ב”ה
גדר תפילה במנין
האם הצורך בעשרה בתפילה הוא משום שכל דבר שבקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, ולא דוקא משום דין ציבור. או שתפילה בציבור היינו “תפילת הציבור” ולא די שיהיו עשרה אלא צריך שכולם יתפללו יחד.
וע’ באחרונים שכתבו שלכתחילה צריך שמי שמתפלל עם הציבור שיתחיל ש”ע יחד עם הציבור, ע’ מ”ב סימן ס”ו ס”ק ל”ה שכך צריך לעשות לכתחילה (וע’ התפילה כהלכתה עמ’ קנ”ה הע’ קס”ד). ולכאורה הטעם הוא משום שלא רק שאלוקים ניצב בעדת אל, אלא שהתפילה צריך שתהיה תפילת הציבור.
והנה, המקור לצורך במנין: משנה מגילה כ”ג ע”ב:
אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא ואין עושין מעמד ומושב ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים ואין מזמנין בשם פחות מעשרה ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן: מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא (ויקרא כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם (במדבר טז) הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב התם (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה.
ולכאורה “עוברין לפני התיבה” היינו תפילה בציבור. ואם כן הטעם לתפילה בציבור הוא משום דבר שבקדושה. (ובמסכת סופרים פ”י, הובא בגר”א בשו”ע סימן נ”ה סעיף א’ “אין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה”).
ולכאורה ראיה שזה רק דין של דבר שבקדושה מגמ’ ברכות מ”ז ע”ב:
ואמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין. מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד. והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעלם בהם תעבדו לדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני.
ולכאורה הרי רבי יהושע בן לוי דבר על זימון, ולענין זימון בעשרה הרי זה דבר שבקדושה, ומנין שגם לגבי צירוף למנין אפשר לצרף לשיטת ריב”ל עבד[1]? ולכאורה משמע שיסוד תפילה בציבור הוא גדר של אמירת דבר שבקדושה שאין אומרים פחות מעשרה.
ולפי זה מובן רש”י שם בגמ’ שכתב “מצוה דרבים – להוציא רבים ידי חובתם בקדושה”.
אלא שיש מעלה מיוחדת לגבי המתפלל בבית הכנסת ע’ גמ’ ברכות ו’ ע”א ודף ח’ ע”א:
אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת שנאמר (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל.
וע’ רמב”ם פ”ח הלכות תפילה ה”א:
תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.
ומשמע שיש בתפילה מעלה נוספת של תפילת ציבור יותר מאשר אמירת דבר שבקדושה שצריך עשרה.
ב
ולכאורה אם בתפילה לענין ציבור אנו אומרים שרובו ככולו ודי בששה שלא התפללו (וכן נדון בפוסקים שאלה זו לגבי תענית).
אלא שגם בתפילה יש מקום לדון האם זה נכון, כתב החיי אדם והובא במ”ב סימן צ’ ס”ק כח:
ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י”ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י’ בבהכ”נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ”נ כדי שיגיע להתפלל י”ח בצבור [ח”א].
ומשמע במשנה ברורה שתפילה בציבור היא אכן עשרה שמתפללים בפועל.
וזה מובן אם נאמר שענין תפילה שבמנין אינה רק דבר שבקדושה, אלא תפילת הציבור. שהרי לדבר שבקדושה אכן מספיק שיש עשרה, גם אם אינם מתפללים ואינם מחוייבים.
וכתב באגרות משה ח”א סימן כח:
הנה בדבר מעלת תפלה בצבור ששמע שאמרתי שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין ולא סגי ברוב המנין הוא האמת וכן מפורש גם בח”א כלל י”ט שכתב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י”ח, דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד עיי”ש, והביאו במ”ב סי’ צ’ ס”ק כ”ח. ומה שהוזכר שסגי ברוב מנין הוא רק לענין לומר דבר שבקדושה.
והטעם פשוט דלא שייך ענין רובו ככולו על שעורים דבכל שעורים אף משהו מעכב, ולכן גם בשעור דמספר אין שייך רובו ככולו וכדחזינן גם בכאן גופיה בחשיבות צבור דבעינן עשרה מקרא דתוך תוך ועדה עדה במגילה דף כ”ג אף לענין אמירת דבר שבקדושה בעינן כל העשרה ולא סגי ברובא משום דהוא ככל השעורים דמצינו במדות וכן הוא בשעורי מספרים ומשקלות שאין לפחות אף משהו ממה שנאמר. ורק כשיש עשרה שהוא כל הסך שצריך לחשיבות צבור והנידון הוא רק כמה צריכין להיות מחוייבין באמירת הדבר שבקדושה כדי שיוכלו לומר דאם כבר נפטרו אין יכולים אף שיש כאן צבור, בזה שייך דין רובו ככולו שכיון שהרוב מחוייבין נידון כמו שכולן חייבין ויכולין לומר.
אלא שלכאורה דברים אלו קשים, שהרי מפורש ברמב”ם הלכות תפילה פרק ח’ הלכה ד’:
וכיצד היא תפילת הציבור, יהיה אחד מתפלל בקול רם, והכול שומעין. ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם. ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו, ויצאו ידי חובתן, משלימין להן לעשרה, והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו.
הרי שמפורש ברמב”ם שדין תפילה בציבור היא גם כשרובם מתפללים ולא צריך שכולם יתפללו. והרי הרמב”ם בפרק ח’ הלכה א’ שהובא לעיל כתב אותו לשון: “תפילת הציבור נשמעת תמיד”. ואם כן זה נחשב לתפילה בציבור גם אם רובם התפללו ולא כולם. אמנם הרמב”ם מדבר על חזרת הש”ץ לדעתו שלכאורה יש רק חזרת הש”ץ בתפילה, אבל מסתבר שלא עדיפה חזרת הש”ץ על פני תפילה בלחש, שהרי לרמב”ם יש רק חזרה.
וראיה שגם לתפילה בציבור יש דין רוב. מהגמ’ לעיל בברכות שמקשה על רבי יהושע בן לוי האומר שלברכת הזימון מצטרף עבד, ממה שרבי אליעזר שחרר עבדו להשלים למנין. ואם נאמר שיש הבדל בין דבר שבקדושה לבין תפילה בציבור, מה שאלת הגמרא, הרי רבי אלעזר שחרר את עבדו כדי להתפלל בציבור, אבל לדבר שבקדושה כמו זימון אף עבד מצטרף?
על דברי החיי אדם בכלל יט סעיף א’ כתב הרב בנימין זילבר בבית ברוך שם:
עשרה אנשים שהם וכו’ – כלומר דמה שכל אחד מתפלל לעצמו רק שאומרים קדושה וברכו ביחד זה לא מיקרי תפלה בצבור אא”כ עשרה מתפללים ביחד או אפילו רובו דחשיב נמי כאילו עשרה מתפללים ביחד [מדין רובו ככולו כמבואר ברמב”ם בפ”ח ה”ד מה”ת ופלא מה שמורגל בפומייהו דרבנן מכח דברי הרב אלו ומובא לשון זה גם במ”ב דלא אמרינן רובו ככולו בתפלה. ובאמת יש לתמוה על הלומדים ששמו בפיהם של הרב והמ”ב מה שלא התכוונו לזה כלל ואם היה כוונת הרב לזה הי’ צריך לכה”פ להביא דברי הר”מ ולדחות דבריו, ובעמק ברכה להגרא”ל פומירנצ”ק הוכיח בראיות ברורות דגם לענין תפלה בצבור אומרים רובו ככולו]
ולי נראה שהפשט בחיי אדם הוא לאפוקי סברא שאפשר לבא ולשמוע קדיש וקדושה ואת שאר התפילה להתפלל בינו לבין עצמו בין המנינים בשב”שיטבל”. ונראה שזו כוונת החיי אדם והמשנה ברורה. ולא יתכן שספק של פשט במשנה ברורה יכריע כנגד דבר המפורש ברמב”ם.
וכותב באגרות משה חלק או”ח א סימן כט
הנה מה שהעיר כתר”ה במכתבו השני שאפשר לפרש בכוונת הח”א שאין כוונתו בדוקא שיתפללו כל העשרה ביחד שיתפללו הצבור יחד וקרא לצבור בשם עשרה אבל סגי כשיתפללו יחד רק הרוב מהם, הנה לבד שאין לפרש זה בדבריו אף בדוחק משום דא”כ לא היה לו להאריך כלל אלא לכתוב ועיקר התפלה בצבור הוא תפלת י”ח דהיינו שיתפללו ביחד, ואם להשמיענו שעשרה הם צבור כבר הזכיר זה למעלה, אלא ודאי שהשמיענו דלענין זה צריך שיתפללו כל העשרה ביחד ולא סגי ברוב מהם.
אלא שדבר זה נדון בפירוש בדרכי משה סימן ס”ט ס”ק ג’ (הובא באגרות משה סימן כח):
ובתשובת מהר”י מינץ סימן ט”ו כתב דאם התפללו כבר בביהכ”נ ובאו אח”כ עשרה שלא התפללו יכולין לחזור ולהתפלל ולהעמיד חזן כראשונים אף שהראשונים עדיין בביהכ”נ… ומשמע שם מדבריו דלא יכולים לחזור ולהתפלל אא”כ היו שם עשרה שלא התפללו ודוקא בפריסת שמע פליגי הגאונים אי בעינן י’ אבל מדברי בית יוסף ומה שכתבתי לעיל משמע דאין לחלק בין תפלה לפריסת שמע וכ”נ דהכל הוא דבר שבקדושה ואין לחלק ביניהם[2].
ואם כן גם הכרעת הרמ”א בדרכי משה היא כך שאין צריך עשרה שלא התפללו (וכ’ באגרות משה שם: “עכ”פ שיטת מהר”י מינץ מתורץ שפיר, וא”כ אף החולקין עליו הוא רק בשביל הקדושה מטעמים דלעיל אבל לענין מעלת תפלה בצבור שליכא הטעמים, כו”ע יודו שהוא דוקא כשכל העשרה מתפללין כדלעיל” אבל פשט דרכי משה לא נראה כן).
אלא שגם אם ענין תפילה בציבור הוא רק ענין של דבר שבקדושה, ודאי יש מעלה בתפילה בציבור, אף אם נאמר כדעת הרמב”ם שדי ברובם וכך הוי תפילת הציבור.
וע’ גם בשו”ת מנחת יצחק חלק ט’ סימן ז שדעתו שדי בששה שלא התפלו, אלא שכתב שיש להחמיר לכתחילה.
כדעה שלא מועיל לתפילה רוב שלא התפללו, כן כתב בשו”ת יד אליהו לר’ אליהו רגולר, סימן ז’:
שאלה אם יש באיזה בהכ”נ קטן או מנין שלש ששה או שבעה אנשים שלא התפללו ושלשה התפללו ונמצא שא”א לקיים רק מצות קדיש וברכו וקדושה, אבל אין זה עוןה לתפלה בציבור כ”א שיתפללו עשרה אנשים ביחד, שאין מקרי תפלת ציבור כ”א בעשרה ממש וזה ברור בלי ספק. אן נסתפק לי לכאורה אם יש בבית הזה ג’ נשים שמתפללים אם יש לצרף הנשים עמהם, אם נחשבת תפלת הנשים בכלל הציבור.
והביאו במנחת יצחק הנ”ל וכתב עליו:
אכן לאידך גיסא נתראיתי בספר יד אליהו (סי’ ה’ פסקים) מהגאון מוהר”א רגולר ז”ל, שכתב דברור בלי ספק, דששה או שבעה שלא התפללו בצירוף ג’ שהתפללו, שאפשר לקיים מצות קדיש וברכו וקדושה, אבל אין זה עולה לתפילה בצבור עיי”ש, אבל לא כתב שום ראי’ לדבר, וכאמור דמרמב”ם מוכח דהוי תפילה בצבור, וכן ראיתי בלקט הקמח החדש (סי’ ס”ט אות י’), שהביא בשם חכם א’ לומר דבששה שלא התפללו בצירוף ד’ שהתפללו לא נחשב לתפילה בצבור, אבל מפורש ברמב”ם (ה’ תפילה) דהוי תפילה בצבור (כנ”ל) עיי”ש.
וצריך לדון גם לגבי חזרת הש”ץ, כמה צריכים להיות שמסוגים לענות לו אמן? האם ששה, תשעה או שמנה? ע’ בשו”ע סימן קכד סעיף ד’ שאם אין תשעה שמכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, ואילו בסימן נה סעיף ו’ כתב השו”ע שאם אחד התחיל להתפלל ואינו יכול לענות או שהוא ישן אפשר להמשיך, וע’ מ”ב שם. ולכן לפחות כשאחד עדיין מתפלל יכול הש”ץ להתחיל אף שיש רק שמנה שיכולים לענות. ויש אומרים שדי בששה. ואכמ”ל.
ובעמק ברכה, תפילה אות ו’ הוכיח שלא כסוברים שמנין מועיל רק לדבר שבקדושה:
ואחר העיון נראה לענ”ד שאינו כן דהרי התוס’ בברכות ד’ מ”ח כתבו בשם ר”ת דקטן המוטל בעריסה מצטרף לעשרה לתפלה מהא דריב”ל דסבר דמצטרף לזימון בעשרה דהלכתא כוות וה”ה לתפלה וגם הבעל המאור כתב כן אלא שהקיל יותר וכתב שגם ד’ קטנים מצטרפין לעשרה לתפלה כיון דאיכא רובא גדולים ובני חיובא סגי בהכי ובשטמ”ק שם כתב דבעינן רובא דמינכר ודוקא ג’ קטנים מצטרפין לתפלה הרי רכל הנך רבוותא סברי דקטן מצטרף לעשרה לתפלה ומשמע דהיינו לתפלה בצבור דאי דוקא לומר קדושה היה להם לפרש הרי להדיא דאף שהקטן הוא מוטל בעריסה ואינו מתפלל אפ”ה מקרי מקרי תפלת צבור אף שאין כאן עשרה מתפללין. וכן האגור בשם מהרי”ל הובא בב”י סימן נה כתב דישן מצטרף לעשרה לתפלה ומשמע דגם לתפלה בצבור מצטרף יעו”ש. שוב ראיתי במג”א ס ס”ט שכתב לענין פורס על שמע לומר קדיש וקדושה דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש”ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם כיון דעיקר הכוונה משום קדושה א”כ ל”ל להתפלל תרי וימני משמע דאם איכא ששה שלא התפללו עדיין יתפללו בתחילה בלחש משום תפלה בצבור. וכן כתב בס’ מ”ב דרוב מנין הוי כצבור גמור ומקרי תפלה בצבור. הרי נתבאר ראין חילוק בין דבר שבקדושה לבין תפלה בציבור.
נספח:
בברכת שמואל (יבמות סי’ כא) מביא בשם רבו הג”ר חיים מבריסק:
“שמעתי מפי מו״ר קדוש ישראל זי״ע לענין אם מהני רוב מדין רובו ככולו לצרוף עשרה בקריאת התורה, ובקריאת מגילה, ובחזרת הש״ץ; ואמר דבכל הדינים האלו תלוי בחדא סברא, דיש לחקור בכל אחד מדינים אלו דהיינו מה דבעינן עשרה בכל אחד מהדינים האלו אם החיוב של קריאה התורה ומקרא מגילה וחזרה הש״ץ חל על עשרה ביחד דוקא, וכל זמן דליכא מעשרה ליכא חיוב כלל של קריאה התורה ומקרא מגילה וחזרת הש״ץ. או לא, דנאמר דהחיוב של קריאת התורה ומקרא מגילה וחזרת הש״ץ חל אפילו על אחד אלא דדין הוא דאינה נאמרת אלא בעשרה”.
ואמר, דאם נאמר דהחיוב נעשה דוקא על ידי עשרה ביחד, אז לא שייך הדין ד’רובו ככולו’, דהא ליכא חיוב כלל ואפילו מיעוט חיוב ליכא, דהרי החיוב הוא חל דוקא על ידי עשרה. אבל אם נאמר דהחיוב חל אפילו על אחד אלא דדין הוא דאינה נאמר אלא בעשרה, אז שייך הדין דרובו ככולו דהרי איכא רוב חיוב ומיעוט פטור ודין הוא בכל התורה כולה דאמרינן רובו ככולו”.
אומרים שהג”ר אליהו אליעזר דסלר סיפר שבישיבת קלם החזן לא היו מתחילים תפילת לחש עד שאחרון הבחורים יגיע ל’גאל ישראל’, כדי שאף אחד מהבחורים לא יפסיד את מעלת התפילה בציבור.
[1] על היחס שבין עשרה לזימון ועשרה למנין ע’ רא”ש פ”ז סעיף כ’.
[2] ולפי זה יחיד שהתפלל ולא במנין יכול לעבור לפני התיבה גם אם הוא יחיד, מדין הפורס על שמע. וע’ שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן סט סעיף ה: “אעפ”י שאפילו יחיד שהתפלל כבר בפני עצמו אלא שלא שמע קדושה יכול לירד לפני התיבה ולחזור ולהתפלל כל התפלה בשביל הקדושה מכל מקום אם לא התפלל עדיין אין לו להתפלל בלחש תחלה אלא א”כ יש ששה שהם רוב מנין שלא התפללו עדיין שאז הם כמו צבור גמור ומתפללים בלחש תחלה ואח”כ חוזר אחד מהם התפלה בקול רם אם יש ט’ שישמעו ויענו אמן אבל בפחות מששה שלא התפללו לא יתפלל הש”ץ בלחש תחלה אפילו הש”ץ הוא מאותן שלא התפללו עדיין אלא יתחיל מיד בקול רם שהרי עיקר הכוונה הוא בשביל הקדושה (ומטעם זה לא יאמר בקול רם אלא עד האל הקדוש ולא יותר שלא התירו להשמיע קולו בתפלתו אלא בחזרת הש”ץ בלבד וזה אינו ש”ץ כיון שאינו רשאי לחזור התפלה ואינו מתפלל אלא פעם אחת בשביל חובת עצמו בלבד)”