ב"ה
יציאה לחופשה בשבת מסיבות מורליות
האם מותר בזמן מלחמה לצאת בשבת עצמה לביקור (או יציאה לחופשה לפני שבת והגעה לבית בשבת) בבית כשיחזור ביום א'? הרבנות הצבאית פרסמה לאחר שבועיים של מלחמת עזה תשפ"ד מסמך הנחיות בו נאמר שככלל מותר לצאת להתרעננות בשבת, אלא שאם ניתן בקלות לדחות את היציאה למוצאי שבת – כך ראוי לעשות. הפסק היה מבוסס, לפי קונטרס שכתב הרב אודי שוורץ, ראש ענף הלכה ברבנות, על היתר משום יתובי דעתא, וכן על כל היוצאים להציל חוזרירם למקומם שעסקנו בכך בשיעור קודם, והרבה אחרונים, הרב משה פיינשטיין, החזון איש, והרב אשר וייס, מתירים גם בדאורייתא. ומתוך הנחה שאין הבדל בין חיילים ובין אחיות ורופאים שחוזרים למקומם.
פסק זה היה בשבועים הראשונים של הלחימה. פסיקה זו עוררה דיון נרחב, וכמה תלמידי חכמים חשובים שליט"א התנגדו בתוקף לפסק זה.
בעש"ק פרשת ויצא, לאחר שבעה שבועות של לחימה, פגשתי לוחם שחזר בעש"ק לפני שבת מחאן יוניס ברצועת עזה (הלל אביטבול, אברך בישיבה) שאמר לי שיש לוחמים שלא היו בבית כמה שבועות, והם לחוצים דואגים ולא מתפקדים כראוי בגלל הלחץ והם "לא כשירים" כלשונו. זה מחזק את היסוד של "יתובי דעתא" בדומה ליולדת, כפי שיתבאר.
לגבי דין היוצאים להציל שמותר לחזור, כפי שכתב הרמב"ם, כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא, שהרבה פוסקים סוברים שמותר גם לחזור באיסור דאוריתא . אבל בעניננו, לגבי חייל, הרי אין לחשוש שלא יצא למילואים או למלא פקודה שמא כשתהיה שבת ואם יהיה לו חופש, לא יוכל לצאת בגלל שבת. ודאי שמראש אינו חושב על אפשרות כזו. כתב הרב אודי שוורץ:
סביר להניח, שלוחמים רבים המצויים בשטחי הכינוס וההיערכות יהיו נכונים גם בעתיד (והלוואי שלא נצטרך) להתייצב לכל קריאה. אך קיים חשש שלפחות חלק מן הלוחמים "יחשבו פעמיים" אם ידעו שכאשר יתאפשר לצאת הביתה להתרעננות – הם לא יוכלו לעשות זאת. מנוחת הנפש של הלוחם והמפקד, שעליה כתבנו בהרחבה לעיל, קשורה גם לנכונותו להתגייס בעתיד.
ולהלן מדבר על אנשי מילואים שמתנדבים, אבל עדיין קשה שמחשש אפשרות שלא ישתחררו בשבת לא יצאו בלב שלם. ולכאורה צריך עיון גדול אם ניתן ליישם את הלכה זו שכל היוצאים להציל חוזרין למקומן לגבי חזרה לחופשה של חייל שיוצא לזמן ארוך.
לאור העובדה שהבאתי שיש כאן ענין מורלי הקשור לתפקוד של חייל שלא יוצא לחופשה (אמנם זה הופך שיקול זה לפרטני ולא כהוראה כוללת), יש לברר האם ענין זה אכן שיקול שמתיר איסורי דאורייתא בשבת.
לגבי יולדת שנינו בגמרא שבת קכח ע"ב:
משנה אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת.
ובגמ':
מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר… אמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר פשיטא לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברא אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדה לי.
וכן בשו"ע (או"ח של, א) נפסק:
יולדת היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה… ומדליקין לה נר אפילו היא סומא. ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות משנין.
וכתב במשנה-ברורה (ס"ק ג):
ומדליקין לה נר אם הוא לילה, ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה. אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתה דיולדת כששרויה בחושך… משום הכי אפילו אינה אומרת כלום, וגם החכמה אינה אומרת כלום, נמי מדליקין.
הרי, שגם כאשר אין כל צורך אובייקטיבי בהדלקת נר בשבת, הצורך הנפשי מהווה גורם הלכתי המתיר חילול שבת.
הרי שמשום יתובי דעתא של היולדת אנו מתירים איסור דאורייתא. לכאורה הסברא היא שכל זה דוקא ביולדת משום שהיולדת צריכה לשתף פעולה בלידה ואם היא מבוהלת היא אינה מתפקדת כראוי[1], אבל מנין שבכל חולה נאמר סברת יתובי דעתא? (אמנם המקרה שהבאתי לגבי חייל אכן תואם את היולדת, כיון שזה פוגע בתפקוד שלו).
וראיה להבדל שבין יולדת לבין חולה, ניתן להביא משולחן ערוך הלכות יום הכיפורים סימן תריז סעיף ב:
עוברה שהריחה (ופניה משתנים אף על פי שלא אמרה צריכה אני) (ר"י נכ"ז); לוחשין לה באזנה שיום הכיפורים הוא; אם נתקררה דעתה בזכרון זה, מוטב; ואם לאו, מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה.
ועיין משנה ברורה שאם אין פניה משתנין ואומרת שצריכה מאכילין אותה. אבל לגבי חולה כתוב שם בשו"ע ס"ג:
כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומאכילין אותו ממנו.
וכותב המשנה ברורה שבלא נתשתנו פניו אפילו אם אומר שצריך לא נותנים לו. הרי שלגבי מעוברת חוששים יותר למה שאומרת מאשר לכל חולה.
אבל מצאנו כבר בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפא שמשווה יולדת לחולה:
אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה. וה"נ דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה.
וכן שו"ת הרשב"א חלק ד סימן רמה:
יכול אדם לצאת בקמיע בשבת בין בצוארו בין בזרועו אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה. כך שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל. ועוד אמר שכותבין כל קמיע אפי' בשבת לחולה שיש בו סכנה או ליולדת היכא דאינהו תבעי ליתובי דעתייהו. אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה אם לאו.
מקור נוסף לחשיבות הרגעת היולדת, הוא במשנה שבת (יז,ג) המתירה להזעיק מיילדת עבור אשה הכורעת ללדת אף ממרחקים – "וקורין לה חכמה ממקום למקום". בתפארת-ישראל הוסיף: "ונראה לי, דנקט חכמה, לאשמועינן דאפילו יש מיילדת כאן, ורק דזו חכמה ביותר – אפילו הכי שרי." משמע, אף שמבחינה רפואית גרידא די במיילדת המקומית, מ"מ להרגעתה של היולדת מותר להזעיק מיילדת חכמה ממנה ממרחקים. (לשון הרב דייכובסקי, בתחומין כג "הרגעת יולדת ומעוברת")[2].
ואכן כך פסק גם הרב נויבירט לגבי חולה, בשמירת שבת כהלכתה פרק לב סעיף לח:
לכתחילה יש לקרוא רופא אשר גר בקירוב מקום ולא יצטרך לחלל את השבת כדי לבוא אל החולה. אך אם הרופא אשר גר בריחוק מקום מומחה יותר, או שהוא מטפל בחולה הזה בקביעות ומכיר את מחלותיו, או אם החולה דורש שיקראו את הרופא הפרטי שלו (אשר, לפי דעתו, יתמסר לו יותר), מותר לקרוא את הרופא הגר בריחוק מקום, גם אם בהכרח יהיה בואו כרוך בחילול שבת. אבל אסור לקרוא את הרופא הרחוק מטעמים כספיים גרידא, כגון שהוא קרוב משפחה ולכן לא ידרוש תשלום עבור הביקור, או משום שהוא רופא קופת-חולים שלא צריך לשלם לו עבור הביקור.
לא רק ברשב"א מצאנו כבר הרחבה לגבי חולה, אלא גם ברמב"ם, בהלכות עבודה זרה פרק יא הלה יא:
מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו.
הרי שאף שאין הדבר מועיל התירו בשבת ללחוש, ואף על פי שלדעת הרמב"ם דבר זה הוא איסור דאורייתא של חובר חבר, כפי שמבאר בהלכה הקודמת, הלכה ט:
איזהו חובר זה שמדבר בדברים שאינן לשון עם ואין להן ענין ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק והאומר כך וכך על האיש אינו ניזוק, ומהן אוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע וכיוצא בדברים האלו הכל אסור, והחובר עצמו שאחז בידו כלום או שעשה מעשה עם דבורו אפילו הראה באצבעו הרי זה לוקה שנאמר לא ימצא בך וגו' וחובר חבר…
אם לוקה הרי שמדובר באיסור דאורייתא ומותר משום יתובי דעתא. ובאגרות חזון איש חלק א' קמא כתב (הובא בשש"כ פרק מ' הערה קמא):
"בענין נסיעת יולדת בשבת הדבר בהיפוך, מזרז אני שיסעו עמה".
וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק מ' סעיף פב, ומשום טירוף הדעת:
מותר לקרוב משפחה, או לכל אדם אחר שיש לחולה אימון בו, לנסוע יחד עמו לבית-החולים כדי ללוותו, ומותר לעשות כן גם אם כבר נמצא במכונית אדם שיכול להושיט עזרה לעת הצורך, והטעם שהתירו ללוותו – משום שחששו, שמא תיטרף דעתו של החולה אם לא ילוו אותו לבית-החולים, והתירו אפילו אם החולה עצמו אינו מבקש זאת. ויתר על כן – אם אין מקום במכונית לקרוב משפחה ללוות את החולה לבית-החולים, אף מותר לו לנסוע בכוחות עצמו כדי להיות עם החולה שבסכנה בבית-החולים, לשם שיפור הרגשתו או כדי למסור פרטים חשובים לטיפול החולה שבסכנה.
וכתב הרב ראובן מרגליות בספר נפש חיה על שו"ע סימן רע"ח: "ונראה מזה סעד להתירא במקום שיש לחולה געגועין לראות בנו או קרובו".
ואם כן לגבי יולדת ולגבי חולה שיש בו סכנה, יש לדון גם לגבי השיקולים המורליים אצל חיילים.
שאלה זו נדונה במיוחד בהקשר לפינוי חללים בשבת. שאלה זו עלתה במלחמת יום הכפורים, ברמת הגולן, על ידי הרב יהושע בן מאיר. והוא מתאר את הדברים במאמר ב"המעין" שיצא לרגל חמשים שנה למלחמת יום הכפורים (תשרי תשפ"ד, גליון 247): "לאורך הציר הראשי שעובר לאורך רמת הגולן בו נסעו כל הכוחות ('ציר אמריקה' במפות הקוד של המלחמה) היו מוטלות גופות של חללי צה"ל, והדבר פגע קשות במורל הלוחמים הנוסעים לאורך הציר." במקרה זה הורה מדעת עצמו לפנות חללים ביום טוב.
ובספר דרכי חסד, כותב הרב אבידן זצ"ל, בפרק י' סוף הערה 2, ע' קלב:
ושמעתי מהגרשז"א שליט"א שצידד לומר כלל גדול בענין זה והוא שכל שענין פינוי החללים מעורר בהלה גם בימות החול וממהרים לפנותם למנוע מורך לב מותר לפנותם בשבת שמידת הבהלה מורה על הדחיפות והחשיבות שיש לפינוי
וראה בתשובת הרב גורן בספר משיב מלחמה ח"ב סימן קי"ז, שכתב בתשובה שנכתבה בזמן מלחמת ההתשה בחורף 1970:
מאחר ובתנאי הלחימה הקיימים כיום השארת חללים שלנו במקום נפילתם בקו למשך יממה שלמה עלולה לפגוע קשות בכושר הלחימה של החיילים ובמורל שלהם ראיה לכך יש להביא מהמבואר בילקוט שמעוני שמות רמז רכ"ז על הפסוק כי קרוב הוא ד"א כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכים בפלשת ויחזרו להם משמע שהשארת לוחמים הרוגים בשדות הקרב גורם להורדת מורל הלוחמים עד כדי כך שבגלל זה הקב"ה לא הוביל את ישראל דרך ארץ פלישתים שמא יראו את בני אפרים הרוגים ויחזרו למצרים לכן בהתחשב ברגישות הנפשית המיוחדת שיש לנו כלפי בנינו הנופלים ו מכיון שפנוי בידים שלא ברכב מהוה סכנה למפנים העלולים להפגע מאש האויב תוך כדי ההליכה ברגל אנו מתירים והלואי שלא נזדקק לכך לפנות החללים ברכב בשבת למקום הקרוב ביותר לשמירת חללים ואין להסיעם משם ברכב למתקן החללים המיוחד בשבת.
וכתב הרב אודי שוורץ, כיום ראש ענף הלכה ברבנות הצבאית (מתוך שיעור בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון):
מדיניות הרבנות הצבאית היא כי הדבר אכן מותר הן במלחמה הן במסגרת פעילות הביטחון השוטף – אם אמנם מדובר בגזרה מבצעית, כגון המוצבים ביהודה ושומרון. בשנים האחרונות קרה לצערנו לא פעם, שחייל צה"ל נפל בפיגוע או בפעילות מבצעית ביהודה ושומרון. המציאות מוכיחה היטב, כי יכולתם של חבריו לנהל מרדף אחר המפגעים, ולהתמיד בפעילות המבצעית המוטלת עליהם, נפגעת באופן משמעותי כאשר לצידם – במוצב קדמי קטן – מוטלת גופתו של חברם לנשק. לפיכך, כאמור, התרנו ברבנות הצבאית במצבים אלה את פינוי החללים בשבת לבסיס עורפי או לבית החולים.
מתוך "מפקודיך אתבונן" הרב יהושע בן מאיר "חילול שבת לצורך מורל הלוחמים", ע' 145.
במלחמת יום הכיפורים נוצרו מצבים קשים במיוחד רח"ל, כולל בשאלת פינוי חללים. בעקבות מצבים קשים אלו, נתבררה ההלכה שישנם מצבים חריגים, שבהם ניתן לפנות חללים בשבת, בין היתר, עקב ההשפעה שמראה החללים עלול להשפיע על הכוחות הלוחמים. כותב שורות אלו היה הראשון שהורה הלכה זו, וכמדומה שהוראה זו, והדיון שניהלתי בעקבותיה עם הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל תרמו רבות אף לשינוי גישתו בעניין. אולם, כאמור, מדובר בחריג, יוצא מהכלל, במצבים מיוחדים וקשים. הכלל נשאר – אין פינוי חללים דוחה שבת.
יש להדגיש, שאין ההיתר של פגיעה במורל הלוחמים אמור אלא במקרים קיצוניים שבהם יש חשש שהפגיעה במורל הלוחמים תפגע פגיעה ממשית ביכולת הלחימה שלהם. יש להישמר מכך ש'מורל הלוחמים' לא יהפך ל'שם קוד' לחילול שבת המוני בלתי נחוץ. כבר בשנת תשל"ד הזהירני מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל פן ילמדו מההיתר שלו לפינוי חללים עקב בעיות מורל החיילים להתיר גם לבשל בשבת אוכל חם לחיילים במלחמה. בזמנו אמר לי מו"ר זצ"ל ש"צריך יראת שמים אמיתית להבין את ההבדל בין הדברים". אודה, שתמיד תמהתי מי הוא זה ואיזה הוא שיהין להקיש בין הדברים. אך שוב נוכח אני בעליל באמיתת דברי חז"ל "חכם עדיף מנביא".
פסק הרב נויבירט הוא במאמרו "בעיות הלכתיות במלחמת שלום הגליל" בחוברת המעיין טבת תשמ"ג ע' 20[3]: שגם לרישום קרבי בשבת יש היתר בגלל הסיבה המורלית.
רישום ה"שיכוץ קרבי: ידוע שמקפידים כעת בצבא לרשום כל חייל שיוצא לפעולה קרבית באיזה רכב הוא יושב באיזה מקום הוא יושב בתוך הרכב וכד'. מטרת הרישום א. מפקד היחידה יודע מי ומי ההולכים מי המפקד של כל רכב ומי נשאר בעורף. ב. קורים מקרים ר"ל שהרכב נפגע פגיעה ישירה ואי אפשר לזהות את החללים רק על ידי רישום מדוייק, ואם כי לגבי התרת עגונה להינשא קשה לסמוך על כך בל עוד שאין לפחות עד אחד ודבר זה תלוי בכל מקרה בנפרד בשיקול דעתם של גדולי ישראל. אבל ה"שבוץ קרבי מועיל לחייל עצמו אשר יוצא לפעולה קרבית תוך פחד ח"ו הוא יפגע ומי יודע לזהות אותו מי ידע להודיע על כך לקרובים וכד הרי אפשר לומר בודאות שרישום זה מעלה את המוראל של החייל הלוחם. כמובן המדובר הוא במינימום של חילול שבת הן מבחינת כמות האותיות שנכתבות כי כל אות שהאדם כותב ללא צורך להצלת נפשות יש בו משום חילול שבת מן התורה אבל גם מבחינת איכות הכתיבה יש לקחת בחשבון כל מה שניתן למעט את האיסור חייבים בכך ולכן יש לכתוב בשינוי כלומר ביד שמאלית.
האם מותר לחלל שבת עבור שיחה עם הלוחמים? כתב הרב יצחק קופמן בספר "הצבא כהלכה" ע' קצ"ב לגבי שיחה עם החיילים:
יחידה שבמהלך הלחימה ניפגעו רבים מחייליה והנותרים סובלים מהלם קרב ויש סיכוי סביר שבמהלך השבת או מייד לאחריה תצטרך להמשיך בלחימה אם הערבה היא שבכוח טיפול מסוים ניתן יהיה להחזיר את היחידה לרמת תיפקודה הרצויה בגון שיחת מפקד בביר או שיחה עם פסיכולוג ובמיקרים מיוחדים שיחה עם הרב ואי אפשר לבצע זאת בלא נסיעה מותר לנ"ל לנסוע אליהם מיד במטרה לשוחח עימם.
והרב יעקב אריאל שליט"א כתב בשו"ת באהלה של תורה ח"ב סי' מז מתיר לרב צבאי לנסוע עם יחידה באוטובוס כיון שכרוך רק באיסורים דרבנן.
כתב הרב אברהם אבידן זצ"ל בספרו דרכי חסד ע' קלא:
אם כנים הדברים נמצא דלענין הפינוי של החללים משדות הקרב גם כאשר החשיבות המוראלית איננה מכרעת אם בפינוי החללים יש משום סיוע בלבד למאמץ המלחמתי הכולל יהיה מותר לחלל את השבת והדבר צריך עיון והטעמת גדולי המורים ושמעתי מהגרשז"א שליט"א שצידד לומר כלל גדול בענין זה והוא שכל שענין פינוי החללים מעורר בהלה גם בימות החול וממהרים לפנותם למנוע מורך לב מותר לפנותם בשבת שמידת הבהלה מורה על הדחיפות והחשיבות שיש לפינוי
הרב רא"ם הכהן (במאמרו לעיל הע' 4) מספר שבמלחמת של"ג הורה לו הרש"ז אוירבך שיש להסיע בגדים נקיים לחיילים, ואף בשבת, בטענה שחייל שבגדיו מטונפים "לא יילחם טוב". ראה גם התורה-המשמחת עמ' 162-161.
השיקולים כיום כשיש לכל חייל מכשיר פלאפון, הם הרבה יותר מורכבים:
השהיית חלל בשבת בתוך היחידה היא דבר שפוגע באופן קשה בחוסן של החיילים בקירבתובדרך כלל אין אפשרויות סבירות להשהייה.
החיילים ליד כבר מעבירים הודעות ומשפחות עלולות לקבל הודעה בצורה לא מבוקרת ואפילו להגיע עצמאית למקום(שנמצא כמובן במקום סכנה).
המצב יכול גם להתפתח בכל רגע, ואם נשהה טיפול אם פתאום הגיזרה תתחמם (זה יכול לקרות ברגע) החלל יהפוך למעמסה גדולה שתפגע בכשירות(השארת כוח אבטוח וכו', כוח פינוי וכדו')
לגבי השאלה, האם להתיר דבר משום פיקוח נפש שנוטה לקולא, אבל יש חשש שיגרום לפרצה בשבת, דן בזה הרב אבידן בספרו שבת ומועד בצה"ל ע' טז
לכאורה שאלת מכשילן לעתיד לבוא היא גם לגבי אותה יציאה עצמה, למשל אדם שמרגיש כאבים בחזה ויש חשש לאירוע לב, לעיתים ידחה את נסיעתו למיון למוצאי שבת ויסתכן כיון שאינו רוצה להשאר יום שלם בבית החולים בשבת ללא מקום וללא אוכל.
וכיו"ב אדם שלא רוצה לנסוע אם בנו שקיבל התקפת אסטמה חריפה לט.ר.ם. כיון שלא יודע איך יחזור, האם גם כאן יתירו סופן משום תחילתן ויחזור?
בהקשר זה מעניינת הערתו של הרב יהושע בן מאיר ע' 147 בספרו מפקודיך אתבונן:
מהלכה זו ברור שאיסור החזרה בשבת מהווה מטרד וקושי ללוחמים עד כדי כך שהוא עלול להביא לכך שבפעם הבא לא ירצו להגיע על כן התירו להם את החזרה בכדי שיגיעו גם בפעם הבאה עולה השאלה מדוע שלא יתירו להם את החזרה עקב החשש שהקושי הנובע מהאיסור יביא לפגיעה במורל הלוחמים כבר בפעם הזונ הרי היציאה לקרב בידיעה שאף אם ינצחו יהיו תקועים' בשטח בשבת ולא יוכלו לשוב היא פגיעה מוראלית מוחשיתנ בעל כורחנו חייבים אנו להסביר שזה מעשה מדי שבת בשבתו שעקב הלכות שבת אדם מנוע מלילך לאן שירצה פעמים שהוא נתקע בדרך ולא יכול להגיע לביתו ודאי שמצב זה אינו אידיאלי' אבל עקב היותו מצב שגרתי יחסית אין בו כדי להתיר חילול שבת לכן לא התירו חזרתן אלא עקב החשש שמא בעקבות הקשיים בפעם הבא לא יתייצב חלק מהכוח הלוחם למשימתו.
וצריך עיון.
[1] ואכן כתב הרב מרדכי הלפרין בחוברת אסיא, נה, ע' 60: "אין להקיש ממצבה המיוחד של יולדת בשלב הצירים למצב של חולה מסוכן אחר ואין מכאן הוכחה שקפריזה של חולה שיש בו סכנה מתירה חילול שבת ללא אינדיקציה רפואית שכן ההשפעה המיוחדת של מצבה הנפשי של יולדת על שיתוף הפעולה שלה החיוני ללידה תקינה הינה מיוחדת לתהליך הלידה".
[2] בתחומין כט כתב הרב יצחק רונס במאמר: "עידוד חיילים היוצאים לקרב תוך חילול שבת": יש שכתבו שההיתר ליישב דעתה של היולדת מתייחס אך ורק להפגת פחדים הנוגעים ישירות למצבה ולאיכות הטיפול המוגש לה, וכי אין ללמוד מכאן להתיר פעולות המכוונות להסיר ולהפיג פחדים אחרים שיש לחולה. לאור זאת ביאר הרב נסים קרליץ בספר חוט-השני (הלכות שבת ד עמ' רמד), שאין ללמוד מדין ייתובי דעתה של היולדת, להתיר לחלל שבת להפיג דעתו של חולה, החרד, לדוגמא, מגורלו של בן משפחה שעבר ניתוח עם כניסת השבת. בדומה לכך חילק ב'שמירת שבת כהלכתה' (לב,כה-כו) בין דברים שעניינם להרחיק הרגשה שאין מטפלין בחולה כראוי, לבין דברים שאינם נוגעים ממש לרפואתו, ומטרתם רק להפיס את דעתו ולהרגיעו באופן כללי, שלשם כך הותרו רק איסורי דרבנן. בשולחן-שלמה (ערכי רפואה ח"א עמ' קפו) הסביר שחילוק זה מקורו בדיוק מכך שדין ייתובי דעתה של היולדת נאמר ביחס לחשש המתייחס ישירות "לעצם המחלה ולעצם הטיפול", שרק בנוגע לחשש שכזה קים להו לחכמים שיש ליישב דעתה של היולדת או החולה באיסורי דאורייתא.
[3] הובא גם בחוברת המעין תשרי תשד"ם על ידי הרב מרדכי עמנואל