ו. תפילת ותיקין

ב”ה

תפילת ותיקין

שני דברים כרוכים בזמן הותיקין, א. זמן קריאת שמע שנחלקו התנאים והראשונים בזמן קריאת שמע של שחרית, אם מעלות השחר, או משיכיר, או מהנץ, ונחלקו מתי ההחלה ומתי סוף זמן קריאת שמע. ב. מעלת תפילת הותיקין עם הנץ.

ברכות ט, ב

משנה מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי (וגומרה) עד הנץ החמה רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה:

גמרא מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא הא בליליא נמי מידע ידעי אלא בין תכלת שבה ללבן שבה תניא רבי מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב רבי עקיבא אומר בין חמור לערוד ואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ארבע אמות ויכירנו אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים לקריאת שמע כותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר רבי זירא מאי קראה ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים:

פשטות הסוגיה, מדובר כאן על תחילת זמן קריאת שמע, אם משכירנו או כותיקין, אם כן התחלת זמן קריאת שמע הוא בנץ, ולא סיום. וע’ להלן שאכן זו שיטת רבנו חננאל. אבל לרוב הראשונים זמן קריאת שמע הוא לפני הנץ, ומה שנאמר בגמ’ שזה זמן קריאת שמע לכתחילה.

בברייתא האחרונה, “ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה” יש לדון האם מעלת הותיקין היא משום קריאת שמע שצריך לגמור בהנץ, לכתחילה, ויש ענין לסמוך גאולה לתפילה, או משום התפילה שצריכה להיות עם הנץ החמה.

ברש”י לכאורה יש סתירה בשאלה האם מעלת ותיקין היא משום זמן קריאת שמע או משום מעלת תפילה שצריכה להיות מיד עם הנץ:

רש”י ד”ה מאי קראה:

דמצוה להתפלל עם הנץ החמה.

משמע שהדין הוא דין בזמן תפילה וממילא כדי לסמוך גאולה לתפילה צריך לקרא ק”ש לפני הנץ. וכן דעת הרמב”ן במלחמות.

ואילו בהמשך הגמרא כתב רש”י ד”ה דכתיב יראוך עם שמש כגו’:

מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק”ש.

משמע שהוא דין בזמן ק”ש ומשמע שמצות קריאת שמע היא עם הנץ החמה ולכאורה לא לפניו. וכן משמע בגמ’ יומא לז, ב:

הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו’ תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע מיתיבי הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים אמר אביי לשאר עמא דבירושלים.

אם כן זמן קריאת שמע הוא כשכבר רואים את החמה זורחת ולא קודם?  שיטה זו מביא הרא”ש כאן סימן י’ בשם ר”ח:

ור”ח ז”ל פירש דהאי גומרין ר”ל קורין ופסק דזמן ק”ש מהנץ החמה עד שלש שעות כריב”ל דפסיק הלכתא כר”ש שאמר משום ר”ע כמתני’ דיומא. ופי’ ייראוך עם שמש היינו ק”ש כלומר יקבלו עליהם עול מלכות שמים.

ע’ רא”ש שהקשה על שיטה זו. שיטת התוספות בתוספות ברכות ט, ב ד”ה לק”ש כותיקין, שיש שלשה זמנים:

לק”ש כותיקין – תימא דלעיל פסקינן כמאן דמתיר לאחר עמוד השחר מיד ולקמן פסקי’ הלכה כר’ יהושע דאמר עד ג’ שעות והכא פסק אביי שהוא בתרא ואמר כותיקין ומשמע דהכי הלכתא. וי”ל דודאי זמן ק”ש מתחיל לאחר עמוד השחר וזמנו עד ג’ שעות ומיהו מצוה מן המובחר כותיקין סמוך להנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ואפי’ ותיקין נמי מודו לרבי יהושע שאם לא קרא קודם הנץ החמה דיכול לקרות עד שלש שעות ועל זה אנו סומכין…  ומיהו קשה דאמרינן ביומא (ד’ לז ושם) אף היא עשתה נברשת של זהב כיון שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות הימנה והיו יודעין שהגיע הנץ החמה ובא זמן ק”ש של שחרית ומוקי לה התם בשאר עמא דירושלים אלמא משמע דעיקר זמן ק”ש לאחר הנץ החמה והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. וי”ל דאותו זמן הוקבע לצבור לפי שלא היו יכולין להקדים ולמהר כותיקין כי רוב בני אדם אינם יכולין לכוין אותה שעה.

ברמב”ם משמע שזמן קריאת שמע לכתחילה הוא רק עד הנץ החמה, ולשיטתו יש לומר שמעלת הותיקין היא הקריאת שמע שלפני הנץ, ולאו דוקא התפילה שהיא לאחריו. ע’ רמב”ם קריאת שמע א, יא

ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו [עישור] שעה קודם שתעלה השמש ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר.

הרמב”ם התייחס לזה גם בתשובות, בהוצאת פאר הדור סימן סד, אלא שיש שם שתי גרסאות, כנראה בגלל התרגום מערבית. גרסה אחת היא:

ואם יותר טוב לקרא ק”ש ביחיד עם הנץ החמה או להמתין שעה אחת או יותר עד שיתקבצו הקהל. ע”כ. והשיב בזה”ל: מן הראוי שהיחיד והצבור שיקראו ק”ש עם הנץ החמה. וכתב משה.

אבל יש גרסאות אחרות בשו”ת הרמב”ם (וראה הוצאת מכון ירושלים תשובה כט), ובתשובות הנדפסות ברמב”ם הוצאת אל המקורות תשי”ד, כתב הרמב”ם:

והיחיד והצבור “חייבים” לקרות ק”ש עם הנץ החמה. וכתב משה ב”ר מימון ז”ל.

אולם כפי שמוכח ממשנה תורה, צריך לגרוס כגרסה הראשונה שזה רק “ראוי”.

וע’ רבנו יונה ברכות ד, ב, שהתייחס לשאלה זו האם זמן קריאת שמע הוא דוקא עד הנץ או עד ג’ שעות:

הנה למדנו שיש בזמן התחלת ק”ש שני זמנים לדברי הכל הראשון אחר שעלה עמוד השחר בדיעבד כגון בשעת הדחק והשנית זמן קריאתה לכתחלה והוא משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו כדכתבי’ וכמו כן יש שני זמנים בסוף הזמן אחד לכתחלה ואחד בדיעבד ואפילו לותיקין האחד לכתחלה והוא עד שתנץ החמה והשנית בדיעבד והוא עד ג’ שעות כר’ יהושע וראיה לדבר דאין זמנה לכתחלה אלא עד הנץ החמה בלבד מדתנן בפרק מי שמתו (ד’ כב ב) ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא אלמא משמע דמש”ה הצריכוהו לקרות במים כדי שלא תעבור זמנה ואם איתא דזמנה לכתחלה אחר הנץ החמה למה הצריכו אותו לקרותה במים אלא ודאי מפני כך אמרו יתכסה במים ויקרא ולא חששו למה שאינו סומך גאולה לתפלה מפני שראוי לחוש יותר שתנץ החמה בינתים ויעבור זמן ק”ש לכתחלה ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה שהרי אח”כ יש לו לעלות ולהתכסות ואין לך הפסקה גדולה מזו אפי’ הכי רצו חכמים שיקרא ק”ש בזמנה והיינו קודם הנץ החמה משיסמוך גאולה לתפלה הרי נראה מכאן בהדיא שזמנה לכתחלה עד סוף הנץ החמה

ומה שכתב הרמב”ם הנ”ל שיתחיל לקרא ק”ש כמו עישור שעה קודם הנץ החמה, גרסת הרמ”א בשו”ע סימן נח סעיף א’ היא “שעה”:

זמן קריאת שמע של שחרית, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת, ברחוק ד’ אמות, ויכירנו. ונמשך זמנה עד סוף ג’ שעות, שהוא רביע היום. ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין (פי’ תלמידים. ורש”י פי’ אנשים ענוים ומחבבים המצות) שהיו מכוונים לקרותה מעט קודם הנץ החמה (פי’ יציאת החמה כמו הנצו הרמונים) (שיר השירים ו, יא; ז, יג) כדי שיסיים קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה ויסמוך התפלה מיד בהנץ החמה. ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד. הגה: שיעור הנץ החמה הוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ (מיימוני פ”א).

גרסא זו היתה לפני הכסף משנה קריאת שמע א, יא וכתב:

ומ”ש רבינו ושיעור זה כמו שיעור שעה קודם שתעלה השמש יש לתמוה היאך כתב רבינו שזמן זה הוא שיעור שעה אחת שנראה שהוא זמן מועט משיעור שעה. ורבינו מהר”י אבוהב ז”ל כתב דלא קשיא שהנה עליית השמש דהרמב”ם ר”ל לאחר שיעלה גוף השמש כולו והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש לעלות עכ”ל. ובנוסחא אחרת מצאתי במקום שיעור שעה אחת עישור שעה אחת והיא נוסחא אמיתית:

וכן כתב במשנה ברורה סימן נח ס”ק ט:

שיעור שעה – ויש גורסין עישור שעה ועיין בביאור הגר”א שכתב שצ”ל שליש עישור שעה ועי’ בבאור הלכה:

לדבריו משך קריאת שמע הוא שתי דקות שהם שליש מעישור.

אבל מסתבר שהפשט ברמב”ם הוא אחר:

בכל מקום שבגמ’ מדובר על נץ החמה, מדבר הרמב”ם על  עלית השמש. עיין הלכות מילה פ”א ה”ח, אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, וכן בהלכות  קרבן פסח פ”ה ה”ט, ועוד. ואם כן הרי עלות השמש אינו עליית גוף השמש אלא נץ החמה. לכן מסתבר כפירוש האחרונים (ע’ מנחת כהן ספר מבא השמש פ”א ס”ק ז’, שו”ת חוט השני סי  צ”ז, ב”ח ופר”ח סימן נח) שכוונת הרמב”ם לתת זמן מתי להתחיל ברכות קריאת שמע לפני הנץ כדי  שיגמור עם הנץ החמה. וודאי ששיעור של שש דקות, היינו עישור שעה זה זמן הגיוני לק”ש וברכותיה  (ע’ עלה יונה עמוד כ”ה). וזה לשון שו”ת חוט השני (לרבי יאיר בכרך בעל חווות יאיר) סימן צז:

לכן נ”ל דנוסחא שכתב הב”י כמו עישור שעה הוא עיקר והיינו שכתב ושיעור זה ר”ל שהקריאה והברכה הוא לפי אומדנא עישור שעה ודוק:

בנוגע לשאלה אם זמן נץ החמה הוא הנץ הנראה או הנץ האסטרונומי, נדון בשעור הבא אי”ה.

ולגבי דיוק זמן הותיקין כתב שו”ת הרמב”ם סימן רנה, שזמן זה הוא בערך:

שאלה ותורינו הדרתו תפלת השחר מצותה עם הנץ החמה מי שהקדים והתפלל קודם אותו הזמן לכתחילה בציבור שלא בשעת הדחק, היצא ידי חובתו אם לאו? וסימננו להנץ החמה בישוב על דרך הקירוב מהו? והיש לנו דבר, שנוכל לסמוך עליו בזה, או הדבר בנוי על מה שנאמר וכולם שעשו משעלה עמוד השחר יצאו ואפילו לכתחלה ושלא בשעת הדחק. יורינו אדונינו.

התשובה מי שמתפלל ללא צורך קודם הנץ החמה, שגה, אבל יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור. ודיוק הזמן אינו מחוייב, אלא הוא לפי מה שמתקבל על דעת המתפלל, שהוא הוא הזמן. [וכתב] משה.

וכן בכף החיים סימן נח ס”ק י’ כתב שעד שתי דקות זה זמן הנץ.

ובגמ’ ברכות ט, ב:

אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא:

וע’ מלחמת ה’ ברכות ב, א שאכן לא היו רגילים לסמוך גאולה לתפילה בנץ:

שצורת הגמ’ מוכחת שכך היה מנהג חכמים שלא לסמוך גאולה לתפלה שהרי אמרו אדם גדול הוא ושמח במצות הוא זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה ועוד אמרו אינו ניזק כל אותו היום אמר רבי זירא אנא סמכי והרי דבר גדול הוא אפילו לאדם גדול שהרי המלך חזקיה התפאר בעצמו ותלה בזכותו מפני זה הוא נראה שהוא שבח גדול ודבר שאי אפשר לקיימו בכל יום לפי שאין אדם יכול לכוין ולקרות בכדי שיגמור עם הנץ ולהתפלל מיד ביום והיו מקדימין וקורין ק”ש ולא היו רוצים להתפלל אלא עם השמש לפיכך לא היו סומכין גאולה לתפלה והיו משבחין הסומך גאולה לתפלה ולא אמרו הקורא ק”ש בעונתה או המתפלל בעונתה משמע שהכל היו עושין כהלכה אלא שלא היו סומכין וכן כתב רבינו הגאון ז”ל אלא ודאי לא נאמרו דברי ותיקין אלא למצוה מן המובחר.

שאלה נוספת שדנו עליה האחרונים, האם עדיף תפילת ותיקין ביחיד על פני תפילה בציבור שלא כותיקין?

בתשובות הרמב”ם, מהדורת מכון ירושלים סימן כט, מובאת תשובה שהרמב”ם עצמו נשאל על כך:

…וכמו כן מה ראוי יותר לקרות קרית שמע עם הנץ החמה ביחיד ה או לאחרה לאחר הנץ החמה בשעה או יותר עד אשר יתקבץ הצבור תבאר לנו זאת ושכרה כפול מן השמים… והיותר ראוי ליחיד ולציבור לקרות קריאת שמע עם הנץ החמה וכתב משה.

ולכאורה כוונתו שעדיף להתפלל ביחיד עם הנץ.

אבל המשנה ברורה בבאור הלכה סימן נח סעיף א, הכריע שרק הזהירים יכולים להתפלל ביחיד:

דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ”ב ירד לטבול וכו’ עיין שם דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג”כ אפ”ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ’ שם:

בספר התפילה כהלכה, לרב יצחק פוקס כותב בפרק ג’ סעיף טו, בהערה לה, שכן נהג החזון איש. אבל במעשה רב של הגר”א, הלכות קריאת שמע אות כה כתב להתפלל שחרית כותיקין ובלבד עם מנין עשרה דוקא עכ”ל. ומשמע שתפילה בציבור עדיפה על ותיקין. 

סיפר לי הרב מאיר שלזינגר לאיו”ש, (כסליו תשפ”ה), שבזמנו שאל את הגרש”ז אוירבך אם להתיר לעשות מנין נוסף של שחרית בישיבת שעלבים, והגרש”ז אמר לו שלא יתן בישיבה לקיים עוד מנין. אבל לגבי ותיקין אמר לו שלא לבטל את המנין. ולגבי עצמו אמר הגרש”ז אוירבך, שאינו מתפלל ותיקין כיון שהזמן משתנה במשך הזמן, ואם יתפלל ותיקין זה יפגע לו בלימוד ולכן אינו מתפלל ותיקין.

הערה מידידי הרב אהרון מרצבך הי”ו:

 בדברי רש”י ברכות ט, ב שכתב בהגדרת ותיקין – “ענוים ומחבבין את המצוות”.

מה הקשר ‘ענווה’ לעניין?  חשבתי – רוב האנשים קובעים את זמן המניין שלהם לפי סדרי חייהן – תחילת עבודה לקיחת הילדים וכו’. הותיקין לעומת זאת מבטלים את עצמם לחלוטין. ונצמדים לזמן משתנה.