ב”ה
זמן נץ החמה, הנראה או המישורי – מתי הנץ במקומות שיש כיסוי הרים?
לרוב הפוסקים נץ החמה הוא כאשר רואים בעין את הנקודה הראשונה העליונה של עיגול החמה בזמן זריחתה, כפי שכתב המשנה ברורה באור הלכה סימן נח סעיף א
דנץ החמה היא הנקודה הראשונה מהחמה שמתחלת להתנוצץ על העולם וכזה ראינו ושמענו שנוהגין כן כהיום הנוהגין כוותיקין.
ואף שהדברים לכאורה ברורים[1] יש הרבה ספיקות בזה.
(הקדמה, על פי ספר באר חיים, הרב אברהם חיים עדס): ראיית נץ החמה ושקיעתה משתנים לפי מקום עמידתו של האדם, תלוי אם עומד במקום מישור או על גבי הר גבוה או בעמק בין ההרים.
העומד על גבי הר גבוה רואה את נץ החמה יותר מוקדם מהעומד במישור, ורואה את שקיעת החמה יותר מאוחר מהעומד במישור.
העומד בעמק במקום המוסתר ע”י ההרים רואה את נץ החמה יותר מאוחר מהעומד במישור ורואה את שקיעת החמה יותר מוקדם מהעומד במישור. כיצד לנהוג במקום שיש הרים המסתירים אם נץ החמה. ראה במאמרו של הרב מנת המצויין בהערה את כל הדעות בענין חישוב הגובה של ההרים.
האחרונים דנים האם הולכים אחר הנץ והשקיעה הנראים, או שהולכים אחר הנץ והשקיעה לפי המצב אילו היה זה מישור וללא כיסוי ההרים. כשמדברים על “נץ החמה האסטרונומי” פירושו נץ החמה בגובה פני הים. כוונתנו שגם הצופה כאילו נמצא בגובה פני הים וגם השמש נראה כביכול במזרח אילו היה שם גובה פני הים (ע’ להלן שלענין חישובי שעות זמניות לקריאת שמע ותפילה כן נחשב כך).
אלא שבארץ ישראל זה לא קיים שהרי בכל מקרה יש הרים במזרח, אם זה הרי ירושלים כלפי השפלה, או הרי מואב כשמדובר על ירושלים, וכן הגולן וכו’. ארץ ישראל אינה ממקומת במישור לכל אורך האופק.
לכן לכאורה ברור שאין מושג כזה “נץ אסטרונומי”. ולפי המשנה ברורה הנץ צריך להיות הנץ הנראה. גם הנץ בלוח א”י טוקוצינסקי, הוא הנץ הנראה מעל הר הצופים, ולא חישוב אסטרונומי (כך הבנתי מספרים).
וגם אם נאמר שהולכים אחר הנץ ושקיעה הנראים, דהיינו שבכל מקום דנים לפי הנראה באותו מקום, עדיין יש לברר האם יש לחלק בין שכונה לשכונה ובין רחוב לרחוב שבכל שכונה או בכל רחוב יהא זמן הנץ והשקיעה כפי הנראה באותו מקום. וצ”ע עד כמה נחלק או שכל העיר יש לה דין אחד ולפי מה נקבע דין העיר ועד היכן נחשב עיר אחת לענין זה.
ולכאורה מדוע שלא נלך תמיד אחר מה שנראה בעינים?
והתשובה היא: הגע עצמך עיר היושבת בעמק בין שני הרים גבוהים הסמוכים זה לזה ובעיר זו רואים את גלגל החמה רק כשעתיים ביום בשעות הצהריים אטו נאמר דלגבי עיר זו נץ החמה הוא כשעה לפני חצות היום והשקיעה היא כשעה לאחר חצות היום, וכל אורך היום כולו לגביהם לכל דיני התורה הוא כשעתיים בלבד וכשנעלמת השמש מעיניהם נגמר להם היום? ואם אח”כ יעלה אדם מהם אל ראש ההר יחזור להיות לו שוב יום? ודאי לא יתכן לומר כן.
א”כ ברור הוא שבכה”ג יש לנכות את הסתרת ההרים ולחשב איך היה נראה להם נץ החמה והשקיעה ללא ההרים הסמוכים וא”כ צריך לברר מה השיעור, עד איזה מרחק יש לנכות הסתרת הרים וכיון שאיננו יכולים לקבוע בזה שיעור י”ל דצריך לנכות את כל ההרים ולחשב איך היו נראים הנץ והשקיעה אילו היה כל הארץ ככדור עגול במישור שוה. ואכן יש פוסקים שחילקו מסברא עד איזה מרחק יש לנכות הסתרת הרים, ע’ בספר באר חיים שסיכם את הדברים.
הקדמה מתוך אתר ישיבה ללוח שלהם:
נץ החמה המופיע באתר הינו הנץ הנראה למקומות הבאים: אילת, באר שבע, בית אל, בת ים, חולון, חיפה, טבריה, ירושלים, צפת ותל אביב. בשאר המקומות הזמן המופיע הינו הנץ האסטרונומי. הרב דבליצקי הדריך ללכת על פי זמן זה לעניין תפילה כותיקין ולכתחילה לעניין כל המצוות שמצוותן ביום. הנץ הנראה מחושב על פי: א. הנתונים הטופוגרפיים של המקום הגבוה ביותר באזור. ב. הופעת השמש מעל ההרים הגבוהים באופק…
לעניין חישובי שעות זמניות באתר, אנו מחשבים את תחילת היום על פי הנץ האסטרונומי, דהיינו על פי קו האופק בגובה הים, ולא על פי הנץ הנראה. כלומר, סוף זמן קריאת שמע וכדו’ מחושבים על פי יום שמתחיל בנץ אסטרונומי .פסיקה זו נעשית על פי סברת הרב חיים קלר, שאומר שזמן התפילה נקבע לפי הזמן שבו אנו רואים את השמש בפעל, וכמו שמשמע מן המדרשים המתארים את התפילה שלנו לה’ כנגד תפילת אומות העולם המתפללים לשמש. לעומת זאת, את זמני היום השונים משמע לרב קלר מהגמרא בפסחים שהיו מחשבים לפי שעון שמש, המורה מהי השעה הרביעית, החמישית וכדו’ של היום. שעון שמש לא מושפע מהסתרה הקיימת באופק אלא מחושב באופן אסטרונומי לפי גובה השמש בשמים.
ולהלן נראה את הבסיס לקביעה זו והדעות השונות.
זמן נץ החמה הוא משעה שמתחילים לראות את החמה בנקודה ראשונה שלה (ביאור הלכה סימן נ”ח סעיף א’). ואף שלחישובים אסטרונומיים החישובים של אורך היום מאמצע עגול השמש בזריחה וכן בשקיעה, אבל מבחינה הלכתית זה מתחילת הזריחה עד סוף שקיעה אף שזה מאריך את היום. ואין פירוש הנץ החמה, חישוב הזמן האסטרונומי של הזריחה, אלא חישוב מעשי כפי שמשמע במשנה ביומא ל”ו ע”ב:
הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל.
. ובגמ’ שם:
תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע.
אמנם יש לדחות שאין מכאן ראיה לגדר נץ ליום אלא לדין קריאת שמע וזו תלויה בזמן שכיבה ובזמן קימה. אבל בפשטות שזה השיעור לכל דבר.
אלא שצריך לברר היכן עמדה המברשת: מסיפור הלני המלכה מוכח שמתחשבים בגובה המסתיר: שהרי גובה הר הזיתים הוא 805 מטר מעל פני הים וגובה הר הבית הוא 743.7 מטר מעל פני הים. כלומר, הפרש של כ-60 מטר. אם כן ראו ניצוצות השמש על הנברשת, יותר מאוחר מאשר ראו מעל הר הזיתים. ולא מסתבר שתלו את הנברשת גבוה כך כדי שהר הזיתים לא יסתיר. אך מאידך, בגמ’ מובא שהנברשת היא “לשאר עמא דבירושלים”:
“הילני אמו עשתה נברשת של זהב וכו’: תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע. מיתיבי הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים. אמר אביי לשאר עמא דבירושלים.
היינו, העם שבעמק והם הולכים לפי הנברשת, ומוכח שמנכים את הגובה והנץ הוא לפי המישור.
עיין משנה מסכת מידות פרק ד משנה ו שההיכל מאה על מאה על רום מאה, ואם הנברשת היתה מונחת למעלה הרי זה בגובה הר הזיתים (אם שעור האמה הוא כמו החזו”א…). אלא שאם הנברשת היתה בתוך ההיכל, קשה לומר שכל העם ראה אותה, ואפילו אם היתה תלויה מחוץ להיכל, ודאי שעמא דבירושלים שהיה גר במערב (ובזמן בית שני גרו שם), ודאי לא ראו אותה. וכן מי שגר בעיר דוד, צ”ע אם אפשר היה לראות את הנברשת.
חישוב הנץ על פי הלוח של הרב טוקוצ’ינסקי הנץ הנראה מעל הר הזיתים. וזה מה שאמרנו על פי הנברשת.
ובשו”ת רב פעלים חלק ב – או”ח סימן ג ד”ה בענין הנץ כתב:
בענין הנץ החמה מצינו להרב בית דוד ז”ל בא”ח סי’ ל”ו, שכתב שמעתי שהנץ החמה שאמרו רז”ל אינו כשנראה לנו בארץ, וראיה מדתנן פרק א”ל הממונה, הלני אמו עשתה נברשת של זהב על פתח היכל, ואמרינן עלה בגמרא תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה, והכל יודעין שהגיע זמן ק”ש, ואם איתא למ”ל נברשת והלא נראה לעינים הוא אימת חמה זורחת, אלא ודאי דנץ החמה אינו כשנראה לנו, אלא קודם שיראה לנו, והיינו משהתחיל השמש לצאת ממקומו, זהרירותו זורח מן המזרח כנגד פתח ההיכל ששם הנברשת, ועי”ז ניצוצות יוצאין מהנברשת, ולא שהחמה זורחת ממש על הנברשת, אלא זהרי חמה, ורבינו ישעיה כתב בזה דרבים מוכיחים כן.
(על פי ענין הנברשת, מדד הרב שמעון ויזר שליט”א בשעלבים, ונץ החמה חישב כשראה את השמש מנצנצת בחלונות של רמלה).
וע’ ספר הזמנים בהלכה שהביא בעמ’ סא בשם הרא”ח גאגין בספר סביב לאהל על ספר אוהל מועד, שמובא בגמ’ ברכות ז’ ע”א:
בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקב”ה.
ולכן יש מעלה לתפילת ותיקין משום שבאותה שעה אומות העולם משתחוים לחמה. והרי מלכי אומות העולם משתחוים לחמה לא לפי הנץ המישורי או החשבוני אלא ודאי כפי הנץ הנראה להם באופן שלהם. כמובן שיש לדחות, שבגלל אומות העולם אנו מקפידים על הנץ הנראה, אבל אינו מקביל לזמן אומות העולם.
עיקר הדיון בפוסקים הוא מגמ’ נוספת בשבת קי”ח ע”ב:
ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי.
כלומר, בטבריה מכניסים שבת יותר מוקדם, ומוציאים שבת יותר מאוחר, משום של. האם ר’ יוסי אמר כך מעיקר הדין או שר’ יוסי אמר כך לחומרא?
רש”י שבת קיח, ב ד”ה ממכניסי שבת
ממכניסי שבת בטבריא – מפני שהיא עמוקה, ומחשכת מבעוד יום, וסבורין שחשכה, וממוציאי שבת בצפורי – שיושבת בראש ההר, ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול, ומאחרין לצאת.
מרש”י שם משמע שהדברים אמורים לחומרא כפי שכתב באגרות משה ח”א סימן צז:
אבל עיי”ש ברש”י שכתב ממכניסי שבת בטבריא מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה וא”כ מפורש שרק סבורין שחשכה ולא שהאמת כן אלא דמדינא עדיין אף להם אינו שבת רק שמחמירין מחמת שסבורין שחשכה כדי שלא יבואו להקל כשחשכה ממש משום שלא ניכר כ”כ.
אבל אם זו חומרא לכאורה קשה: הרי בטבריה החמירו לקבל שבת מוקדם. ואם כן הרי ודאי החמירו גם להוציא שבת מאוחר. ואם כן היה לבני טבריה להוציא שבת כמו בציפורי, ואם כן למה אמר ר’ יוסי יהי חלקי וכו’ ונתן דוגמא את ציפורי?
ויש לומר שאכן יציאת שבת הם החמירו על עצמם, אבל לא כמו ציפורי אלא כמו מי שנמצא במישור. ובציפורי זה יותר מאוחר ולכן אמר ר’ יוסי יהי חלקי עם מוצאי שבת בציפורי.
וכן מתוך דברי הרמ”א משמע שדבריו נאמרו כשבח ולחומרא. משום שכתב בסימן רל”ב בדרכי משה ס”ק א’:
וכתב במהרי”ל שהיה נוהג להתפלל בשעת הדחק מנחה סמוך לצאת הכוכבים כי אמר אע”פ שנראה כלילה בעיר מכל מקום עדיין יום הוא כמו שאמר רבי יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה וכו’ וכתב שכן קיבל ממהר”ש.
ומשמע שאף שזה לאחר השקיעה הנראית לנו, עדיין הוא יום. ודברים אלו הובאו במגן אברהם סימן רל”ג ס”ק ז’. ומוכח שזה רק חומרא ולכן מהרי”ל התפלל לאחר השקיעה. ואם זה רק שבח, אם כן עולה שיש צורך לחשב לפי המישור ואולי לפי גובה פני הים. ואף שגובה פני הים אינו מושג הלכתי, אבל אולי יש לחשבו כמצב “בינוני” כבכל שעורי תורה.
ובעצם כן משמע כל משמעות הסוגיה בשבת קי”ח ע”ב שכל מה שמובא שם אינם דברים של עיבוכא כגון: יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום, יהי חלקי ממתפללים עם דמדומי חמה, יהי חלקי ממתי בחולי מעים ועוד.
וכן משמע בפירוש רב ניסים גאון המודפס על הדף שם:
…ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח.
אלא שיתכן שהר”ן גאון הבין את הגמרא אחרת: יהי חלקי עם מכניסי שבת כמו בטבריה, והיינו שמקדים אבל אינו בטבריה. אבל אם הוא בטבריה יתכן שזה מעיקר הדין.
מאידך, ברבנו יונה בברכות ל”ט ע”ב בדפי הרי”ף משמע אחרת:
אבל רש”י ז”ל פי’ שלא אמרו זה אלא מפני שטבריא עומדת בגיא וצפורי בהר ובטבריא מתוך שהיו עומדים בגיא היתה החמה נשקעת מעיניהם במהרה והיו מקבלין השבת מבעוד יום ובצפורי מתוך שהיו עומדין בהר לא היו מקבלין את השבת כל כך מבעוד יום אבל היו מאחרין מלהניח השבת יותר מאנשי טבריא שמתוך שהיו בהר לא היה השמש נסתר מעיניהם במהרה ולא היו מניחין השבת כל כך במהרה כמו בטבריא והיו מוסיפין יותר מחול על הקדש ולפיכך אמרו יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ומוציאי שבת בצפורי.
ומוכח בדברי רבנו יונה, ממה שכתב שבצפורי לא היו מקבלים את השבת יותר מוקדם, שמעיקר הדין השקיעה היא מה שהם ראו, ולכן בכניסת שבת לא היו חייבים לקבל מוקדם יותר. (לכאורה, מסוף דברי רבנו יונה משמע שזה כן חומרא, שהרי כתב שהיו מוסיפין יותר מחול על הקודש. ולכאורה דבריו סותרים מיניה וביה. שהרי לגבי כניסת שבת הולכים אחר הזמן המעשי, ובזמן יציאת שבת הולכים אחר הזמן במישור ורק לחומרא לפי מה שהם רואים. ואולי מה שכתב שמוסיפין מחול על הקודש זה לאו דוקא אלא ביחס לאנשי טבריה הם מוסיפין אבל אין זה מדין תוספת אלא מעיקר הדין.
וע’ שו”ת הר”י מיגאש סימן מה שהובא בגליון השם שבת שם:
ודקא שאיל מר כמה בין טבריה לצפורי מסתברא לן דמקרבי להדדי ובתוך תחום שבת קיימי. תדע דגרסינן בפרק כל כתבי הקדש א”ר ינאי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה ומוציאי שבת בצפורי אא”ב קרובים להדדי נינהו ובתוך תחום שבת קיימי היינו דמשכחת לה דמכניס שבת בטבריה ומוציאה בצפורי, אא”א רחוקים מהדדי נינהו היכי משכחת לה דמכניס שבת בטבריה ומוציאה בצפורי וא”ת דלאו אחד גברא קאמר אתרי גברי הוא דקאמר חד הכניס שבת בטבריה וחד הוציאה בצפורי מאי מעליותא איכא והא קא חזינן במאי דקא מרוח האי בהכנסה קא מפסיד בהוצאה ומאי דקא מרוח האי בהוצאה קא מפסיד בהכנסה אלא ודאי אחד גברא הוא דקאמר וש”מ דטבריה וצפורי קרובים להדדי נינהו ובתוך התחום קיימי.
והאחרונים הבינו מתוך דברי הר”י מגא”ש שבטבריה ובציפורי מן הדין צריך להקדים ולאחר ולא כחומרא.
על גמ’ זו בשבת דנו באריכות האחרונים, וע’ הרב טוקוצ’ינסקי בספר בין השמשות, והערות הרא”ז עליו שנדפסו גם באבן האזל הלכות קריאת שמע. וע’ קונטרס זמן שקיעת החמה, שהביא כל האחרונים שהסתפקו בזה אם צריך שקיעה נראית בכל מקום או לא.
וע’ מנת בספר זמני ההלכה בקונטרס זמני היום בהרי ובעמקים אות ז’ ואות ח’ שדן בבעית פשט הגמ’ בכלל ובפרט אליבא דר’ יוסי.
בספר הזמנים בהלכה תחילת פרק ז’ הדגיש שאמנם יש שינוים בזמן השקיעה אבל בזמן צאת הכוכבים הזמן שוה בהרים ובעמקים. משום שזמן צאת הכוכבים תלוי בהארת כיפת השמים על ידי קרני השמש וכשהשמש נמצא כדי 8.5 מעלות תחת האופן הרי אף אם נטפס על מגדל כגובה של ירושלים ( 750מ’) ואופק הראיה יתרחב במעלה אחת נראה רק את האופק המואר שתחת אופק המישור אולם על ידי כך לא נגרום להרארת פני הרקיע העליון ולהעלמות הכוכבים כי על ידי גובהנו לא השתנה מאומה ביחד השמש אל הרקיע.
ואם כן צריך עיון שהרי יציאת השבת בציפורי שהיא תלויה בצאת הכוכבים, בזה אין הבדל בין טבריה ובין ציפורי!
יתר על כן: לפי שיטת ר’ יוסי עצמו צריך להבין את המימרא שלו, שהרי בגמ’ הובא בריתא, בשבת ל”ה ע”ב:
תנו רבנן בין השמשות ספק מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר שני ימים. ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.
ואם כן לר’ יוסי אין השקיעה קובעת בכלל לא לגבי כניסת שבת ולא לגבי יציאת שבת שהרי בין השמשות זה לפני צאת הכוכבים ונחשב ודאי יום משקיעת החמה עד צאת הכוכבים. ואם כן מה מעלתה של ציפורי שאחרו, והרי זמן צאת הכוכבים הוא שוה בכל מקום, ועד אז ממש אין זה לילה בכלל בכל מקום? וע’ בגרסת הר”י מגאש שבמקום ר’ יוסי גרס ר’ ינאי.
ועל כורחך צריך לומר שמעלת אנשי טבריה היה שכיון שהשקיעה מבחינתם היתה מוקדם, לכן גם החשיבו את צאת הכוכבים יותר מוקדם, כיון שזה זמן אצלם כבר השקיעה. וכן אצל אנשי ציפורי, אף לאחר צאת הכוכבים עדיין היה רושם שיש עדיין אור כיון שההפרש בין השקיעה לזמן צה”כ הוא קצר יותר והם היו מאחרים יותר את צאת הכוכבים.
יש מחלוקת הרב טוקוצינסקי והרב איסר זלמן מלצר. בספר בין השמשות להגרימ”ט בהערות הרא”ש עמ’ קנ”ז והדברים הובאו באבן האזל הלכות קריאת שמע. לדעת הגרימ”ט בטבריה זו היתה חומרא, אבל בציפורי זה מעיקר הדין שממתינים עד שקיעה שלהם. ועוד כתב שלא מתחשבים בגובה שנעשה על ידי אדם.
אבל הרא”ז כתב שלדעתו אין להתחשב בגובה, ואין הבדל לדעתו בין התחשבות בעמק והתחשבות בגובה, וכפי שבמי שעולה על מגדל או באוירון לא מחשבים לו את הגובה, הרי גם בעמק לא מתחשבים בו ותמיד צריך לראות את המקום כמישור.
והמחלוקת הובאה בקיצור בבאר חיים עמוד לד ועמוד לו. וע’ להלן.
וע’ ספר באר חיים שהביא מברכי יוסף או”ח סימן של”א סעיף ז’ שלענין שקיעת החמה כל זמן שנראית השמש אפילו בראש הדבר הגבוה ביותר בעיר נחשב עדיין יום בכל העיר.
וכתב שכך נהגו בירושלים ובחברון. וכן הוא בא”א בוטשאטש תנינא סי’ פט דאזלינן בכל העיר בתר המקום הגבוה ביותר בעיר. ומוכח מדבריהם שלא מנכים את הגובה כלל. ואפילו גובה בידי אדם. ובקונטרס שקיעת החמה, עמ’ כה הביא את דברי החיד”א בברכי יוסף, וכתב שיש טוענים על פי החיד”א שהשקיעה על פי דין בכל ירושלים היא השקיעה הנראי ותר מאוחרת שבכל העיר, ושעדיין חיש ביום ודאי ברמות ורת שלמה 7-10 דקות אחרי השקעיה הנראית שם משום שמנקודה כל שהיא בבית וגן או גילה עדין ניתן לראות את החמה וחדה את זה כי החיד”א מיירי במי שראוה את החמה זורחת על איזה דבר גבוה. וקמ”ל שזה סימן שעדיין הוא יום. אבל כשאינו ראוה אין להתחשב. וכתב שאפילו אם כוונתם שיש בכל העיר זמן אחד לשקיעה, מנין שגם כיום בהיקף גדול של כל ירושלים שגם כן הכל יהיה כאחד?
ולכאורה מה שכתב הברכי יוסף הוא בדיוק הנברשת, על פי הסבר הקונטרס שקיעה החמה. וכן נראה ממהר”ם אל אשקר:
ולגבי השאלה האם מתחשבים בבנינים גבוהים או רק בגובה טבעי (ונפ”מ גם בכותל המערבי, ולפי מה ששמעתי יש מנינים שם שהנץ אצלם הוא כשרואים את השמש מעל הכותל), סיכם בספר באר חיים ע’ נט:
אבל אומר הגרימ”ט דדוקא בהר שנעשה בידי שמים בזמן בריאת העולם כך הדין לנהוג שם כפי הנראה בגובה ההר כיון שכך היה זמן קבלת שבת במקום זה בשבת הראשונה אבל במגדל או הר הנעשה בידי אדם יש לנכות את הגובה כיון שבזמן בריאת העולם היה שם זמן קבלת שבת ללא גובה ההר.
ובאבן האזל (הלכות קריאת שמע פ”א ה”א הות ג’ בהשגותיו על ספר בין השמשות אות יט) השיג על דברי הגרימ”ט וכתב דבגמ’ משמע דאף על בני ציפורי אמר ר’ יוסי בלשון שבח ולא מעיקר הדין ועוד כתב שאינו מבין חילוק בין עמק להר ואם בעמק יש לנכות את הסתרת ההרים הכי נמי בהר יש לנכות את גובה ההר ועוד דאינו מבין חילוק בין הר הנעשה בידי שמים להר הנעשה בידי אדם וכשם שבנעשה ע”י אדם מנכין את הגובה כך בנעשה בידי שמים יש לנכות את הגובה ואומר האבן האזל דאולי י”ל דכין בעמק ובין בהר תלוי אם אפשר לעלות או לירד ממנו אל המישור בזמן ההפרש דאז יש לנכות את הסתרת ההר ואת גובה ההר ואם א”א לעלות או לירד ממנו אל המישור בזמן ההפרש אז אין לנכות את הסתרת ההר ואת גובה ההר. ועוד יתכן שהגבול הוא תחום שבת כלומר שהרים שבתוך תחום שבת מנכים את הסתרתם והרים שמחוץ לתחום שבת לא מנכים את הסתרתם ואע”פ שתחום שבת הוא מדרבנן ולמעשה לא נוקט שם האבן האזל שיטה ברורה האם יש לנכות את גובה ההר או לאו אלא רק אומר דיש לדון זאת כספק ולילך לחומרא לדינים דאורייתא כגון לענין חילול שבת.
וראה סיכום הדברים בבאר חיים עמ’ לו-לז: בעמק: המהרי”ל הרמ”א והמג”א פסקו דבעמק יש לנכות את הסתרת ההרים ולחשב איך היה נראה להם ללא הסתרת ההרים (הקרובים). בהר: (בפוסקים הנ”ל לא מבואר הדין בהר) כתב הגרימ”ט דיש לדון כפי הנראה מגובה ההר. כן להדיא בברכי יוסף ובאשל אברהם, אלא שהגרימ”ט כתב כן דוקא לגבי הר הנעשה בידי מים אבל בנעשה בידי אדם כתב שיש לנכות את הגובה ואילו בברכי יוסף ובאשל אברהם נראה דה”ה בנעשה בידי אדם דנים כפי הנראה מראש המגדל. ובאבן האזל מסופק, דאולי בהר, ואפילו נעשה בידי שמים יש לנכות את גובה ההר ולחשב איך היה נראה במישור ללא גובה ההר. ולמעשה חושש לזה האבן האזל לענין דינים דאוריתא כמו חילול שבת. עוד מבואר בברכי יוסף ובשל אברהם דכל העיר נידונית כפי המקום הקבוה ולא מחלקים בין רחוב לרחוב ובין שכונה לשכונה.
הערה נוספת שהביאה ג”כ בבאר חיים עמ’ לח: החשובים לגבי חצות היום לא מחשבים לפי חצות של שקיעה וזריחה עם הפרשי ההרים אלא ודאי מנכים, שאם לא כן החצות כלל לא יהיה בחצות, ולכן צריך להחשיב כאילו הכל היה מישור. וכן ברור שהחישובים לגבי שעות זמניות אין לחשב אלא לפי החישוב המישורי, שאם כן חצות לא יהיה בחצות וכן צאת הכוכבים ודאי זמן קבוע כמ”ש בספר באר חיים סוף סימן ז’ בשם הרב יונה מרצבך זצ”ל. וכן בהערה להזמנים בהלכה. ולכאורה לפי זה יש להוכיח שצריך למדוד לפי הזמן המישורי. שהרי אם לא כן הרי צריך לשנות את זמן צאת הכוכבים במקומות השונים והזמן בין השקיעה לבין צאת הכוכבים שונה במקומות שונים.
נספח אבן האזל קריאת שמע א, א
מה שחקר מעכ”ת בפ”ה ובפ”ז ע”ד המקומות הגבוהים והמקומות הנמוכים אם צריך לחשוב כמו מישור, ופשוט אצלו שמקומות הנמוכים הוי כמו הפסק חומה, ומקומות הגבוהים מסתבר לו שאין מנכין הגובה ומפרש הא דאר”י בשבת קי”ח יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי, שעיקר השבח הוא על טבריא העמוקה אבל בבני צפורי הוא מעיקר הדין.
והנה אף שסברתו אולי יש לה מקום אבל מכיון שהביאור בגמ’ קשה מאד ומפשטות דברי הגמ’ מוכח דבין צפורי בין טבריא הם להחמיר דאל”ה ל”ל להזכיר צפורי כלל… ומעתה אף דלכאורה סברתו נכונה איננה מכרחת כלל, והלא במגדל או גבעה עשויה ע”י בני אדם או בשובת באוירון רואה אני שגם דעת כתר”ה נוטה שמנכין הגובה, (וכן גם מסתבר בסברא שאא”ל דבמקום אחד יהי’ למטה שבת ולמעלה עדיין חול) וא”כ אינו מוכרח גם בהר הנברא ביד”ש שיהי’ שונה דינו מגבעה או מגדל העשוי בידי בנ”א, ובכלל אינני מכיר בהחילוק שמחלק בין עומק שמנכין מדינא את כיסוי ההרים לבין גובה שמדינא אין לנכות את הגובה, ולדעתי כשם שבגובה מתאחרת החמה להתכסות כך גם בעמק ממהרת להתכסות ואם החליט בעומק שאין להתחשב עם הכיסוי מדינא כך גם בגובה אין להתחשב עם הגובה, ואולי נאמר לחלק בין מקום שההפרש קטן לבין מקום שההפרש גדול, אם אפשר לעלות או לירד (בזמן ההפרש שיש בין המישור לאותו המקום) ממנו למישור לפני השבת או בסוף השבת חושבים שם כמו בהמישור ואם א”א לעלות בזמן ההפרש אפשר שאין מנכין…עכ”פ מכיון שמשמעות דברי ר’ יוסי היא שמעיקר הדין מנכה את הגובה ואת העומק, א”א להחליט שאין לנכות בדבר הנוגע לחלול שבת דאורייתא.
ולדעתי אפי’ במצות מילה לא הייתי מורה (כמ”ש מעכ”ת בפ”ז) למול בשבת אם נולד בשעה שאפי’ הלוח (בחשבון השקיעה האסטרונומית) הוא כבר אחר השקיעה אף שבמקום גבוה עוד טרם היתה השקיעה באופק הים, ולדעתי לא יצא זה מכלל ספק דאורייתא…
[1] אמנם יש הסוברים שצריך לראות את כל עיגול החמה, הביאם הרב ידידיה מנת ב”המעין” “זמני היום בהרים ובעמקים”, הערה 5, המעין יד, א, 25 – 5; ב, 59 – 47; ג, 88 – 73.