שיקולים בפדיון שבויים בעת מלחמה

ב"ה

שיקולים בפדיון שבויים בעת מלחמה

רמב"ם הל' מתנות עניים פ"ח הלכה ה"י

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות, והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך, ואהבת לרעך כמוך, והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

ובשו"ע יו"ד רנב סעיף ג' נוסף עוד דבר:

כל רגע שמאחר לפדות השבויים, היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים.

תוספת זו הביא הבית יוסף בשם מהרי"ק בשורש ז, ולא נמצא ברמב"ם.

דברי הרמב"ם הללו הובאו בשו"ע יו"ד סימן רנ"ב סעיפים א-ב.  להלן נדון האם מה שכתב הרמב"ם שעומד בסכנת נפשות, היינו שכל שבוי הוא בכלל סכנת נפשות, וממילא כל הדינים שנאמרו לגבי פדיון שבויים יותר מכדי דמיהן נאמר גם במקום חשש פיקוח נפש, או שזה חשש עקיף, ואם יש חשש של סכנת נפשות ממש לא נאמרו כל ההגבלות לגבי פדיון שבויים.

כמו כן יש לדון על הרלבנטיות של הלכות פדיון שבויים לזמננו כשהשבי הוא חלק ממלחמה, ובכלל מדובר על דרישת שחרור מחבלים ולא על דרישה כספית כפי שנדון בחז"ל, וההלכה שמוכיחה שבזמנינו צריך להיות שונה, היא ההלכה שמקורה במשנה שאין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם, ובשו"ע יו"ד רנב, ה' נפסק:

אין מבריחין השבויים, מפני תיקון העולם, שלא יהיו האויבים מכבידים עולם עליהם ומרבים בשמירתם.

והרי כיום ודאי שאין מי שיאמר שכך צריך לעשות. ועיין בסוף את דברי הרב אשר וייס.

יסוד הדברים הוא במשנה גיטין מה ע"א ובגמרא עליה:

מתני'. אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.

גמ'. איבעיא להו: האי מפני תיקון העולם – משום דוחקא דצבורא הוא, או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי? ת"ש: דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב. אמר אביי: ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד? דילמא שלא ברצון חכמים עבד.

וכתב רש"י שם:

מפני דוחקא דציבורא הוא – אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו.

או דילמא – דלא ימסרו עובדי כוכבים נפשייהו וליגרבו ולייתו טפי מפני שמוכרין אותן ביוקר ונפקא מינה אם יש לו אב עשיר או קרוב שרוצה לפדותו בדמים הרבה ולא יפילהו על הצבור.

בתליסר אלפי דינרי – אלמא משום דוחקא דציבורא הוא.

הרי שיש נפ"מ בין הטעמים אם "יש אב עשיר" ולכאורה גם כשהמחבלים דורשים שחרור רוצחים לכאורה אין זה ענין של דוחקא דציבורא.

הרא"ש בגיטין סימן מד כותב שזו בעיה דלא איפשטא. אבל הרמב"ם בהל' מתנות עניים פ"ח הלכה הי"ב כתב:

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם, שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם, ואין מבריחין את השבויים מפני תקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.

הרי שפסק שהטעם הוא דלא ליגרבו, כלומר שלא יהיו האויבים רודפים אחריהן לשבותם. וכן פסק השו"ע. טעם זה ודאי שייך היום שאם יפדו וישחררו מחבלים, זה יהיה תמריץ לשבות עוד ועוד חיילים או אזרחים.

ובים של שלמה מסכת גיטין פרק ד סימן סו הביא את המעשה הידוע במהר"ם מרוטנבורג:

שמעתי על מהר"ם מרוטנבר"ק זכרונו לברכה, שהיה תפוס במגדול אייגזהם כמה שנים, והשר תבע מן הקהלות סך גדול, והקהלות היו רוצים לפדותו, ולא הניח, כי אמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהם.

המהר"ם היה שבע שנים בכלא, נפטר בכלא ונקבר רק אחרי שבע שנים.

הרב אשר וייס, אתר השיעורים שלו, פרשת לך לך:

אמנם למעשה כבר כתב רבינו הרש"ל שם שהאידנא נהגו לפדות את השבויים אף ביתר מכדי דמיהן, וכך כתב גם הרדב"ז ח"א סימן מ' שכך נהגו ושניהם כתבו ליתן טעם ותבלין במנהג זה עפ"י ההלכה, ובין יתר הסברות שכתבו, נקטו דלמעשה יש להקל כשיש סכנה ברורה לשבוי, עי"ש.

האם הדין שונה במקום של פיקוח נפש?  הראשונים שאלו מגמ' גיטין נח ע"א שממנה משמע שמותר לפדות שבויים יתר על דמיהן:

ת"ר: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? ענה אותו תינוק ואמר: הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע.

ובתוספות שם כתבו:

כל ממון שפוסקין עליו – כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן כדאמרינן בפרק השולח  גבי מוכר עצמו ואת בניו לעובדי כוכבים כ"ש הכא דאיכא קטלא אי נמי משום דמופלג בחכמה היה.

לפי התירוץ הראשון כשיש סכנת נפשות פודים את השבויים אף ביתר מכדי דמיהם אולם לפי התירוץ השני גם בסכנת נפשות כשיש לחשוש שאם לא יפדוהו יהרגוהו ג"כ אין פודין אותו ביתר מכדי דמיו אלא אם כן הוא מופלג בחכמה ויביא תועלת לעם ישראל[1].

בשדי חמד (ח"א מערכת א אות קכט ובעמוד אות קנז) כתב שגם התירוץ השני מודה לתרוץ הראשון דבסכנת נפשות פודים אף ביותר מכדי דמיו וכוונתם בתירוץ השני היא לומר שגם אם לא היה בסכנה מותר לפדותו בגלל חכמתו עוד כתב שם דרובא דרובא נקטי כסברת התוס' דבסכנת נפשות פודים יותר מכדי דמיו[2]. אבל התוספות בדף מה ע"א אמרו תירוצים אחרים, וכן משאר הראשונים שלא תרצו כך משמע שלא סברו שיש הבדל, ונראה משום שסברו שכל שבי יש בו משום פיקוח נפש כפי שהבאנו לעיל מרמב"ם.

ובדרך אמונה הל' מתנות עניים פ"ח הלכה הי"ב כתב הגר"ח קנייבסקי זצ"ל:

ובמקום שיש חשש שיהרגוהו נחלקו האחרונים וכתבו דבזמנינו לכ"ע חייבין לפדותן במקום סכ"נ:

מאידך יש לשקול את העובדה שתמיד כששחררו מחבלים, היו מחבלים שחזרו לרצוח, ולא מעט רציחות היו כתוצאה ממשוחררי עיסקת שליט. ואם כן אולי אין לשקול את פיקוח הנפש של השבויים כיון שכנגד זה עומד החשש ואולי יותר מחשש שיהיו יהודים אחרים שישלמו בנפשם.

ולכאורה ראיה שצריך להביא בחשבון את העתיד לבוא, זה עצם החשש של ליגרבו, שהרי זה עדיין לא קיים, וחוששים למה שעתיד לבא, ואם כן ק"ו כאן שידוע שזה מה שיקרה. ולכאורה הרי זה דומה לדין של התוספתא שהביא רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ה

וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

וכאן אנו מבקשים את נפש אדם שח"ו יהרג כתוצאה מהשחרור, והוא אינו מסויים כשבע בן בכרי, בעצם אנו מוסרים את נפשו כדי להציל את אלו, ואם כן אף שמדובר ברבים אין להענות להם.

וכתב הרב ישראלי בחוות בנימין סימן טז (מבצע יונתן (אנטבה) לאור ההלכה) שיש לממשלה את הזכות לקבל סיכונים כדי לפדות שבויים:

ונראה שכשם שהרשות נתונה ליחיד לסכן עצמו בכגון דא, כן יכולה ורשאית היתה הממשלה לעשות כן, ולהסכים למשא ומתן לשם שחרור המחבלים; ואף על פי שכאמור, יש מקום לספק רציני שהדבר יביא בעקבותיו גלי אלימות, באופן שהצלת הללו הנתונים בפחד המות כרוכה בספק נפשות של אחרים. כי הממשלה, בהיותה נבחרת מהציבור הסמכות בידה לעשות כל מה שהיחיד רשאי לעשות. כי לה ניתנה ההכרעה בכל מקרה שהדבר טעון הכרעה בתור באת-כוח של הציבור כולו. על כן הסכמת הממשלה בנידון, לא חרגה מדיני התורה וההלכה (ההדגשות במקור).

האם לחייל יש דין שונה?

האחרונים ראו מקור לדין זה מדין בעל שפודה את אשתו: מובא בראשונים שאדם יכול לפדות את אשתו בכל מחיר, ע' רא"ש מסכת כתובות פרק ד סימן כב

ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אין פודה [דף נב ע"ב] רשב"ג אומר אין פודין השבויים יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם. פסק רב אלפס ז"ל הלכה כרשב"ג משום דקתני סתמא דמתני' בגיטין (דף מה א) אין פודין את השבוים יתר על כדי דמיהם מפני תקון העולם ומשמע כל שבויין אפילו אשתו נמי והר"ר מאיר הלוי ז"ל פסק כתנא קמא דהלכה כרבים ומתני' דגיטין איירי בשאר שבויין אבל אשתו כגופו וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כמו שיש לה ממון דמי וכן מסתבר.

הרא"ש הוסיף על הטעם של אשתו כגופו וכותב שצריך לפדות כפי שאדם פודה את עצמו לכן חייב לפדותה בתנאי כתובה גם יתר על כדי דמיה.

על פי דברים אלו כתב הרב ישראלי בחוות בנימין סימן טז שהמחוייבות של צה"ל לחייל אינה פחותה מהתחייבות של בעל לאשתו:

ועל פי זה נראה שמנקודת מבט זו יש לראות את חובת המדינה בפדיון שבויי המלחמה שכיון שאלה יצאו למלחמה בשליחות המדינה ומטעמה להגנת העם היושב בציון הרי קיימת ועומדת התחייבות בלתי כתובה אבל מובנת מאליה שכל טצדקי שיש בידי המדינה לעשות בגבולות סבירים שאינם פוגעים בבטחונה הכללי כדי לפדותם במקרה שיפלו בשבי וכשם שקיימת התחייבות מעין זו לדאוג לרפואתם והבראתם במקרה של פציעה ונכות וכן לדאוג למשפחותיהם במקרה של הפגעם ח"ו במלחמה כן לא נופל מזה החיוב לנקוט כל פעולה שהיא לשם הוצאתם מן השבי דכולהו איתנהו בה וכיון שמה שהמדינה יכולה לעשות בזה הוא מכוח החיוב שקבלה על עצמה תמורת השירות שלהם הרי אין זה אלא כאילו הם פודים את עצמם שבזה כמבואר לעיל לא קיימת שום הגבלה ולא שייך בזה התקנה שאין פודים את השבויים יותר על דמיהם.

לדעתו אכן בחיילים הדין שונה וכפי שאדם צריך לפדות את אשתו גם ביתר על דמיה, כך יש התחייבות של המדינה לפדות חיילים בכל מחיר. ולפי זה יתכן לומר שגם השבויים האזרחיים מישובי עוטף עזה, הם נשלחו על ידי המדינה לשבת בספר מטעמי בטחון, ואולי גם להם אותו גדר לענין פדיון שבויים כמו חיילים.

האם במלחמה הדין שונה?

האחרונים דנו בשאלה זו. דיון זה עולה גם מתוך דברי הרב יעקב קמינצקי ז"ל, מגדולי התורה ומראשי אגודת ישראל בארה"ב, שהתנגד לתשלום כופר עצום לשחרורו של הרב יצחק הוטנר ז"ל, שנמנה עם נוסעי המטוסים שנחטפו בשנת תש"ל (1970) בדרכם ממדינת ישראל לארה"ב והונחתו בזרקא שבירדן. תלמידי הרב הוטנר גייסו סכום כסף עצום וניסו לפעול אצל שלטונות ארה"ב שיפדו את רבם. את מאמציהם הם ביססו על ההלכה הקובעת שדין "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" אינו חל על תלמיד חכם מובהק[3]. הרב קמינצקי התנגד למעשיהם, ונימוקו עמו[4]:

דאין החשבון הזה צודק בכלל, דכל הך דינא [=שכל הדין הזה] דפדיון שבויים ליתא [=אינו] אלא בשעת שלום אבל בשעת מלחמה אי אפשר לומר שמחוייבים להפסיק מללחום על מנת לפדות את השבויים בממון, שהרי על ידי כן נמצינו מסייעים להאויב באמצע המלחמה, כי על ידי מתן הכספים הגדולים לאויב הלא יוכלו לחזק עוד יותר את מצבם במלחמה (ההדגשה לא במקור)[5]

בגליון פרשת שבוע הנ"ל (הערה 6), הביא ד"ר מכאל ויגודה ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים, קיצור של חוות דעת שהוגשה לוועדה שהקים שר הביטחון לקביעת עקרונות לניהול משא ומתן לפדיון שבויים:

כניעה לדרישות האויב לשחרר מחבלים תמורת שחרור שבויים אינה רק תשלום כואב אלא גם הפסד בקרב. הלוא מצווה להילחם בצר הבא על ישראל , ובמלחמה חלים עקרונות הלכתיים מיוחדים בעלי אופי ציבורי, ולפיהם אין משקיפים על הצלת הפרט כבימי שלום אלא על ניצחון הכלל. בזמן מלחמה אף מצווה על הפרט למסור את נפשו להצלת הכלל . על פי עקרונות אלה, אין להיכנע לאויב למען אינטרס פרטי העומד בסכנה, חשוב ויקר ככל שיהיה . זהו כלל יסוד אוניברסלי בניהול מלחמה.

ובדו"ח ועדת וינוגרד[6] נאמר:

איש לא ישפוט את בני המשפחות של חטופים על שבעיניהם היעד החשוב, ואולי אף הבלעדי, הוא הצלת יקירם. אך מנהיגיה של אומה צריכים לקבל אחריות לא רק לחטופים ולמשפחותיהם אלא לציבור כולו. אנחנו מאמינים כי הציבור בישראל יודע את הדברים האלה ויכול לקבל אותם ואת השלכותיהם – אם יוצגו בצורה עקבית, אחראית ורגישה… חשוב לציין כי אם אכן האתוס החברתי היה כזה שרוב הציבור היה סבור כי נכון לשלם כל מחיר לשחרור חייל חטוף – היה הדבר מעורר סימן שאלה משמעותי לגבי יכולתה של ישראל לשרוד באזור בו היא ממוקמת. התמיכה הציבורית הרחבה והכנה בכאבן של המשפחות, אינה זהה לאמונה כי הדבר הנכון עבור ישראל הוא פעולה לשחרור החטופים בכל תנאי ובכל מחיר.

הרב אשר וייס שם כתב:

ומלבד כל אלה נראה דשעת מלחמה ודין מלכות שאני, וכבר כתבו האחרונים דדיני מלחמה שאני מדיני פקו"נ שבשעת שלום, ונראה גם בני"ד דהרשות נתונה ביד המלכות לקבוע ולהחליט באילו תנאים מוכנה היא לשחרר מחבלים. והמלכות תשקול את כל מכלול השיקולים, ובין השאר ידוע שהחייל היוצא לקרב ויודע ששולחיו יעשו כל מה דאפשר כדי להשיבו בשלום הביתה, ימסור נפשו יותר להלחם ברוח עוז וגבורה ולא ירך לבבו.

סוף דבר אין לדמות כלל תקנת חז"ל שתיקנו לקהילות ישראל בגלות בדין פדיון שבויים שנשבו למען בצע כסף לדין שבויי מלחמה שנשבו במסגרת מלחמת ישראל שלגביהן על הממשלה לשקול צדדים רבים ואין לדמות בזה מילתא למילתא.

ומשום כל זה נראה דאין בידנו לקבוע הלכה פסוקה וברורה בענין זה, ודו"ק בכ"ז.

שנזכה שיתקיים בו הפסוק:

לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ: לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַה' וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים. (ישעיהו סא, א – ב)

[1] ע"פ שעורי תורה לרופאים ח"ב סי' קלח.

[2] שם.

[3] לסייג זה ראה מאמרי (לעיל, הערה 1).

[4] מובא במאמרו של הרב צ' שכטר, "גדרי המדינה בארץ ישראל ומלחמותיה", אור המזרח לז (תשמ"ט), עמ' 20 (מובא גם בספרו, בעקבי הצאן, ירושלים תשנ"ז, עמ' רו).

[5] מיכאל ויגודה בגליון פרשת שבוע משרד המשפטים המחלקה למשפט העברי 333 לך לך תשס"ט.

[6] הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006, ינואר 2008, פרק חמישה עשר, עמ' 507.