כ. כוונה בתפילה

ב”ה

כוונה בתפילה

גמ’ ברכות לד, ב:

המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אמר רבי חייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות.

ובשו”ע אורח חיים קא, א:

סעיף א

המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור (טור).

וברמב”ם תפילה ונשיאת כפים ד, א כתב:

חמשה דברים מעכבין את התפלה אף על פי שהגיע זמנה, טהרת ידים, וכיסוי הערוה, וטהרת מקום תפלה, ודברים החופזים אותו, וכוונת הלב.

הלכה טו

כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח”כ יתפלל.

הלכה טז

כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.

האחרונים מתקשים ברמב”ם, במה שכתב בפרק י, הלכה א:

מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך .

הרי שדי בכוונה בברכה ראשונה, והרי משמעות הרמב”ם בפרק ד’ שבכל התפילה צריך כוונה ואם לא כיון והתפלל בלא כוונה יחזור ויתפלל[1]. וע’ מה שכתב הגר”ח סולוביצ’יק בהלכות תפילה. ותמצית דבריו הביא בעמק ברכה הל’ תפילה סי’ א’:

ואמר הגר”ח ז”ל דאיכא תרי מיני כוונות חדא כוונת פירוש המלות והענינים ועוד איכא כוונה שצריך לכווין כאילו שכינה נגדו והנה הכוונה של פירוש המלות אינה אלא תנאי בתפלה אבל בלי כוונה זו ג”כ מיקרי תפלה וע”כ סגי בזה שיכוון בברכה ראשונה אבל הכוונה של שכינה נגדו אינה רק תנאי בתפלה אלא זהו כל ענין התפלה מה שהוא עומד לפני השכינה דאל”ה לא מקרי תפלה כלל וע”כ צריך כוונה זו בכל הי”ח ברכות משום דבכל ברכה שיחסר כוונה זו יחסר שם תפלה על ברכה זו ולא יצא כלל ידי תפלה וזהו שכתב הרמב”ם בל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ומפרש כיצד היא הכוונה שיפנה לבו ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה ודוקא כוונה זו צריך בכל התפלה אבל הכוונה של פירוש המלות אינו צריך אלא בברכה ראשונה ובזה הוא דמיירי לקמן בפ”י עכ”ד ז”ל ועתה ראיתי שכבר נדפס וה בחיבורו.

אמנם, שני סוגי הכוונות שמדבר עליהם הגר”ח הן מפורשת בשו”ע אורח חיים צח, א:

המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק”ו לפני ממ”ה הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות[2].

החידוש שבדבריו שהכוונה שעומד לפני המלך, לדעת הרמב”ם לא מספיק  בברכה ראשונה אל צריך בכל תפילת העמידה. ופירוש דברי הרמב”ם לדבריו שהכוונה שצריך בכל התפילה היא הכוונה שהוא כעומד לפני הקב”ה. אבל מה שכתב בפרק י’ שדי בכוונה בברכה ראשונה, היא כוונת פירוש המילים.

ועיי”ש בעמק ברכה, שכתב נפ”מ מהבנה זו של הגר”ח, שיש כוונה המעכבת והיא העמידה לפני ה’, שלפי זה אם מפסיק באמצע, אינו חוזר למקום שפסק אלא לתחילת התפילה וראה את דברי בית יוסף אורח חיים סימן קד שדחה את דברי הר”ר גרשום:

כתב ה”ר דוד אבודרהם (עמ’ קיט) וזה לשונו כתב ה”ר גרשום ב”ר שלמה נשאל לפנינו אם שח בתפילה אם צריך לחזור אם לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה ברכה ששח בה והשבנו שצריך לחזור לראש כי כל י”ח ברכות כברכה אחת דמו עכ”ל וכן כתב בארחות חיים (תפלה סי’ צב) בשם הראב”ד. ומתוך מה שכתבתי יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואף על פי שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות[3] והך הויא שלא ברשות מכל מקום נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש. ומ”ש דכל י”ח ברכות כברכה אחת דמו ליתא דלא אמרינן אלא דשלש ראשונות חשובות כאחת וכן שלש אחרונות הילכך ליתא להא דה”ר גרשום.

אבל לפי דברי הגר”ח אפשר להבין. אם טעה באמצעיות, חוזר למקום שטעה, כיון שלא היה הפסק בתפילה. והוא עומד עדיין לפני המלך. אבל אם שח בתפילה, הרי באותו זמן אינו עומד בפני המלך ואינו נמצא בתפילה. וכשאינו נמצא בתפילה צריך לחזור לראש התפילה.

בחידושי הגר”ח על הרמב”ם הוסיף שם עוד כוונה, יחד עם הכוונה שעומד לפני ה’:

ובאמת דגם בדין כוונה תרי דינים יש בזה, חדא דין כוונה שמכוון לעשות המצוה והוי מדין כוונה של כל המצות דקי”ל מצות צריכות כוונה. ובזה אין חילוק בין ברכה ראשונה לשאר התפלה, כיון דהוא דין הנוהג בכל המצות, וכשאר המצות דכל המצוה כולה צריכה כוונה ולא מהני כוונת מקצתה, הכי נמי בתפלה דכוותה כולה צריכה כוונה. וזהו שפסק כן הרמב”ם דהא דבעינן שידע שהוא עומד בתפלה מעכב בכל התפלה כולה. והיינו מתרי טעמי, חדא משום דבלאו הכי הוי מתעסק. ועוד משום דין מצות צריכות כוונה, דתרווייהו מעכבי בכל התפלה כמו בכל המצות. ורק בכוונת פירוש הדברים דהוא דין מסוים רק בתפלה בזה הוא דקי”ל דלא מעכבא רק בברכה ראשונה דאבות וכמבואר בהסוגיא דברכות דף ל”ד.

לדבריו גם הכוונה מדין מצות צריכות כוונה, צריך בכל תפילת שמונה עשרה.

דברי הגר”ח כאן קשים מכמה צדדים: ראשית הדרישה לעמוד בכל תפילת שמונה עשרה כעומד לפני המלך, היא דרישה קשה מאד. וכתב על זה בגליונות החזון איש:

זהו דבר שאי אפשר דבשעה שמתעשת ולבו מהרהר בדדבר מן הדברים ודאי יש כאן היסח הדעת מכוונה שכתב הר”מ, וכבר אמרו ב”ב קס”ד ע”ב דעיון תפלה אין אדם ניצול מהן בכל יום, ואמרו נחזיק טיבותא לרישא כמש”כ תוס’ שם מירושלמי.

ועוד יש להקשות, שהרמב”ם לא עסק בהבנה בפירוש המילים בשום מקום. וגם בגמ’ לד ע”ב שהיא מקור הרמב”ם לא כתוב שהכוונה שדנים עליה שהיא רק בברכה ראשונה היא כוונת פירוש המילים. אמנם הטור והשו”ע כך פירשו, אבל קשה להכניס כוונה כזו ברמב”ם כשבשום מקום לא דיבר עליה.

ומקור הרמב”ם שאם לא כיון לא יצא בתפילה הוא בדף ל’ ע”ב:

והאמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל

תוספות דף לד ע”ב אומרים שפירוש הגמרא בדף ל’ כמו בל”ד ע”ב. אבל כוונת פירוש המילות, היא לא כתובה ברמב”ם והיא הכרח אם מפרשים שיש חילוק בין פרק ד’ לפרק י’.

ולכן חלק על דברי הגר”ח וסובר שכל כוונה לרמב”ם היא רק בברכה ראשונה:

ולולא דברי הגאון ז”ל י”ל דהר”מ בפ”ד בעיקר התפלה איירי ועניינה, אבל שיעור שחייבו חכמים לעכב פירש בפרק י’, וכן בגמ’ לא תניא בחד דוכתא, ויש בדברי הרמב”ם העתק מאמרי חז”ל בהפלגת הכוונה אבל אין כולם מעכבים, ואם עמד מתוך הלכה שאינה פסוקה אינו חוזר ומתפלל, וכן כיו”ב, וכל אדם העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק דלעולם יש בו ידיעה כהה שהוא תפלה לפניו ית’, אלא שאין לבו ער כל כך ובידיעה קלושה סגי דיעבד אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך.

יש להוסיף, שמה שהעיר החזון איש שיש עוד כוונות שאין מעכבות, הרי הן כתובות באותה הלכה, הט”ז שהובאה לעיל, שבה מבאר הרמב”ם כיצד היא הכוונה, אף שזה המשך של הלכה טו שבה כתב שהכוונה מעכבת. הא ראיה שגדרי חזרת התפילה לא עמד עליהם הרמב”ם בהלכות אלו אלא בפרק י’ ושם ביאר שהכוונה המעכבת היא רק לברכה ראשונה.

כדעת החזון איש, כן כתב בספר החינוך, ומסתבר שכך הבין ברמב”ם, ספר החינוך פרשת עקב מצוה תלג:

וכן מענין המצוה מה שהזהירו אותנו בכוונת הלב הרבה בתפלה, ויותר בברכה הראשונה שאמרו זכרונם לברכה [ברכות ל’ ע”ב] שמי שלא כיוון בה מחזירין אותו. וענין הכוונה זו שחייבו בשבילה חזרה היא לפי הדומה, שיתן האדם אל לבו שלפני ה’ הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבתו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה.

וכן מה שכתב הגר”ח שהכוונה לצאת ידי חובה צריך בכל התפילה, ודאי אינו מוסכם. אמנם עצם דבריו של הגר”ח שבלא כוונה נחשב כאילו לא קיים כלל, כן כתב שם במנחת שלמה תניינא סי’ ה’. אבל דעת הגרש”ז אוירבך זצ”ל במנחת שלמה שם אות ב’ שדי בכוונה בתחילת קיום המצוה ואחר כך הכל נמשך אחרי ההתחלה. ומדוע נצטרך כוונה זו במשך כל התפילה.

ועוד, גם הכוונה יתכן שמספיקה הכוונה לקיים את המצוה ודי בידיעה שעושה מעשה מצוה, ולא צריך כוונה גם לצאת.

וגם המשנה ברורה על השו”ע הנ”ל בסימן צח ס”ק א, כתב:

ועיין בפני יהושע ר”פ א”ע שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו”ע א”א לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות עי”ש.

הרי שאת הכוונה בשו”ע ששכינה נגדו, אין צריך כל התפילה אלא רק קודם התפילה, ושלא כדברי הגר”ח שצריך כל התפילה לכוין, ויתר על כן: אם לא כיון לא יצא ידי חובה.

אמנם, לפי הגר”ח מובן מה שפסק הרמב”ם בפ”ד הט”ו שאם בא מהדרך אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו ואמרו חכמים שעד שלשה ימים, שינוח. ולפי הכוונה שבאר הגר”ח הדברים מובנים. אך אם מספיקה כוונה בתחילת התפילה, מדוע לא יוכל לכוין בתחילה ואחר כך ממילא תימשך התפילה אחר הכונה הראשונה? ואכן כותבים הראשונים שדין זה שלא יתפלל שלשה ימים נאמר רק בדורות הראשונים, שהיו מתכוונים תדיר, אבל עכשיו דאפילו בלאו הכי אין מתכוונים, אין מבטלים את התפילה בשביל כך. ע’ חדושי הרשב”א עירובין סה, א:

יש מפרשים דלא נאמרו דברים אלא בדורות הראשונים שהיה לבם נכון ויודעים לכוין, אבל עכשיו בין כך ובין כך אין מכוונים ומוטב שלא תתבטל התפלה.

קולא גדולה לגבי גדר כוונה בתפילה, מצאנו בספר שבלי הלקט ענין תפילה סימן יז:

וצריך אדם לכוין את לבו בתפלתו כדילפינן מחנה. דכתיב וחנה היא מדברת על לבה. ואמר ר’ אלעזר מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. ר’ ירמיה בשם ר’ אלעזר אומר המתפלל ולא כיון את לבו אם יודע בו שהוא חוזר ומכוין לבו יחזור ויתפלל ואם לאו לא יחזור ויתפלל. ושמעתי מפי הר”ר יעקב מגוירציבורק נר”ו שיש להביא ראיה מראש מסכת זבחים. שאע”פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכוין יש לומר שיצא ידי חובתו למאן דאמר תפלות כנגד תמידין תקנום דאמרינן בתחילת זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומוכיח לשם דאם נזבחו בסתמא כשרין ועלו לבעלים לשם חובה הכא נמי בתפלה יש לומר דאינו מתכוין הוי ליה כסתמא ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף והיא מצוה מן המובחר ומובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם כדכתיב תכין לבם תקשיב אזנך.

עוד כוונה היא הכוונה של החסידים הראשונים, גמ’ ברכות ל, ב: “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים” וכתב על זה רבנו יונה רבינו יונה ברכות כא, א:

כדי שיכוונו לבם למקום. י”מ כדי שיפנו טרדת המחשבות ויכוונו באמירת התפלה ואין זה נראה למורי הרב נר”ו דא”כ לא היה לו לומר למקום אלא לתפלתם דהא חזינן לקמן כשהזכיר כונה לענין אמירת התפלה לא אמר למקום אלא המתפלל צריך שיכוין את לבו סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך אלא ודאי כך הוא הפי’ כדי שיכוונו שיהיה לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העולם הזה והנאותיהם כי כשיטהרו לבם מהבלי העולם הזה ויהיה כוונתם ברוממות השם תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום ועל כוונה זו נאמר תכין לבם תקשיב אזנך ומה שאמר תכין לבם מפני שכוונת טהרת הלב מעבירות ומתענוגי העוה”ז צריכה סיוע מהמקום כענין שנאמר ותוכן לבות ה’ וכתיב והכן לבבם אליך ועל זה אמר תסייע אותם ותכין לבם שיהיה טהור כדי שתקשיב תפלתם תדע שכן הוא עיקר פירוש הדבר מדאמרי’ לקמן סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזנך ולמה אמר סימן והלא ראיה ברורה הוי אלא מפני שעיקר הפסוק לא בא על כוונת אמירת התפלה אלא על כוונת טהרת הלב כשהזכיר אותו לשם בכוונת אמירת התפלה אמר סימן לדבר:

כוונה זו הובאה בשו”ע סי’ צח סעיף א’ שחלקה הראשון הובא לעיל:

המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו; ויחשוב כאלו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוין בהם יפה לבל יכשל, ק”ו לפני ממ”ה הקדוש ברוך הוא שהוא חוקר כל המחשבות.

וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבא לו מחשבה אחרת בתוך התפלה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה. וצריך שיחשוב בדברים המכניעים הלב ומכוונים אותו לאביו שבשמים, ולא יחשוב בדברים שיש בהם קלות ראש.

הגה: ויחשוב קודם התפלה מרוממות האל יתעלה ובשפלות האדם, ויסיר כל תענוגי האדם מלבו (הר”י ריש פרק אין עומדין). ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבהכ”נ[4], כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום (בנימין זאב סי’ קס”ג ואגודה פ’ כיצד מברכין).

[1] לחם משנה תפילה ונשיאת כפים ד, טו: “…וענין הכוונה משמע בסוף פ’ אין עומדין (דף ל”ד ב) דלעיכובא לא בעי שכן אמרו שם ואם יכול לכוין וכו’ יכוין באחת מהם ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו ז”ל”.

[2] וכתב המשנה ברורה סימן צח ס”ק א: “פירוש המילות – ואל יכוין האדם בשמות ויחודים רק יתפלל כפשוטו להבין הדברים בכונת הלב אם לא מי שהוא בא בסוד ד’ ויודע לכוין ביה בלבא ורעותא ודחילו דאל”ה ח”ו מקלקל בזה הרבה עיין מ”א בשם הזוהר ובתשובת רש”ל סימן צ”ח כתב באורך והעיד על הר”ש שאמר אחרי שלמד סתרי הקבלה שהוא מתפלל כתינוק בן יומו. ועיין בפני יהושע ר”פ א”ע שכתב דאלו הכונות המבוארים כאן בשו”ע א”א לכוין בשעת התפלה רק קודם ובתפלה צריך לכוין פירוש המלות עי”ש”.

[3] בפוסק מפני היראה או מפני הנחש.

[4] ומשמע שמביאם לבית הכנסת, ע’ מ”ב סימן צח ס”ק ג וצ”ע.