילול שבת נראה שאין למנוע אותו מלנהוג כהרגלו ביציאה לחופשה, אף שעי"כ יצטרך לחלל שבת, ואינו דומה ליוצא בשיירה שהוא מעשה יזום הגורם לחילול.
וכתב הרב יהושע בן מאיר שליט"א בשם הגרש"ז (במייל בפורום רבנים):
בנוסף מו"ר הנ"ל הוסיף סברה, שהנסיעה הביתה היא לצורך עונג שבת שלו ושל ב"ב, ובכך הוי צורך מצווה, שבו מפורש שלצורך מצווה [כגון לבוא לא"י] עולים בספינה אף בע"ש.
בפסיקת ההלכה למדנו שבספק דרבנן להקל. וכיוון שלכ"ע אין בכך אלא איסור דרבנן, הלכה כמקיל.
בנוסף, אף שידועה דעתי שאין ולא היה שום היתר לנסוע הביתה בשבת מטעמי מורל, ואין בזה צד פיקו"נ. ובעז"ה אכין מאמר התייחסות נרחב לביאור הפסיקה שפורסם בפורום זה [בשרשור אחר] ע"י הרבנות הצבאית. זה כאשר מדובר באיסורי תורה, שבהם אין היתר אלא בפיקו"נ גמור. אבל באיסור דרבנן, אפילו שבות הקלו במקום חולה שאין בו סכנה במקרים רבים, ק"ו איסור זה שאינו שבות אלא איסור דרבנן בעלמא. ונ"ל שבמצב כזה של מלחמה גם הגרמ"פ זצ"ל היה מתיר.
אבל יש לשאול על סוגיה זו, ע' ר"ן (על הרי"ף) שבת נג ע"א
היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם מילה ואישתפוך הנך דלאחר מילה בכה"ג הוא דאיכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נימול נצטרך אחר כך לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהת בדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה את השבת והרמב"ן ז"ל כתב דשרי למימהלי שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה… ואינו כן דעת הרז"ה ז"ל שהוא ז"ל אמר דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה [מקמי מילה] תדחה מילה.
מבואר כאן, שלדעת בעל המאור אסור להכניס עצמו למצב שיצטרך אחר כך לחלל שבת. ולכאורה גם משמע שזה איסור דאורייתא, שהרי זה דוחה מצות מילה. וקשה, הרי לדעת בעל המאור כאן לדבר מצוה מותר לגרום שתדחה שבת מפני פיקוח נפש?
ולכאורה היה מקום לחלק, שלגבי ספינה לא ברור שיהיה חילול שבת, מה שאין כן לגבי מילה זה ודאי שיהיה צורך לחלל שבת מפני פיקוח נפש. ולפי זה, נפל כל מה שכתבנו למעלה.
סברא זו כתב המגן אברהם סימן רמח ס"ק יד כדי לדחות את שיטת הרז"ה (וכן הביא גם בביאור הלכה סעיף ד' ד"ה ופוסק):
וביום אב"ג. וריב"ל ח"ב ס' נ"ג כ' דכיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור וכ"כ רדב"ז ח"א ס"י ועפ"ז סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת (כ"ה):
אבל בקהילות יעקב שבת סימן טו[1] דחה חילוק זה משו"ע רמ"ח סעיף ד' הנ"ל:
אבל מכל מקום, בש"ע סי' רמ"ח ס"ד כתב דין זה גם גבי לילך בשיירה דשרי קודם ג' ימים אע"פ שברור שיצטרך לעבור על איסור תחומין וחוץ לי"ב מיל הוא דאורייתא להרי"ף ז"' ודעימי'.
ותירוץ הדבר כתב בקהילות יעקב לחלק בין עושה מעשה קודם השבת שגורם בשבת למצב של פיקוח נפש שדוחה, ובין אם עושה את הדבר בשבת עצמה:
ע"כ נראה שעיקר החילוק הוא בין קודם השבת לביום השבת דקודם השבת לא חל עליו עדיין חיוב שביתה ושמירה וכשעושה מעשה שעי"ז יהא מוכרח למלאכה בשבת מחמת פקו"נ אין זה בגדר מחלל שבת רק גורם הדבר אבל כשכבר חל השבת ונתחייב היום בשביתתו אז כל מעשה שיעשה שמחמתו יהא מוכרח לחלל שבת הוה כמתחיל עכשיו ענין חילולו ועכשיו הוא אינו אנוס רק עושה את האונס ומשו"ה זהו איסור גמור ואסור אפי' במקום מצוה בכת"י שלי מלפני לי
ולפי זה אם חייל במסגרת פעילות בט"ש עובר ליד ביתו בשבת, אסור לו לרדת לבקר בבית אם כתוצאה מכך יצטרך לחלל שבת כדי לחזור לבסיס.
מכל מקום, דעת הגרש"ז אוירבך בשולחן שלמה ס"ק א' שכל האיסור שלא לגרום חילול שבת הוא דרבנן, ומן התורה אין חילוק בין אם גורם את זה ביום חול או בשבת עצמה[2]. וממילא בדרבנן אפשר ללכת אחר המיקל בשעת צורך כזו, באיסור דרבנן, אפילו שבות הקלו במקום חולה שאין בו סכנה במקרים רבים (ע' שו"ע שכ"ח יז שיש מתירים איסור דרבנן לחולה שאין בו סכנה, אלא שאנו נוקטים שמותר רק על ידי גוי או על ידי שינוי, ועוד), ק"ו איסור זה שאינו שבות אלא איסור דרבנן בעלמא.
[1] הובא במשנה ברורה הוצ' דרשו, תחילת רמח.
[2] וע' שש"כ פרק לב סעיף לג: "מיום ד' בשבוע ואילך אסור לעשות מעשה שכתוצאה ממנו יווצר מצב של פיקוח-נפש ויהיה צורך בחילול שבת. ולכן, אם יש צורך בניתוח שאינו דחוף, כגון ניתוח קל, אם רק אפשר הדבר, יש לקובעו לראשית השבוע – שמא יצטרכו לחלל שבת לשם טיפול אחרי הניתוח. אך בדיעבד, כאשר נעשה הניתוח שלא כדין סמוך לשבת, מותר לחלל את השבת בכל צורכי החולה שבסכנה."