יד. מנגינות בתפילה

ב”ה

הניגונים בתפילה

הקדמה:

מצאנו בכמה מקומות על מעלת השירה והניגונים בשעת התפילה: בטור סי נא כתב שצריך לומר ‘ברוך שאמר’ בניגון ובנעימה בי הוא שיר נאה ונחמד למעלה, ובב’מזמור לתודה’ כתב הבית יוסף שם שמצוה למשוך אותו בנגינה. בספר חרדים מז יא כתב דמצוה לומר פסוקי דזמרה בנעימה וקול רינה. וכן כתב הרמ”א סי’ רפא שנוהגין להרבות בשחרית של שבת בזמירות ויש להאריך ולהנעים בזמירות וכתב ע”ז בביאור הגר”א מדקרי להו בפט”ז דשבת פסוקי דזמרא. (על פי דבר המגיה באורחות חיים כתר ראש הוצא’ מכון ירושלים בכתר ראש קז).

ובגמ’ ברכות ו, א:

תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה.

וברש”י שם:

במקום רנה – בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב.

ובספר מעבר יבק (שפתי צדיק פרק לא):

והנשמה נהנית מהנגון לפי שהיא רגילה בנגונין בשיר של מלאכי השרת ושיר הגלגלים ובהיותה בגוף ושומעת נגון נהנית כמו שהיתה רגילה בהיותה דבוקה ביסודה ומרוב הערבות ראויה לשרות עליה רוח אלהים כפי הנהגתה ויסודה הראשון… ושליח ציבור המנגן בתפלתו מעלה השכינה לפני המלך העליון מקושטת בשבע רעותיה המובאות לה על ידי התחתונים…

בגמ’ מצאנו לגבי ברכת כהנים שנאמרת בנעימה, קידושין עא, א:

ת”ר בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים תניא אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים.

ובשו”ע פסק לגבי ברכת כהנים, על פי תרומת הדשן סימן כו, שו”ע אורח חיים קכח, כא

אין הכהנים רשאים לנגן בברכת כהנים שנים או שלשה נגונים, משום דאיכא למיחש לטירוף הדעת, ואין לנגן אלא נגון אחד מתחלה ועד סוף.

ופסק עוד בשו”ע שו”ע אורח חיים נג, יא, (על פי תשובת הרשב”א ח”א סימן רטו):

ש”צ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להש”י בנעימה, תבא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכוין להשמיע קולו, ושמח בקולו, ה”ז מגונה. ומ”מ כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור.

בענין כפל המילים בתפילה:

בגמ’ ברכות לג, ב

משנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו:

גמרא בשלמא מודים מודים משתקין אותו משום דמיחזי כשתי רשויות ועל טוב יזכר שמך נמי משמע על הטובה ולא על הרעה ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזרות ההוא דנחית קמיה דרבה ואמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו אמר רבה כמה ידע האי צורבא מרבנן לרצויי למריה אמר ליה אביי והא משתקין אותו תנן ורבה נמי לחדודי לאביי הוא דבעי:

לכאורה משמע שדוקא במודים מודים משתקים, אבל אם כופל דברים אחרים אין משתקים אותו. אבל עדיין יתכן שאין רוח חכמים נוחה הימינו. ומכל מקום מוכח שזה לא הפסק שצריך לחזור, שאם כן המשנה היתה אומרת.

כתב על זה שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כב

הנה בדבר החזנים שכופלין איזה תיבות בחזרת הש”ץ ודאי אין רוח חכמים נוחה מהם וכבר צוחו קמאי דקמן ולא הועילו והחזנים עושין את שלהם אף חזנים שומרי תורה. כי הפסק אין בזה כשרק החזירו עוד פעם ואמרו כסדר התפלה… אבל הוא דוקא כשחוזר ואומר כסדרן, דאם הוא אומר לנגוניו שלא כסדר הברכה יש חשש הפסק, כמו שיש חזנים שאומרים בישמחו וקוראי עונג שבת וקדשתו שבת. ומסתבר שהוא הפסק. וכן יש שאומרים בברכת יוצר כי הוא לבדו פועל גבורות כי הוא לבדו עושה חדשות הוא הפסק כיון שאינו אומר כסדר הברכה. ולענין אם צריך לחזור לראש הברכה נראה לפום ריהטא שבאם יש פירוש להדברים שאומר כגון בכי הוא לבדו א”צ לחזור לראש. ואם יש פירוש שקר כגון ויתענגו מטובך שבת צריך לחזור לראש שהמטובך קאי על מטוב הקדוש ברוך הוא ולא על מטוב שבת. ואם אין פירוש כלל להדברים תליא אם לא היה במתכוין אלא על ידי רהיטות הנגינה אמר זה הוי זה רק כאיתקל מלוליה שא”צ לחזור, ואם בכוונה יסד לנגן כן, הוא כאומר בעלמא דברים אחרים שצריך לחזור.

…ולכן לענין אם צריך להשתיק אם הוא באופן שאומר כסדרן כשחוזר אף שאין רוח חכמים נוחה מזה אין צריכין, דהא רק על מודים מודים משתקין מהטעם דמיחזי כשתי רשויות ולא מטעם שלא אמר כהנוסח שתיקנו חכמים, וכן במוסיף שבחים משתיקין מהטעם דגנאי הוא לו כדאיתא בברכות דף ל”ג משמע דבליכא טעם להשתיקם על מה שכפל והוסיף אף שאין זה בנוסח שתיקנו לנו אין משתקין אף שודאי אינו עושה כהוגן.

ואכן כתב ערוך השולחן אורח חיים סימן שלח סעיף ח בדרך אולי לגבי כפילת מילים על ידי החזן:

ואולי מדאמרו חז”ל רק על שמע שמע משתקים אותו ש”מ דבשארי תיבות לית לן בה אם כופלים ומשלשים וגם על הנאטי”ן הפרוסים לפני העמוד אין לנו לומר בזה טעם איסור ברור ולכן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו’]:

ובשו”ת מהר”ם שיק אורח חיים סימן לא מתנגד מאד לכפילת המילים על ידי החזנים:

מכתבו קבלתי, וביקש ממני לחוות דעתי על דבר החזנים שמזמרים וכופלין התיבות הרבה פעמים בזמירתן לבסם קולם, אם זה אסור מדינא, כי החזן שבקהלתו כופל ומכפיל התיבות והחרוזים אפילו בתפילת שמונה עשרה וקדושה. ושאלת חכם חצי תשובה, ויפה כתב מעלתו כמה ראיות, שגם בהלל תנן [סוכה ל”ח ע”א] דדוקא במקום שנהגו לכפול שרי, וגם מה שאמרו בברכות [ל”ג ע”ב] ד’שמע שמע’, כגון דאמר מילתא מילתא ותני לה מגונה הוי, ואף דאין משתקין אותו בשעת מעשה, מכל מקום צריך למחות בו שלא יעשה כן בפעם אחרת כיון דהוי מגונה. וכל תיבה ותיבה יש לה סוד, מנוי וספור מאנשי כנסת הגדולה ז”ל, וכל המוסיף גורע. עד כאן דבריו בקיצור נמרץ.

ונכונים כל דבריו, וגם עלי רע המעשה הזה שבחדשות אלו שמקרוב באו. וכבר האריך בזה הגאון בעל תבואות שור בספרו בכור שור תענית ט”ז ע”ב והביא הקרא [ירמיה י”ב ח’] דנתנו עלי בקולה על כן שנאתיה, והאריך שם הרבה בגנות אלו הדברים, ושהחיוב על כל רב אשר בידו למחות, יעויין שם. אבל הרע הזה להוסיף ולהכפיל הדברים, חדש הוא. ולדינא נראה לי דאסור משום חמשה טעמים…

האם הניגונים באמצע התפילה או הברכה הם הפסק?

הפוסקים דנו לגבי שירה עם החזן בקדיש? לכאורה הרי צריך לענות לחזן “אמן” ואם כן אני לא יכול לומר יחד איתו: “ואמרו אמן”. ע’ רמ”א בשו”ע קכד סעיף ח, לגבי עניית אמן על ברכה:

ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד שכלה הברכה יענה אמן (אבודרהם).

וכתב מגן אברהם סימן קכד ס”ק יד

ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין) ועמ”ש ס”ס קכ”ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא ומ”מ נ”ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק.

וכן פסק במשנה ברורה סימן קכד ס”ק לה:

ואם הש”ץ מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק ודוקא אם מאריך הרבה בניגון. ודוקא לענין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב או אחר תיבת דאמירן בעלמא אבל אם הש”ץ מאריך בשאר ברכה בסופה באיזה ניגון לא יענה אמן כ”ז שלא סיים את עצם התיבה של הברכה.

משמע שבקדיש יאמר אמן מיד לאחר “דאמירת בעלמא” אף שהש”ץ עדיין לא אמר “ואמרו אמן” בניגוד לסיום ברכה שלא יאמר אמן כל זמן שלא סיים את עצם הברכה. וע’ במעשה רב סימן רז, מהגר”א “שהקפיד לפעמים לנגן הקדיש שלאחר מוסף לכבוד יום טוב”.

ומה שציין המ”א לסימן קכח, שהארכת הניגון הוא מכלל הברכה, הוא שם בסעיף מה, לגבי ברכת כהנים:

אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון: יברכך; וישמרך; אליך; ויחנך; אליך; לך; שלום. הגה: ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות, כי כל אחת מהן היא סוף ברכה בפני עצמה, ואומרים רבון, כמו שמפורש בסי’ ק”ל [1]בשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים דהיינו: וישמרך; ויחנך; שלום.

וכתב על זה המגן אברהם ס”ק עג:

ובשעה שמאריכין בניגון. בסוף התיבה אבל לא בעוד שאומרים התיבה דאז צריך לשתוק וכמ”ש סכ”ו…

ועל זה כתב המ”א מה שהבאנו לעיל: “ועמ”ש ס”ס קכ”ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא ומ”מ נ”ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק”[2].

ובתשובה הנ”ל של מהר”ם שיק, אחד הטעמים שהוא מתנגד לכפילת המילים על ידי החזן, הוא משום הפסק:

לפענ”ד הוי הפסק, השהייה שמשהין על ידי זה בכדי שיגמור הברכה, וקיימא לן באורח חיים סימן ק”ד סעיף ה’ בפסק, אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, כל שכן אם שח בדיבור, הרי קיימא לן באורח חיים סימן תק”צ [סעיף ח’] דאם תקע בין תקיעה לתקיעה כמתעסק, הוי הפסק. ואם כן, לא ידעתי חילוק למה לא נאמר גם כאן, אם יאמר תיבות באמצע התפילה רק כמתעסק בעלמא לזמר, הרי מסתמא גם כן הוי הפסק כשעושה כן במקום שאסור להפסיק. ובשח במזיד קיימא לן בסימן ק”ד [סעיף ו’] דחוזר, ואם כן גם בהנך חזנים דכופלין התיבות באמצע התפילה שלא לצורך, הוי הפסק וחייבים לחזור. כן נראה לפענ”ד. וכן מבואר סוף מסכת ראש השנה [לד ע”ב] דתפילה דומה לתקיעה לענין הפסק.

בספר רץ כצבי או”ח סימן ב’ כתב שבשאלה האם ניגון הוא הפסק, נחלקו בעל מנחת יצחק ובעל שבט הלוי. בשו”ת מנחת יצחק חלק ז סימן ט נשאל:

במקום שאסור להפסיק בדיבור, אי נגינה ג”כ אסור… להמבואר בש”ע (או”ח סי’ קכ”ד סעי’ ח’) ברמ”א דלא ימתין עם עניית אמן אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן עיין שם, וכתב ע”ז במג”א (ס”ק י”ד) דאם החזן מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הנגון הוי הפסק (יש נוחלין), ועמ”ש (ס”ס קכ”ח) דהארכת הנגון מכלל הברכה היא, ומ”מ נ”ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק עכ”ל, ומה שציין לסי’ קכ”ח, היינו מש”כ שם (ס”ק ע”ג) בשם תה”ד (סי’ כ”ז), לענין הרבון שאומרים הצבור בשעת נשיאות כפים, דאין לומר בשעת הברכה ממש, רק בהארכת הנגון ההברה האחרונה, כמו בהארכת הדל”ת של אחד עיין שם, אמנם נראה דכ”ז אם מאריך בניגון קצת אשר ניגן בה גוף הברכה, וגם זה דוקא אם מאריך בהברכה אחרונה כמבואר בתה”ד שם, אבל להתחיל בניגון אחרי סיום הברכה בודאי הוי הפסק לעניית אמן, ומכ”ש בין ברכת המוציא והאכילה וכיוצא בזה כנלענ”ד.

ובשו”ת שבט הלוי חלק ה סימן טז כתב:

בישבי פה בחו”ל הרני משיב על דברים ששאל כב’, א’ שאל אם נגינה הוי כדבור לענין הפסק או לא, והעיר מדברי מג”א או”ח סי’ קכ”ד ס”ק י”ד, שכ’ בשם יש נוחלין, ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הנגון הוי הפסק, וציין המג”א סי’ קכ”ח ס”ק ע”ג, הנה המעיין במג”א יראה דנגון באמצע התפילה או באמצע הברכה יחד עם התפלה והברכה זה אפילו לכתחילה מותר דחלק הזמר עם חלק דבור התפילה או הברכה משתלב לשבח א’ לזמר לשמך עליון, והיינו האי דסי’ קכ”ח, משא”כ בשעת אמירת ואמרו אמן שהוא זירוז בעלמא של הש”צ לעורר העונים לענות ואינו מגוף הקדיש או התפילה, מכ”מ גם בשעת ברכה לא יאריך יותר מדאי כי רבוי הנגון לא שייך שוב לברכה ונראה כהפסק.

אבל לכאורה לא נראה שיש מחלוקת בין שבט הלוי לבין מנחת יצחק.

האם מותר לשלב בתפילה נגוני נוכרים?

בפוסקים האשכנזים יש שהחמירו מאד בזה, אבל בני עדות המזרח כנראה רגילים בזה. ע’ שו”ת ציץ אליעזר חלק יג סימן יב:

אם מותר לנגן קטעי תפלה ובקשות בניגוני – עגבים, כי פשתה המספחת על כך בכמה בתי כנסיות, וכמה מהיראים התעוררו למחות על כך, ופרסמו מודעות אזהרה, אבל נתקלים בהתנגדות ובטענות שכנגד שאין בזה איסור.

• הנה לדעתי לית דין צריך בושש כי תועבה היא להלביש דברי – קדושה במלבושים צואים כאלה שריח של זנות נודף מהם ומטמאים ומטמטמים את הגוף ואת הנפש וצא טמא יאמר עליהם שלא להכניסם במקומות קודש של בתיהכנ”ס מקדשי – המעט של האומה… ולכן אחד העושה ואחד המסייע לכך הוא בגדר של ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר, ואך מעשה שטן הוא לפתות יראים ושלמים לשורר, או להסכים, שישוררו שירי – תפלה ובקשות – קודש בניגוני – עגבים שהמה כאש – בנעורת לגרום להפסדת טהרת – הכוונה, ביודעים ובלא יודעים, ולתת מקום לשפחה שתירש את גבירתה, להחליף היכל ניגון דקדושה בהיכל ניגון דסטרא דשמאלא רח”ל, ולהוליך את התפלות והבקשות אל מחוץ למחנה כקדשים פסולים ר”ל (יעוין שו”ת חתם סופר חאו”ח סו”ס ר”ה ע”ש), באשר הניגון הוא בהרבה פעמים הרוח החיה של השיר והקובע את צילצול – משמעותו.

ולהלן מאריך לבאר את מקורותיו, וכן בשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן נו:

הנה הניגונים שמזמרים הנוצרים בבית תיפלתם ודאי אסור לשמעם אף ע”י הראדיא ואף ע”י פאנאגראף, ולא רק הניגונים שמזמרים עתה אלא אפילו מה שהיו מזמרים מכבר אף על פי שהפסיקו עתה לזמר באותן הניגונים אסור. וגם הניגון שחיבר איזה נוצרי ניגון על פסוק מתהלים על הלשון שהעתיקו, אסור כי סתם הניגונים שמחברין הנוצרים לפסוקי תהלים הוא לזמר לתפלותיהן שזה אסור. ואם הוא מכיר שלא היתה כוונת מחבר הניגון לזמר לעבודתם אלא לזמר בעלמא להנאת זמרה אף שמחבר הזמר הוא נוצרי ועכו”ם אין בזה איסור, אבל סתמא יש להחזיק שהוא לעבודתם ואסור, ואף לפרנסה אסור.

ע’ ביביע אומר או”ח ו’ ז’  שכתב שהם נהגו בזה:

וכמעט כל השירים של עדות המזרח, הנאמרים בנעימה בהזדמנויות של שמחות וסעודות מצוה, כולם חוברו בלחן של שירי עגבים, ע”י פייטנים ומשוררים קדושים וטהורים. ועל ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. ואין פוצה פה ומצפצף, גם זכינו לשמוע תפלות מכמה שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים, שהתפללו בנעימה מזרחית, בהרכבת מנגינות של שירי עגבים, על קדיש וקדושה ושאר קטעי תפלה, בנועם שיח שרפי קדש, באימה וביראה, ולב הקהל נמשך אחריהם בשמחה ובטוב לבב וקול זמרה. אשרי העם שככה לו.

והביא שם את דברי החיד”א בברכי יוסף סי’ תקס:

מהר”ם די לונזאנו עצמו שם בס’ שתי ידות (דף קמב ע”א) שכ’ וז”ל: ולפי שהשיר והשבח להשי”ת ראוי שיהיה בתכלית השלמות לכן נאמר בנבל עשור זמרו לו כלומר בכל מאמצי כח. ובדברי הימים ב’ (סי’ כ) להלל לה’ אלהי ישראל בקול גדול. זאת היתה לי לסבה גורמת לחבר רוב שירי על פי ניגוני הישמעאלים, שהם מגביהים קולם בשירתם ונעימתם יותר מזולתם. וראיתי קצת חכמים כמתאוננים רע על המחברים שירים ותשבחות להשם יתברך על נגונים אשר לא מבני ישראל המה, ואין הדין עמם, כי אין בכך כלום, עכ”ל.

ונראה לעשות פשרה בין הפוסקים, שלהשתמש במנגינה מוכרת כמנגינה של דברי עגבים או ע”ז אסור. אבל אם המנגינה לא מוכרת, הרי הרבה מנגינות ולחנים לקוחים מהגויים ואין פוצה פה ומצפצף.

שו”ת יחוה דעת חלק ב סימן ה:

תשובה: רבי יהודה החסיד בספר חסידים (סימן תשסח) כתב, מי שקולו נעים יזהר שלא יזמר ניגוני נוכרים, כי עבירה היא, ולא ניתן לו קול נעים אלא לשבח לבורא יתברך ולא לעבירה. ע”כ. ונראה שהמכוון הוא שאומר שירי הגויים עם המילים שלהם שהם שירי עגבים, וכמו שכתב בשו”ת הרי”ף (סימן רפא) בזו הלשון: שליח צבור שמרנן בפיו שירי ישמעאלים ומוציא מפיו דברי נבלה מסלקין אותו ממשרתו, ועליו ועל כיוצא בו נאמר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, והובא להלכה בספר אורחות חיים הלכות תפלה (אות עח). וכן בספר כל בו. וכן פסקו הרמ”א בהגה אורח חיים (סימן נג סעיף כה), והרדב”ז בתשובה (חלק ב סימן תתט). אבל לומר שירי קודש ופזמונים במנגינה שחוברה בלחן של שירי עגבים, נראה שאין בזה איסור כלל. ואף על פי שהגאון רבי מסעוד רקח בספר מעשה רוקח (פרק ח’ מהלכות תפלה יא), הבין בכוונת רבי יהודה החסיד בספר חסידים הנ”ל שאפילו כשהשיר מצד עצמו יהיה קודש, ניגון הנוכרים שבו יפסידהו, כי הכניס הטינופת במקום הקדושה, ונסתייע מלשון הגאון רבי מנחם די לונזאנו בספר שתי ידות. אולם מרן החיד”א בספר ברכי יוסף (סימן תקס) כתב, שמה שאוסר המעשה רוקח לשורר פיוטים וקדיש וקדושה בלחן של שירי עגבים ונוכרים, והסתייע מדברי הגאון מהר”ם די לונזאנו, נעלם מעינו הבדולח מה שכתב הגאון מהר”ם די לונזאנו עצמו בספר שתי ידות (דף קמב ע”א) בזו הלשון: ולפי שהשיר והשבח להשם יתברך ראוי שיהיה בתכלית השלמות, שכך נאמר בנבל עשור זמרו לו, כלומר, בכל מאמצי הכח, זאת היתה לי לחבר רוב השירים שלי על פי ניגוני הערבים, לפי שהם מגביהים קולם ומנעימים את שירתם יותר מזולתם. ואמנם ראיתי קצת חכמים שמתאוננים רע על המחברים שירות ותשבחות לה’ יתברך על פי ניגונים אשר לא מבני ישראל המה, אולם אין הדין עמם, כי אין בכך כלום. עד כאן. וכן הסכים להלכה רבי אברהם אלקלעי בספר זכור לאברהם (מערכת קדיש). ובאמת שמעשה רב בכמה גאוני ישראל שחיברו שירות ותשבחות על פי הלחן של מנגינות שירי עגבים, ומהם שירי הבקשות הנאמרים כיום בכל ליל שבת ברוב קהל ועדה בבתי הכנסת של הספרדים ועדות המזרח בארץ ובתפוצות הגולה אשר יסודתם בהררי קודש, וחוברו על ידי הגאונים רבי שלמה לניאדו, מחבר שו”ת בית דינו של שלמה, ורבי אברהם ענתבי, מחבר יושב אהלים ועוד, ורבי מרדכי לבטון, מחבר ספר נוכח השלחן ועוד, ורבי מרדכי עבאדי, מחבר ספר מעין גנים. וכהנה וכהנה רבנים גאונים גדולים ועצומים בתורה, לקדושים אשר באר”ץ המה. והבקשות והפיוטים האלו חוברו על פי הלחן של שירי עגבים. וכן בדורותינו אלה זכינו לשמוע מפה קדשם של שליחי צבור תלמידי חכמים צדיקים וישרים בעלי קול נעים שהתפללו בנעימה מזרחית, ובהרכבת מנגינות של שירי עגבים בקטעים מסויימים שבתפלה ובקדיש ובקדושה, ולקחו מזמרת הארץ בידם, לשורר לה’ יתברך הבוחר בשירי זמרה, בנועם שיח סוד שרפי קודש. ולב הקהל נמשך אחריהם בדחילו ורחימו בשמחה וטוב לבב בתודה ובקול זמרה, אשרי העם שככה לו. וכתב בספר חסידים (סימן קנח), כשאתה מתפלל אמור ברכות התפלה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחנה בניגון המושך את הלב, ולשבח ולהודות בניגון המשמח את הלב למען ימלא לבך אהבה ושמחה בעבודת השי”ת. וידוע מה שכתב רבינו הגדול הרמב”ם (בפרק ח מהלכות לולב הלכה טו): שהשמחה בעבודת השם יתברך ובאהבתו בעשיית מצותיו, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחת מצוה זאת ראוי ליפרע ממנו, שנאמר בפרשת התוכחה, תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך. ועל זה סמכו גדולי הדורות של עדות המזרח לחבר שירים ופזמונים בלחן של שירי ערבים לשורר ולזמר להשם יתברך במסיבות של חתן ובר מצוה ובמילה, ובשבתות וימים טובים, בשירים המיוסדים על פי לחן של שירים ערביים. ויש להמליץ על זה: על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו. וכן העיד הגאון רבי ישראל משה חזן, אב”ד רודוס, בשו”ת כרך של רומי (סימן א), שכן נהגו בארץ ישראל לנגן התפלות וקדישים וקדושות כולם על פי הלחן של ניגוני ערבים, ובטורקיה על פי מנגינות טורקיות, ובאדום על פי המנגינות שבארצותם. ואין להקפיד כי אם על תוכן המילים. וסיים: וגם אני נטפלתי לייסד שירים ופיוטים על משקל שירי הערביים, וכמעט בלשון נופל על לשון. ועשיתי זאת להפיק רצון הגאון הראשון לציון רבי חיים אברהם גאגין זצ”ל. ע”כ.

[1] בשו”ע כתוב “ובשעה” ומ”ב תיקן “בשעה”.

[2] וע’ שו”ת יביע אומר חלק ו – אורח חיים סימן ז: “אני טרם אכלה האי פסקא דדינא, אמרתי לזרז את המזורזים ולהסב תשומת לב החזנים החרדים לדבר ה’, שלא להאריך יותר מדי בתיבה מסויימת בתפלה ובקדושה ובקדיש, להשלים משקל המנגינה, מפני שעל ידי כך, אותה מלה מאבדת את משמעותה מרוב האריכות, וכל יתר כנטול דמי, וכמ”ש בברכות (מז) כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. וכ’ התוס’ בד”ה כל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו, פי’ ובלבד שלא יאריך יותר מדי, וה”ט לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך בה יותר מדי. עכ”ל”.