ב”ה
הקדיש
מעלת הקדיש[1]
טור אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נו
יתגדל ויתקדש הוסד על פי המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור במלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקדוש ברוך הוא דכתיב (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד… ומה שאנו אומרין הקדיש בלשון תרגום יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה וגם שע”י זה הקדוש ברוך הוא נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל כדאיתא בפ”ק דברכות בשעה שישראל עונין אמן יש”ר הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר אוי לבנים שגלו מעל שלחן אביהם ומה לו לאב שככה מקלסין אותו בניו ורחקם מעל שלחנו וכביכול שיש דאגה לפניו ואם יבינו המלאכים זה יקטרגו עלינו ע”כ אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית. ור”י פירש הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה כדאיתא בשילהי סוטה אמאי קאי עלמא אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא ארמית שהוא לשונם לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינין בו
ערוך השולחן על או”ח סימן נה
הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון. והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש, וחורבן ארץ הקודש, ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ. ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא, “והתגדלתי והתקדשתי, ונודעתי לעיני גוים רבים, וידעו כי אני ה’.” ואמר ר’ יוסי בריש ברכות שפעם אחת שמע בת קול שמנהמת כיונה ואומרת, “אוי לבנים, שבעונותיהם החרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתים “. ואמר לו אליהו הנביא ששלוש פעמים ביום יוצא בת קול כזה. ולא עוד אלא שבשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין “אמן! יהא שמיה רבה” – הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר, “אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם.” ומפני גודל מעלתו תיקנוהו בלשון ארמית, מפני שבבבל דיברו בלשון זה. ולכן כדי שכולם יבינו – תיקנו בלשון המדובר. ועוד יש טעמים כמוסים בזה:
ולפי זה היה אולי אפשר לפרש, שהטעם שזה מעורר רחמי שמים משום ששבח גדול כזה נאמר בארמית, ומשום שזה לא נאמר בעברית אומר הקב”ה, מדוע זה לא נאמר בעברית אלא בארמית, אין זה אלא בגלל שהגליתי את בני בין האומות. ולפי זה כל אמירת דברי קדושה בלשון לע”ז מעורר רחמי שמים. אבל בגמ’ ברכות ג’ ע”א הדברים מובאים לאחר שכתוב שם לא “יהא שמיה רבה מבורך” אלא “יהי שמו הגדול מבורך”.
גמ’ ברכות ג, א:
בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם:
וע’ תוספות ברכות ג’ ע”א ודבריו הובאו בטור.
ריבוי בקדישים:
ערוך השולחן נה נד:
יש מהמון בני ישראל שסוברים שמצוה להרבות בקדישים. וכמה טועים הם! וקורא אני עליהם “תשתפכנה אבני קודש “. ואין משתמשין בשרביטו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא רק כפי מה שהרשה אותנו, והמרבה בהם מזלזל בהדרת קודש. וכבר כתב אחד מגדולי הפוסקים בסימן זה, דכשם שטוב למעט בברכות, כמו כן טוב למעט בקדישים (כנסת הגדולה). ואחד מיוחד מגדולי החסידים צעק מרה על זה (החסיד דבר שמואל בתשובה סימן קפ”ג, הובא בבאר היטב סעיף קטן א’), וזה לשונו, המרבים באמירת הקדישים ומתישים כוח קדושת ה’ הגדול והנורא עד כאן לשונו.
וכן כתב המשנה ברורה סי’ נה ס”ק א:
כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים ועיין באחרונים שקראו תגר ע”ז שנאספים עשרה ב”א ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא.
אלא שריבוי בקדישים בדרך כלל הכוונה היא שאומרים פרק תהילים וקדיש ועוד פרק תהילים וקדיש. ובזמנו עשו את זה בגלל מנהג אשכנז שרק אבל אחד אומר קדיש ולא כולם יחד, ולכן רצו להרבות בקדישים.
קדיש דרבנן:
סוטה מט, א
עלמא אמאי קא מקיים אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא
ופרש”י שם:
אקדושה דסידרא – סדר קדושה שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא וכן יהא שמיה רבה מברך שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגין כך ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם.
רמב”ם יד החזקה נוסח הקדיש
קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יתר שעוסקין בתלמוד תורה שעל פה ואפילו במדרשות או בהגדות כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיד לחדתא עלמא ולאחייא מתייא ולמיפרק חייא ולמיבני קרתא דירושלם ולשכללא היכלא קדישא ולמיעקר פולחנא נוכראה מן ארעא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתריה בזיויה ויחודיה וימליך מלכותיה וכו’ עד ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן על רבנן ועל תלמידיהון ועל תמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר יהא להון ולכון חינא וחסדא ורחמי וסייעתא ורווחא מקדם אבוהון דבשמיא ואמרו אמן יהא שלמא וכו’ וזהו הנקרא קדיש דרבנן.
ומשמע ברמב”ם שלאו דוקא אומרים קדיש דרבנן על אגדות. אבל יש הסוברים שאומרים קדיש דרבנן רק על אגדות, ובסימן נד ס”ק ט כתב המשנה ברורה:
וכן אחר שלמד איזה ענין מתורה שבע”פ יוכל לומר קדיש דרבנן ועיין במ”א שמסיק דדוקא אם אמר אח”ז עכ”פ מקצת דבר אגדה ואז יוכל לומר הקדיש דרבנן כי עיקר הקדיש זה נתקן על דבר אגדה וע”כ מנהג כל ישראל לומר אחר פרקי אבות ואחר במה מדליקין המאמר דר’ חנניא בן עקשיא או אר”א א”ר חנינא ת”ח מרבים שלום וכו’. ולפ”ז יש ליזהר כשלומדים משניות יאמרו בסוף הלימוד המאמר דר’ חנניא בן עקשיא וכדומה כדי שיהיו יוכלו לומר עי”ז אח”כ הקדיש דרבנן.
ונראה לומר שאם הקדיש הוא דוקא על דברי אגדה, הרי זה מלמד על החביבות של לימוד תורה של האנשים ה”פשוטים” דוקא, שבשבילם צריך לדרוש במילי דאגדתא, ועל זה קאי עלמא. וכן משמע בשו”ת בנימין זאב סימן קעו:
וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתי’ קדושת השם ות”ת חביב הוא
אבל צריך עיון האם צריך שיהיו עשרה שלומדים, או די באחד שלומד. לכאורה לא גרע מתפילה שדי ברוב עשרה. וע’ משנה ברורה סימן נה ס”ק ב, שהביא בזה מחלוקת הט”ז ומגן אברהם:
כתב הט”ז דבעת אמירת פסוקי דזמרה א”צ עשרה דאפילו אם אמרוהו ביחידות כל שיש עשרה בשעת אמירת הקדיש די בכך וכן אם התחילו להתפלל ערבית ביחידות ובאו עשרה לעת אמירת הקדיש יכול לומר הקדיש וכן בכל לימוד שאדם לומד פסוקים או אגדה או באמירת עלינו או באמירת אשרי שקודם מנחה או באמירת תהלים בבקר אם היה בלי מנין ונזדמן תיכף מנין שיש לומר קדיש ומ”א בסימן ס”ט ורל”ד לא כ”כ וכן מהגר”א בסימן רל”ד מוכח כהמ”א ע”כ הסכימו האחרונים [הפמ”ג ודה”ח וש”פ] דהנכון שיאמרו אח”כ מזמור או ג’ פסוקים ויאמרו קדיש.
ערוך השולחן על או”ח סימן נה
כתב הרמב”ם בסדר התפילה בנוסח הקדיש, כל עשרה מישראל או יותר, שעוסקין בתלמוד תורה שבעל פה, ואפילו במדרשות או בהגדות, כשהן מסיימין אומר אחד מהן קדיש בנוסח זה והוא הנקרא קדיש דרבנן. עד כאן לשונו. ומבואר מדבריו דדווקא עשרה שלומדים ביחד יש רשות לומר קדיש זה, לאפוקי אם פחות מעשרה לומדים, וכל שכן אחד כשלומד. ולפי זה יש לגעור באנשים כשיש להם יארציי”ט, לומדים בעצמם איזה פרקי משניות ואומרים קדיש. ואסור לעשות כן. ויש שכתבו שאין לומר קדיש אלא על דברי הגדה, ולכן נהגו לומר איזה מאמר אגדי אחר הלימוד כדי לומר קדיש דרבנן (מגן אברהם סימן נ”ד סעיף קטן ג’). ואם כי גם מדברי הרמב”ם בפירוש המשנה סוף אבות נראה גם כן כן, עיין שם, מכל מקום מדבריו שהבאנו להדיא לא נראה כן. ואדרבא על הגדות כתב “אפילו”, כלומר, ולא מיבעיא הלכות. ועיין בסעיף ט:
אבל במשנה ברורה משמע שצריך עשרה בזמן הלימוד ולא דוק עשרה לומדים. משנה ברורה סימן נד ס”ק ט:
ואין לומר קדיש אא”כ היו עשרה אנשים בבהכ”נ בשעת אמירת הפסוקים והלימוד וכמו שיתבאר בסימן נ”ה במ”ב סק”ב ואפילו אם רק ב’ וג’ לומדים אומרים קדיש כשיש שם עשרה ואפילו מי שלא למד יכול ג”כ לומר הקדיש כמו בפריסת שמע לקמן בסימן ס”ט[2].
קדיש יתום:
בית יוסף יורה דעה סימן שעו
כתב הכל בו (פח.) על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו’ אמר ליה אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה [עכ”ל] והמעשה הזה הוא בזוהר [חדש] בסוף פרשת אחרי מות:
והמעשה מובא ביתר הרחבה בספר כלבו סימן קיד
ועל מה שנמצא באגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילנו אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלה המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ואמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי, ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חדש גם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון.
המנהג המקורי באשכנז היה שרק אבל אחד אומר קדיש, ולכן התפתחו דיני קדימה, כמבואר ברמ”א בשו”ע יורה דעה הלכות אבילות סימן שעו סעיף ד:
שלשה אחין ואיש נכרי, השלשה אחין נוטלין השלשה קדישין והאחר נוטל קדיש אחד. ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו, שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם, ומי שיודע להתפלל כל התפלה, מתפלל; ואם יש אבלים אחרים, נהגו שתוך שבעה לאבלם הם קודמים, ואין לו קדיש כלל…
והאריך בזה המשנה ברורה בביאור הלכה סי’ קלב.
ובשו”ת בנין ציון סימן קכב כתב השואל שתיקן במקום שיש רק בית כנסת אחד שיש הרבה אבלים, שכולם יאמרו בבת אחת קדיש. ועל זה כתב בעל בנין ציון:
תמהתי דרך כלל איך קרא מעכ”ת נ”י תקנה גדולה וישרה לשנות מנהג ישראל אשר נהגו בכל מדינות אשכנז ופולין זה יותר משלש מאות שנה בקדיש יתום שיאמר כל אחד לבדו ולילך בעקבות המתחדשים בזמננו ששינו עניני התפלה והנהיגו גם המנהג הזה שיאמרו האבלים קדיש יחד.
ונראה שהשואל הוא הוא הרב מנדל שטיינהארט, בעל שו”ת דברי אגרת סימן ז’, והביאו בפתחי תשובה יו”ד סימן שעו אות ו’.
ובהמשך כתב בבנין ציון:
ומה שנהגו הספרדים אין בידינו לידע על מה נהגו כן אבל עכ”פ יש חילוק רב בין הספרדים ובין אשכנזים כי הספרדים כל תפלתם היא במקהלות בקול שו’ בלי איחור ומיהור ואחרי שרגילים בזה גם כשיאמרו קדישים יחד נשמע קולם יחד כדאמרינן במגילה (דף כ”א) דאף דתרי קלי לא משתמעי מכ”מ בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין כיון דחביבה יהבי דעתייהו ושמעי הרי דאפשר לשמוע גם הרבה קולות אי יהבי דעתייהו ובזה רגילים הספרדים מה שאין כן בנו אנשי אשכנז שאין מתפללין וקורין בקול א’ וכשהרבה מתפללים יחד אי אפשר לשמוע ולכוון כאשר ידעתי נאמנה במה שגם פה נוהגין לומר קדיש דרבנן האבלים יחד והוא כחוכא ואטלולא דכל דאלים גבר לישא קולו קול ענות גבורה וחבירו צועק כנגדו זה פותח וזה חותם ואי אפשר ממש לענות אמן יש”ר =יהא שמיה רבא= ולולא יראתי לבטל מנהג כבר הייתי מונעם שלא לומר קדיש דרבנן יחד כל שכן שלא להנהיג כן לכתחלה ומה גם בשאר הקדישים אשר לא נשמע ולא נראה בכל גלילות אשכנז ופולין אפילו קהלה אחת שנהגו כן חוץ ממה שהנהיגו מגידי חדשים אשר מנהגי ישראל לא יחשובו.
אבל הספרדים נוהגים שכל האבלים יחד אומרים קדיש. וכתב שו”ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שמה:
דהנה מנהג הספרדים כל הקדישים אומרים כל האבלים בפ”א ועל כולם עונים הקהל יש”ר והגאון מהו’ יעב”ץ בסידור שלו כ’ אינני מטפל בדיני קדיש כי נכון מנהג הספרדים שיאמרו כולם בפ”א וכן אנו נוהגים פה בבית מדרשינו בקדיש דרבנן שאומרים כל הבחורים האבלים בפ”א ולפעמים גם בב”הכ כשיש שום פלפול בין האבלים אומרים שניהם ומה בכך
שו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן יג נשאל בענין זה:
אם מותר לשנות מנהג שנהגו לחלק הקדישים בין בעלי החיובים ולהנהיג שיאמרו יחד, ואם רוצים להשאיר להיא”צ רק קדיש אחד שיאמרו ביחידות אם עדיף להשאיר לו הקדיש של לאחר עלינו או קדיש אחר.
בבית כנסת ידוע היה נהוג מימים ימימה לחלק את הקדשים בין החיובים כמנהג אשכנז מאז. ובזמן האחרון נתרבו מתפללים חדשים, ושינו המנהג ותפסו מנהג הספרדים שאומרים קדיש ביחד, ורק זאת השאירו שהקדיש שלאחר עלינו נותנים לאומרו לבעל היא”צ בלבד.
והאריך לקיים את המנהג הקדום, ובסוף כתב: שו”ת ציץ אליעזר חלק יד סימן יג:
בשולי התשובה. (ד) ולא אמנע לבסוף להמליץ על מנהג הספרדים ועל המקומות שהנהיגו כמוהם לומר הקדיש כל החייבים ביחד, שהוא זה מפני דקסברי שחוץ מעניית הקהל אמן יהא שמיה רבא וכו’, ישנו ענין גם בעצם אמירת הקדיש כשלעצמו…
ובסידור עמודי שמים ליעבץ, לאחר עלינו לשבח כתב:
בחלוקי דינין של האשכנזים בענין מי הקודם לאמירת הקדיש ומי דוחה למי לא אטפל כאן דמילתא דמנהגא בעלמא הוא ומה טוב וישר מנהג הספרדים בזה שאם רבים המה כולם זוכים בו ואומרים אותו כאחד ובטלה מחלוקת וטורח דיני דינים בדבר שאין לו שורש ועיקר וכבר דיברו בו במספיק גדולי האחרונים בעלי המנהגים והגהת שלחן ערוך ולבוש ומפרשיהם
וכן העיד בקצות השלחן (סי’ כ”ז ס”ה) על מנהג ארץ ישראל “שהמנהג פשוט שכל האבלים אומרים ביחד כל הקדישים” ובבדה”ש ס”ק כ”ו העתיק דברי היעב”ץ הנ”ל.
והטעם שקדיש יתום אומרים גם קטנים, כתב בשו”ת מהרי”ל החדשות סי’ כח שזה משום שהקדישים שלא בתפילה אינם חובה אלא רשות, ולכן גם קטנים יכולים לומר אותם.
דבר נוסף כתב מגן אברהם סימן קלב ס”ק ב:
משמע בבנימין זאב סי’ ר”א דמוטב לבנו להשכיר א’ לו’ קדיש במקומו משיאמר א’ בחנם ע”ש ועבי”ד סי’ שע”ו ובתשובת רמ”א דאם אין לו בן ראוי ליתן ג”כ לבן בנו קדיש.
ומשמע שיש ערך גם לאמירת קדיש על ידי אדם זר ששוכרים אותו.
דוגמה לקדיש בעייתי: אנו אומרים קדיש לפני תפילת שחרית, אחרי ברייתא דרבי ישמעאל. ולנוסח אשכנז גם אחרי מזמור שיר חנוכת הבית. הקדיש שאחרי אמירת ברייתא דרבי ישמעאל הוזכר לראשונה בשו”ת בנימין זאב סימן קעו[3]:
… ועל מה שנהגת לומר קדיש קודם ברוך שאמר גם בזה ישר כחך וראוי לאומרו שכן כתבו הגאונים מפני מה מקדשין במקום שדורשין ובמקום שאומרין פסוקי דזמרה לפי שאין לך תיבה ואות שבתורה שאין שם המפורש יוצא ממנו מה שאין אנו יודעים לכך נהגו לקדש ואף על גב דאין בידינו דבר מבורר מהקדיש דכן כתב הראב”ד בתשובותיו וז”ל על מעשה הקדיש לא נמצ’ בידינו דבר מבורר היטב מהראשונים אך מ”מ סמכוהו האחרוני’ על פסוק הזה ונקדשתי בתוך בני ישראל …מאחר שאנו קורין בכל יום פרשת התמיד ומשנת איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל שהיא במקו’ תלמוד שהמדרשי’ הן כתלמוד ראוי והגון הוא הקדיש אחריהם כה דבר כלב בכה”ר יוחנן ז”ל ה”ה דודך ואהובך:
ואמירת ברוך שאמר, יסודה באר”י, ובכל הסידורים הישנים אין קדיש לאחר מזמור שיר. וכן לפי האר”י צריך להיות רק קדיש אחד (ע’ הרב משה קוטקס במוריה שצז-שצט, שנה לד א-ג עמ’ שמב) וכן בביאור הלכה סי’ קלב הזכיר רק קדיש אחד והוא אחרי ברוך שאמר. והרב משה קוטקס שם הביא שכך נהגו בירושלים לומר רק קדיש אחד. והוסיף שם:
וכן אמסור בזה בפרסום ראשון את אשר שמעתי מבעה”ב אחד שסיפר בנוכחותי לג”ר ברוך אויערבאך שכשהיה ‘אבל’ והתפלל במנין אביו הגרש”ז אויערבאך בשערי חסד הורהו שיאמר רק קדיש אחד או אחר ר’ ישמעאל או אחר מזמור שיר אבל לא את שניהם והגר”ב שהי’ בקי בהליכות ופסקי אביו שמע דבריו ולא סתרם ורשמתי הדברים סמוך לשמיעתן.
קדיש על ידי נשים:
שאלה נוספת שעלתה בשנים האחרונות היא אמירת קדיש על ידי נשים. השאלה נשאלה במיוחד על ידי בנות שאין להם אחים, האם יוכלו לומר קדיש בעזרת נשים.
בהגהת בית לחם יהודה, יו”ד שעו ד’ כתב:
אין לבת בקדיש לא דין ודת, ואין זה אלא שטות, כי הוא כחוכא ואיטלולא
אבי ז”ל סיפר שהיה בניחום אבלים כשנפטר הרב פייבל פראנק, רב שכונת משכנות שאננים בירושלים ודיין בבית דין של הפרושים בירושלים, ונכנסו ארבע בנותיו (בנים לא היו לו) לאחר התפילה לומר קדיש, וזה היה בנוכחות הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך. (הרב גוטל (קדיש יתומה – תגובה, צהר ח, תשס”ב, עמ’ 24, מספר ועלהו לא יבול ח”א ע’ קט) כתב שהוא ציווה בצוואתו שבנותיו יאמרו קדיש, ומספר שהגרש”ז אויברך אמר כי “זאת היתה הדרכה מיוחדת שלו, ואצל אחרים לא ראינו שנהגו כמותו”.
והרי בשו”ע אורח חיים הלכות שבת סימן רפב סעיף ג נפסק:
הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור.
(וע’ נשמת אברהם ח”ה ע’ עז, בשם הגרש”ז אוירבך שיתכן ששם מדובר בבני משפחה אחת, ועי”ש)
דן בזה בשו”ת חוות יאיר סימן רכב:
שאלה דבר זר נעשה באמשטרדם ומפורסם שם. שאחד נעדר בלי בן וצוה לפני פטירתו שילמדו עשרה כל יום תוך י”ב חודש בביתו בשכרם ואחר הלימוד תאמר הבת קדיש [עי’ שו”ת ר”ש מדינא חלק א”ח סי’ ו’] ולא מיחו בידה חכמי הקהילה והפרנסים. ואף כי אין ראיה לסתור הדבר כי גם אשה מצוות על קידוש השם גם יש מנין זכרים מקרי בני ישראל ואף כי מעשה דר”ע שממנו מקור אמירת יתומים קדיש בבן זכר היה מ”מ יש סברא דגם בבת יש תועלת ונחת רוח לנפש כי זרעו היא. מ”מ יש לחוש שע”י כך יחלשו כח המנהגים של בני ישראל שג”כ תורה הם ויהיה כל אחד בונה במה לעצמו ע”פ סברתו ומחזי מילי דרבנן כחוכא ואטלול’ ויבואו לזלזל בו.
ובשו”ת תשובה מאהבה ח”ב סי’ רכב כתב:
אבל ראיתי בק”ק פראג מנהג יפה מקדמונים בעזרת בה”כ קלויזן שם ישבו זקנים וזקנות עורים ופסחים בשחרית על עת צהרים ואומרים בכל יום כל ספר תהלים, ונוהגים מי שלא הניח אחריו בנים כ”א בנות קטנות בנות חמש ושש שנים, אומרים שם הקדיש. אבל בבית הכנסת המיוחד לתפלה לא ראיתי כזה מעולם, ואינו נכון שתבא אשה כלל קטנה או גדולה לבית תפלת האנשים…
ובשו”ת בני בנים חלק ב סימן ז כתב:
ולעצם אמירת קדיש על ידי אשה, אין להקשות משו”ת שבות יעקב חלק ב’ סימן צ”ג וכנסת יחזקאל סוף חלק יורה דעה, שכתבו שאין לאשה לומר קדיש בבית הכנסת כלל, כי הם כתבו לפי מנהגם שרק אבֵל אחד אמר קדיש בכל פעם, שאז בודאי אין לאשה לומר קדיש לבדה שיענו לה הגברים. ואפילו אין שם אבֵל מלבדה, יש לאחד מן המתפללים לומר קדיש.
ועיין בענין זה בצהר ח’ תשס”ב במאמר תגובה מהרב גוטל. מכל מקום מצאנו מקומות שנשים אמרו קדיש, ורוב ההסתייגויות אינם בגלל עיקר הדין אלא מחשש למדרון חלקלק וכיו”ב. וע’ שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יב:
והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש, וההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים.
[1] ע’ רשב”א ח”ה נד, ע’ מהר”ל נתיבות עולם נתיב העבודה פי”א, משך חכמה ויקרא יט ב, אלשיך עה”ת דברים לג ב, דרשות חת”ס דף שכב ע”ב, שלט ע”ב, נדחי ישראל (מבעל החפץ חיים) פ”ה, דעת תורה ויקרא קפח, שפתח חיים מועדים ח”ג ש.
[2] וע”ע משנה ברורה סימן נג ס”ק יא: “ובדיעבד אם גמר ג”כ ברכת ישתבח ואח”כ באו מנין יאמרו עכ”פ שלשה פסוקים מפסוקי דזמרה ויוכל הש”ץ לומר קדיש כי בלא”ה אין לומר קדיש כיון שלא היו בעת אמירת קצת פסוקי דזמרה או ישתבח עכ”פ”.
[3] ביוגרפיה – בנימין זאב: רבי בנימין בן מתתיה חי ביוון במחצית הראשונה של המאה ה – 16. הוא כיהן כדיין בבית הדין בארטא (בצפון מערב יוון) וחי תקופה מסויימת גם בונציה. לאחר גירוש ספרד.