קדימה בפדיון שבויים
בשאלת הקדימות לגבי פיקוח נפש אנו נתקלים לעיתים קרובות, בתחום הרפואי לגבי הגשת עזרה ראשונה בער"ן – אירוע רב נפגעים, בעדיפויות בטיפול בבית החולים, בקדימה לגבי נתינת צדקה, עדיפויות בדיון בבית הדין[1]. ברור שלגבי שאלת הגשת עזרה רפואית, הקדימה היא אותה הקדימה שמנחה את חובשי מד"א, כלומר לפי מידת הסיכון ואפשרות ההצלה, ולא לפי קריטריון של חשיבות וכיו"ב.
אולם במשנה הוריות יג ע"א מצאנו סדר שחז"ל קבעו לגבי דברים שונים:
מתני׳ האיש קודם לאשה להחיות ולהשב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי בזמן ששניהם עומדים בקלקלה האיש קודם לאשה…
כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וממזר לנתין ונתין לגר וגר לעבד משוחרר אימתי בזמן שכולם שוים אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.
על פי משנה זו קנה-המידה להעדפת ההצלה הוא על פי המעמד החברתי-דתי, ריבוי חובת המצוות (כגון איש קודם לאשה), הייחוס הטבעי (כגון כהן קודם ללוי), והמעלה הרוחנית (כגון ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ), והיינו על פי הכלל שכל המקודש מחברו, קודם לחברו[2] (לשון אנצקלופדיה הלכתית רפואית, ערך קדימויות בטיפול רפואי.
יש לדון האם ההלכה הזו של כהן קודם ללוי וכו' היא הלכה שרלוונטית להיום, או שהיום לא נשתמש בסדרי העדיפויות הכתובים במשנה.
לכאורה, האשה קודמת לאיש לפדות מבית השבי. אבל צריך לברר האם מדובר כשיש סכנת נפשות או כשאין סכנת נפשות, אם כשאין סכנת נפשות, האם הדין ישתנה כשיש סכנה. לכאורה כל שבי הוא עם סכנת נפשות כפי שאומרת הגמרא בבא בתרא ח, ב:
אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? א"ל, דכתיב: והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות – אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא; אי בעית אימא סברא, האי קא מינוול והאי לא קא מינוול; ואבע"א קרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. רעב קשה מחרב – איבעית אימא סברא, האי קא מצטער והאי לא קא מצטער; איבעית אימא קרא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב. שבי [קשה מכולם,] דכולהו איתנהו ביה.
ואם כן האיש קודם לאשה להחיות, צריך להיות הפירוש הוא שמדובר לגבי צדקה ולא להחיות כפשוטו.
אבל יתכן שמדובר במשנה לגבי שבי כשאין בו פיקוח נפש, אבל כשיש פיקוח נפש זה פירוש הרישא של המשנה "האיש קודם לאשה להחיות". ולכן במקרה של פיקוח נפש האיש קודם לאשה.
דין זה של איש קודם לאשה הרמב"ם השמיט וכתב רק את שאר ההקדמות: הרמב"ם בהלכות מתנות עניים בפרק ח' הלכה י' עוסק הרמב"ם במצות פדיון שבויים:
פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.
ובסוף הפרק עוסק בקדימה בפדיון וכתב שהאשה קודמת להאכיל ולכסות ולפדיון:
הלכה טו:
האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה ובושתה מרובה, ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה האיש קודם לפדות לפי שאין דרכו לכך.
הלכות יז-יח:
היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, שהנתין גדל עמנו בקדושה, וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור.
במה דברים אמורים בשהיו שניהן שוין בחכמה, אבל אם היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם, תלמיד חכם קודם, וכל הגדול בחכמה קודם את חבירו, ואם היה אחד מהן רבו או אביו אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה, רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה.
הרמב"ם השמיט את הדין הראשון שהאיש קודם לאשה להחיות. ואדרבה, הוסיף בדין האשה הקודמת לא רק כסות שכתוב במשנה אלא כתב "להאכיל ולכסות" ואם כן האשה קודמת גם בצדקה וגם בהצלה. וכן מבואר ברמב"ם שגם לענין פדיון שבויים יש קדימה של כהן ללוי וכו'.
ויתכן שטעם הרמב"ם הוא שפסק כסוגיה כתובות סז ע"ב:
ת"ר: יתום ויתומה שבאו להתפרנס, מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזור על הפתחים, ואין אשה דרכה לחזור.
הרי שגם לפרנסה קודם האשה ואחר כך האיש, ולכן השמיט את דין האיש קודם להחיות, כיון שפירש שמדובר על פרנסה ולא על פיקוח נפש, ואם כן פסק כברייתא בכתובות שהאשה קודמת. ויתכן אם כן שהכל נאמר גם כשיש פיקוח נפש, כפי שלכאורה הפשט בפדיון שבויים, והאשה תמיד קודמת.
אמנם בדרך אמונה על הלכה טו כתב בס"ק צד:
להאכיל. ודוקא אם גם האיש לא ימות ברעב אם ימתין אבל להחיותן ממש או אם שניהן טובעין בנהר הצלת האיש קודם מפני שמצווה במצות יותר מהאשה וכן להשיב אבדת איש קודם לאבדת אשה וכן להלואה איש קודם לאשה אם אינם עניים אבל אם שניהם עניים אשה קודמת אא"כ האיש יכול לבא לידי סכ"נ ע"י מניעת ההלואה דאז האיש קודם.
להבנתו, הרמב"ם מדבר בהלכה טו כשאין פיקוח נפש, לפי זה אם יש סכנת נפשות, האיש קודם כפי שכתוב בפירוש במשנה.
אבל צ"ע שהרי האשה קודמת גם לפדיון השבויים, וזה לכאורה נחשב כפיקוח נפש ואעפ"כ אשה קודמת. ועדיין תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם הלכה זו שהאיש קודם כשיש פיקוח נפש.
כך עולה גם מתוך יישוב הבית יוסף על הסתירה בין המשנה בהוריות האומרת שאיש קודם לאשה להחיות, ובין הברייתא בכתובות האומרת שלהחיות אשה קודמת, ראה בית יוסף יורה דעה סימן רנא:
ומ"ש ומקדימין האשה לאיש בין להאכילה בין לכסותה וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות סז.) תנו רבנן יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין את היתומה ואח"כ מפרנסין את היתום מפני שהאיש דרכו לחזור ואין האשה דרכה לחזור…
והא דתנן בסוף הוריות (יג.) האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי צ"ל דלהחיות היינו להצילם אם הם טובעים בנהר וכיוצא אבל אכילה לאו בכלל להחיות.
בבית יוסף מיישב את הסתירה שאדרבה, המשנה בהוריות שמקדימים את האיש להחיות, מדברת דוקא על הצלה ולא על צדקה ובזה מיישב את הסתירה. ולכן האיש קודם. וכך צריך לומר ברמב"ם שכתב שהאישה קודמת להאכיל, וצריך לומר לדעתו שגם מה שכתוב במשנה שהאיש קודם להחיות, פירושו בפיקוח נפש כמ"ש הבית יוסף.
מכל מקום כך יוצא גם מתוך הרמ"א בשו"ע שפסק לענין פיקוח נפש שאיש קודם, בשו"ע יורה דעה הלכות צדקה סימן רנב סעיף ח:
פודים האשה קודם האיש, ואם רגילין במשכב זכור, פודין האיש קודם. (ואם שניהם רוצים לטבוע בנהר[3], הצלת האיש קודם) . (ב"י וכן משמע סוף הוריות).
הרי שלענין פיקוח נפש ממש כששניהם רוצים לטבוע, האיש קודם.
גם בבית הבחירה למאירי הוריות יב, ב סובר שמשנתנו לא מיירי בפקוח נפש אלא בצדקה להחיות בפרנסה, ומיישב את הסתירה בין המשנה בהוריות לברייתא בכתובות באופן אחר:
ואף בששניהם באים להחיות ור"ל להאכיל שכתבנו שהאיש קודם פירושו בשאין אפשר לו לחזר הא אם אפשר לו האשה קודמת אף להאכיל שהאיש דרכו לחזר ולא האשה כמו שהתבאר בששי של כתבות ס"ז א'.
אם כאן לא מיירי בסכנת נפשות, אם כן דיני הקדימה בסכנת נפשות לא נשנו ויתכן שהאיש קודם.
לפי כל הנ"ל יוצא שלענין פדיון שבויים, אם יש סכנת נפשות האיש קודם לאשה.
ולפי זה יש לדון גם על הקדימות שיש במשנה הבאה: כהן קודם ללוי לוי לישראל ישראל לממזר וכו' האם זה באותו אופן כמו המשנה הראשונה. אלא שיש לשאול האם משנה זו אקטואלית כיום.
נראה ברור שקדימה של כהן ללוי וכו' היא רק כשאין סיבות אחרות להקדמה. ברור שצריך להקדים לפי הסיבות המנחות את מד"א באר"ן (אירוע רב נפגעים), כלומר רמת הדחיפות לפי חומרת הפגיעה והסכנה. לדעתי המשנה עוסקת אך ורק במקרה שאין עדיפות מבחינה זו לנתונים אחרים, ורק אז הכהן קודם ללוי וכו'. (אמנם לא מצאתי מפורש דבר זה)
וכן כתב בנשמת אברהם דין פדיון שבויים סי' רנב:
ברור שהדין הנ"ל של הקדמה בפקו"נ 5 הוא רק כששני החולים באים לפני הרופא בבת אחת או שהוא רואה אותם בזמן אחד, ומכיון שאין ביכולתו לטפל בשניהם, או למשל, כשיש רק מכשיר אחד שמצוי שם ואין כל אפשרות לטפל בשניהם גם יחד, בוחר הוא לטפל באחד מהחולים. גם צריך לומר ששניהם נמצאים באותו מצב דהיינו הקדמת הטיפול לאחד תגרום להצלתו ומאידך למיתת השני.
לגבי קדימה של צעיר על פני זקן, כתב היעב"ץ בספר מגדל עוז, בחלק אוצר הטוב, אבן הבוחן, פנה א' אות צב:
עוד יש מין קדימה אחרת בעשרה יוחסין בכל אחד בפני עצמו לבחור על זקן סתם, ולזקן בריא על חולה, ולחולה על סריס, ולסריס על המסוכן, ולמסוכן על הטריפה. אבל בין מחוסר איבר לשלם נראה שאין חילוק.
ובאות צה כתב, לגבי הקדימה של איש לאשה:
ואשה לגבי זכר בענין זה ודאי לא חשיבא דאינה מצווה על תלמוד תורה, מיהו אם היתה אחת צנועה ומשכלת ואשת חיל ואחרות הדיוטות ודאי אשה יראת ה' היא תתהלל וקומת לבל תתחלל אם יש בידינו לפדות ולהציל רק אחת מהנה איזה שנרצה (אף על גב דלמסור בידים אין חילוק וכולן שוות לטובה כדלעיל).
אלא שבסימן צח כתב:
וכל זה במסורין ביד נכרים על עסקי נפשות או גילוי עריות בודאי, אבל להוציא מבית השביה סתם אשה קודמת לאיש ואמו קודמת לאביו ולרבו.
היינו שדבריו אינם סותרים את דברי המשנה, אלא כפי שכתבנו, כשיש סברא להקדים אחד מהם נלך אחר הסברא ורק כשאין סיבה להקדים נאמר את הכללים שבמשנה[4].
ובספר חסידים סימן תשכד כתב שאם אפשר להציל טריפה או חי בריא, ואי אפשר להציל את שניהם, יציל את הבריא. והביא את דבריהם במשנה ברורה סימן של"ד ס"ק סח.
בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן פו כתב הגרש"ז אוירבך:
כתב הפמ"ג בריש סי' שכ"ח במש"ז סק"א אם יש אחד שודאי מסוכן עפ"י הרופאים וכדומה, וזה ספק, ורפואה אחת אין מספקת לשניהם, הודאי דוחה הספק עכ"ל, ולכן צריכים בעיקר להתחשב עם גודל הסכנה ועם הסיכויים להצלה, – התחשבות בגיל לא באה כלל בחשבון – ועיין בסוף מס' הוריות במשנה ובגמ' סדר של עדיפות בענין הצלה משבי וכן לענין צדקה וכדומה, אך חושבני שבזמננו קשה מאד להתנהג לפי זה.
ובנשמת אברהם יו"ד רנ"א סעיף ט' כתב:
שני חולים שבאו בבת אחת לרופא ושניהם שווים בחומרת מחלתם ומצבם, לכאורה על הרופא לטפל בהם לפי סדר העדיפויות המובא במשנה בסוף הוריות1. ואין הדבר נוגע דוקא לרופא ולחולים אלא גם לבעל חנות או לרב שבאים לפניו לשאול2. אך דומני שאין נוהגים כן, אלא שבדרך כלל הולכים לפי התור וכל הקודם זוכה, וצ"ע על מנהג העולם.
והוסיף שם בהמשך:
לענין ת"ח קודם לע"ה, אולי גם אפשר להסביר את מנהג העולם לפי הגמ' בב"ב 9 ובתוס' שם 10 שאין אנו יודעים לשקול בין התורה והמצוות של יהודי אחד כנגד השני. וכבר כתבו הפוסקים 11 דאין לנו דין ת"ח בזמן הזה. אך באדם שמפורסם כת"ח או צדיק, ודאי צריכים להקדימו לכל דבר וכפי שרומז היעב"ץ הנ"ל.
וכן לענין קדימת איש לאשה, עיין במעשה דאבא חלקיה וכן במעשה דמר עוקבא, ששוב אין אנו תמיד יודעים למי זכויות גדולות יותר, ולכן אין המנהג היום להקדים איש לאשה בכל דבר.
ושמחתי כשראיתי באג"מ שכותב: ואף ענין קדימה ליכא אלא במה שתנן במתני' דסוף הוריות ואף באלו קשה לעשות מעשה בלא עיון גדול, עכ"ל.
וזה לשונו של אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עד
דודאי פשוט וברור וידוע לכל בן תורה ויר"ש שמחוייבין לרפאות להציל במה שאפשר לכל אדם בלא שום חלוק בחכמתו ובדעתו, ואף ענין קדימה ליכא אלא במה שתנן במתני' דסוף הוריות (י"ג ע"א), ואף באלו קשה לעשות מעשה בלא עיון גדול.
אם כן למעשה לא נוהגים כמו המשנה בהוריות, ויתכן שבמקום שאין שום נפ"מ ושום קרטריון אחר וממילא הבחירה היא שרירותית, יש לעשות כפי שאומרת המשנה.
[1] בעניין שיקולי קדימה בפינוי וזיהוי חללים בצה"ל, תחומין, כד, תשס"ד, עמ' 383 ואילך.
[2] ע' רמב"ם פירוש המשנה הוריות ג, ח.
[3] לשון הלבוש: "אם שניהם רוצים לטבוע בנהר כדי שלא יקלקלו עמהם הצלת האיש קודם שהוא עושה זה מתוך צער גדול יותר מן האשה וראוי להצילו יותר".
[4] וע' שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן סח: " נשאלתי מחותני הה"ג כמהר"מ כ"ץ נר"ו הרי שהעכו"ם אלם נושה בא לקחת שני ילדים מישראל ולהעבירם על דת, ויש סיפוק בידינו לפדות א' מהם בסך ממון אשר יושת עליו, מעתה היאך יש לעשות בזה שהא' זכר והא' נקבה, מי קודם, דיש לחוש יותר לנקבה שלא תטמע בין הגוים, כיון שזרעה כשר, ויש לו דין ישראל לכל דבר…".
ותשובתו היתה שהזכר קודם, בגלל שלגבי יחוס, אם האשה תשבה הרי זרעה יהיה כמוה, מה שאין כן בזכר, וסיים שם "ואף על גב דלהוציא מבית השביה אשה קודמת. היינו בגדול וידוע שלא יעבירוהו על דת. ובשאין לחוש שיטמע הזכר בין הנכרים. כנלע"ד יעב"ץ ס"ט."