כד. אנוס בסוף הזמן

ב”ה

 אנוס בסוף הזמן

שו”ע אורח חיים קח, ח:

מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה; וכן מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד, ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל; וכן מי שהוא שכור ולא התפלל, כולם חשובים אנוסים, ויש להם תשלומין. הגה: מיהו לכתחלה לא יעבור זמן תפלה משום הפסד ממון (ת”ה סי’ ה’).

הלכה זו של אונס בסוף הזמן, יש בה דיונים בארבעת חלקי שו”ע, גם בחושן משפט, אבן העזר ויורה דעה.

מקור הלכה זו הוא בנימוקי יוסף בבבא קמא. הנימוקי יוסף שם (י’ ע”ב באלפס) שואל, על מה שאומרת הגמרא שאם אשו משום חיציו, חייב בארבעה דברים. ושואל הנימוקי יוסף מאי שנא מהיתה אבן מונחת לו בחיקו, ושכח ונפלה שפטור מארבעה דברים. ע’ בבא קמא כו, ב:

אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה.

ומתרץ הנימוקי יוסף:

דהתם לא מצינן למימר אפילו תחלתו בפשיעה כלל דאי בתר שעת הנחה אזלינן כיון שיכול להזהר בה בההיא שעתא לאו פושע הוא ואי משום דשכח אנוס הוא לגבי שכחה כדאמרינן [שבועות דף כו א] גבי שבועה לבך אנסך[1] אבל הכא גבי רוח מצויה פושע הוא וחייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא הרמ”ה ז”ל…

ולפי’ הרמ”ה ז”ל נ”ל ברור דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה שאינו נקרא מזיד ופושע אלא הרי הוא בכלל [ברכות דף כו א] טעה ולא התפלל שמתפלל שתים לתשלומין וכן מי שנתחייב לחבירו בשבועה שיתן לו מעות יום פלוני ונזכר בעוד היום גדול ואומר בלבו עדיין יש לי פנאי והלך לעסקיו ושכח עד שעבר היום הרי זה כאנוס.

ומיהו לענין תפלה יש לחוש יותר מפני שאמרו חז”ל [שבת דף ט ב] לא (יעמוד) [ישב] אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא לדין שמא יעבור וכיון שזה אינו רשאי לומר אני אעשה ולא אעבור כשעושה הרי הוא כפושע כנ”ל:

לדעת הרמ”ה על פי נימוקי יוסף, אם בתחילת הזמן היה פושע שלא עשה, אלא דחה לסוף הזמן ובסוף נאנס או שכח, הרי זה אונס. ולגבי תחילת הזמן, הרי מותר לו להניח את האבן ולחשוב שיוכל להזהר, אם כן אינו פושע בתחילת הזמן, ומשום כך גם לגבי תפילה מותר לאדם לדחות את התפילה אם חושב שיוכל להתפלל, ואם בסוף נאנס, נחשב לאונס ולא לפשיעה.

אמנם הנימוקי יוסף בסוף מפקפק בזה לענין תפילה, שהרי אנו מוצאים שחז”ל חששו יותר לגבי תפילה שהרי אמרו לא ישב אדם לפי הספר וכו’, ובבית יוסף סי’ קח פסק כצד הראשון בנימוקי יוסף:

ודבריו הראשונים עיקר דלא מיקרי מזיד אלא כשמבטל התפילה בשאט בנפש בלי שום טירדא.

אבל בשו”ע יו”ד כתב הרמ”א את שתי הדעות, שו”ע יורה דעה רלב, יב:

מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה, או ביום פלוני, יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום, שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו, ויעבור על נדרו ושבועתו. ואם לא עשהו מיד, כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו, ושכח או נאנס אח”כ ולא עשהו, י”א דמקרי אונס (הר”ן פ’ כיצד הרגל). ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו).

על פי כללי הפסק, לכאורה מקובל בשו”ע שהלכה כיש אומרים בתרא, אבל לא ברור אם כך הכלל גם ברמ”א. ע’ עין יצחק, כללי הרמ”א סעיף יג. ושם הביא בשם משאת בנימין שהרמ”א לא הכריע בזה.

בניגוד לנימוקי יוסף, כתב הבית יוסף בחו”מ בשם ספר אגודה שאונס בסוף היום לא נחשב לאונס, בית יוסף חושן משפט סימן רז:

מצאתי כתוב בשם ספר אגודה (גיטין סי’ קלב) בראשונה היה נטמן ביום אחרון של שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל וכו’ מכאן נראה שאדם שנדר לעשות דבר בתוך שלשים יום או זמן אחר ולא נאנס תוך הזמן והיה יכול לעשות וביומא דמישלם זימניה נאנס לא קרי אונס מדהוצרך הלל לתיקון דהא הכא נאנס ביום אחרון עכ”ל.

דבריו מוסבים על משנה ערכין בדף לא, ב:

מתני’ בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס אימתי שירצה הלז יבא ויטול את מעותיו.

ולולא תקנת הלל הייתי אומר שנחלט לו אף שהוא אנוס, משום שאונס ביום אחרון אינו נחשב לאונס[2].

בקצות החושן סימן נה ס”ק א הוכיח שלא כאגודה אלא אונס ביום אחרון נחשב לאונס, מהסוגיה בכתובות שאומרת שאין אונס בגיטין, כלומר שטענת אונס לא מועילה בגטין[3]:

וכן מוכח ריש פרק קמא דכתובות (ב, ב) בהא דפריך מדתנן אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש אינו גט, טעמא דמת אבל חלה לא, ע”ש דהוכיחו מזה דאין אונס בגיטין. ודלמא חלה לא משום דהיה יכול לבא קודם שחלה אבל מת אינו גט אף על גב דיכול לבא קודם שמת משום דאין גט לאחר מיתה, אלא מוכח דכל שנאנס בסוף הזמן הוי אונס והוא ברור.

ובעצם כך פשוט שם בסוגיה, כפי שכתב הנתיבות שם, שהרי אומרת הגמרא בכתובות ב, ב:

דההוא דאמר להו אי לא אתינא מיכן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין ופסקיה מברא אמר להו חזו דאתאי חזו דאתאי אמר שמואל לאו שמיה מתיא ודלמא אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה.

ומשמע שאם לא היה זה אונס ששכיח שהיה לו להתנות, אלא אונס ממש, היה נחשב לאונס, אף שזה אונס רק ביום האחרון והיתה לו יכולת לבא קודם, אונס ביום אחרון נחשב לאונס.

על ראית האגודה, ע’ מגן אברהם סימן קח ס”ק יא שהקשה:

וראיית האגודה הביאו הרב”י בח”מ סי’ ר”ז נ”ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג’ שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ”ש הב”י בח”מ ס”י.

שהרי גם אם זה נחשב לאונס, הרי בפועל לא פדה את השדה ולכן השדה נשארת אצל המלוה. וכן בנדון האגודה, מי שמכר בית אחוזתו שיכול לפדות בתוך שנה, הרי בפועל לא פדה ולכן הבית חלוט, ואינו תלוי בדיני האונס,כי אי אפשר לומר שבגלל שהיה אונס נחשב שכן פדה[4].

באותו אופן גם קצות החושן דוחה את ראיה האגודה:

לכן נראה דבית ערי חומה שנפדה עד י”ב חודש אם ארעו אונס שלא היה יכול לפדותו כל השנה ג”כ אינו חוזר למוכר, ומשום דהוי כמו מגרש על מנת שתתני לי מאתים זוז ואירע אונס שלא היתה יכולה ליתן אפילו הכי כל זמן שלא נתנה אינה מגורשת דהוי אונס רחמנא חייביה ולא אמרינן אונס כמאן דעבד וכמבואר בסימן כ”א (סק”א) ע”ש, וה”נ בית בבתי ערי חומה תיכף נקנה ללוקח אלא שציותה התורה על תנאי שיהיה רשות ביד המוכר לפדותו תוך שנים עשר חודש וכל שלא פדאו אפילו על ידי אונס אין השדה חוזר למוכר והוי כמו אונס רחמנא חייביה ולא אמרינן כן וזה ברור.[5]

אבל צריך לומר כאן לגבי תפילה שיש הבדל בין אם שכח מחמת עצלות או מחמת דבר אחר, וכך כתב המ”א לגבי מי ששכח לערב עירוב תבשילין שיכול לסמוך על גדול העיר שעושה עירוב לכולם, מגן אברהם סימן תקכז ס”ק ו:

ואם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ה’ ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע לענין תשלומין של ממון וק”ו בדבר איסור (יש”ש) וצ”ע דבסי’ ק”ח ס”ח אי’ דשוכח מקרי אונס וה”ה לענין ממון כמ”ש הב”י שם וצ”ל דשוכח מחמת עצלות שאני.

מחלוקת האגודה והנימוקי יוסף היא אם כן האם נחשב לאנוס במקום שהיה יכול לעשות קודם לכן. ולכאורה זו גם מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בהלכות מילה פרק א’ הלכה א’:

הלכה א: מילה מצות עשה שחייבין עליה כרת שנאמר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה, ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו יליד בית ומקנת כסף, עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת שאין הכרת תלוי אלא בערל עצמו, ובית דין מצווים למול אותו הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל בישראל ולא בעבדיהן.

הלכה ב: אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שבית דין מלין אותו בעל כרחו, נתעלם מבית דין ולא מלו אותו, כשיגדל הוא חייב למול את עצמו, וכל יום ויום שיעבור עליו משיגדל ולא ימול את עצמו הרי הוא מבטל מצות עשה, אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד.

כתב הראב”ד ז”ל אין בזה תבלין וכי משום התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד באיסור כרת עכ”ל.

מחלוקת הרמב”ם והראב”ד היא האם האב הוא בחיוב כרת כל זמן שיכול למול. ויתכן שמחלוקתם בהבנת הזמן שבו הוא יכול למול ועדיין לא מל, האם רואים רק את הזמן האחרון ואז אין חיוב כרת, או שכל זמן שיכול למול ולא מל הרי זה גדר של פשיעה שמחייבת כרת אם לא ימול בסוף, ולכאורה זו אותה מחלוקת כמו הנדון לעיל.

[1] וכן לכאורה פשוט מכל דין שכחה בשבת שחייב קרבן ואינו נחשב למזיד. וע’ שו”ע תקכז סעיף ז’ שמי ששכח לעשות עירובי תבשילין, יכול לסמוך על גדול העיר שעשה עבור כולם, ואינו נחשב לפושע שאינו יכול לסמוך, ועוד מקומות שמוכח ששכחה אינה נחשב לפשיעה. וע’ שו”ת שבות יעקב חלק ב סימן קמח.

[2] וע’ קושית קצות החושן סימן נה ס”ק א’ על האגודה, וכפי שהסבירו בקהלות יעקב כתובות סי’ ב.

[3] אנציקלופדיה תלמודית כרך א, [אונס (הכרח)] טור שנ: “תקנו חכמים שאין אונס בגיטין, ואם אמר לאשתו הרי זה גיטך אם לא אבוא עד יום פלוני, ונאנס ולא בא, הרי זה גט, ואינו יכול לטעון מחמת אונס לא בא. תקנה זו תקנו מפני הצנועות ומפני הפרוצות. מפני הצנועות, שאם נאמר באונס אינו גט, יחששו הצנועות תמיד כשלא בא ליום פלוני, שמא אונס קרה לו, אף כשמרצונו לא בא, והן מתעגנות ויושבות, מפני הפרוצות, שאף כשמאונס לא בא, יאמרו אין שם אונס וילכו להינשא, ונמצא אחר כך שהיה אונס והגט בטל ובניהן ממזרים. לפיכך תיקנו שלעולם יהיה הגט קיים, אף על פי שמחמת אונס לא בא המגרש, ואפילו שהוא עומד וצווח ראו שבאתי ואני אנוס, ואף על פי שגילה דעתו שאין רצונו לגרש. יש חולקים על תקנה זו וסוברים שיש אונס בגיטין, ואין הלכה כדבריהם.”

[4] וז”ל מחצית השקל שם: “והוא הדין כהאי גוונא בבית בבתי ערי חומה, לולי תקנות הלל מצד הדין אין הלוקח היה צריך להחזיר, אף דהמוכר אנוס הוא אין לחייב ללוקח שקנה הבית מצד הדין ע”י אונס המוכר.”

[5] וע’ נתיבות שם שחולק על הקצות: “ואין דבריו נכונים, דבית בבתי ערי חומה מוכח בערכין [ל”א ע”א] דהוי כמו הלואה, דאמר התם ריבית גמורה והתורה התירה, וכן מאן דס”ל התם דהוי כמו ריבית ואינו ריבית היינו מטעם משום דס”ל דצד אחד בריבית מותר, משמע ליה דלא הוי רק [דרך] הלואה.” עיי”ש.