ב"ה

רמב"ם הלכות ברכות פרק א' הלכות א-ב:

הלכה א

מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו.

הלכה ב

ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח"כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח"כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית.

א

מצות ברכת המזון נאמרה בתורה בפרשת עקב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", ואין מחלוקת בין הראשונים שזו מצוה מן התורה.

בגמ' ברכות דף מח ע"ב מובא:

אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב – שלא הסריחו, והמטיב – שניתנו לקבורה.

לפי זה משמע שמן התורה אין שלש ברכות אלא ברכה אחת שהנוסח שלה תיקן משה רבינו. אבל נאמר עוד בסוגיה:

תנו רבנן: מנין לברכת המזון מן התורה? שנאמר: (דברים ח') ואכלת ושבעת וברכת – זו ברכת הזן, את ה' אלהיך – זו ברכת הזמון, על הארץ – זו ברכת הארץ, הטובה – זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר: (דברים ג') ההר הטוב הזה והלבנון, אשר נתן לך – זו הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? אמרת קל וחומר, כשהוא שבע מברך – כשהוא רעב לא כל שכן?

ואם כן הרי שלש ברכות הן מן התורה, והקשו הראשונים, אם כן מה תיקן משה רבינו? כתב הכסף משנה בפרק ב' הלכה ב', (ויידון להלן בשעור על הרמב"ם בפרק ב') וכן כתב בבית יוסף סימן קצ"א שמן התורה יש חיוב של שלשה ענינים: ברכת הזן, הזכרת הארץ וירושלים. אבל רק חיוב הזכרת הענינים הוא מן התורה אבל מנין הברכות הוא מדרבנן, שמן התורה אפשר היה לכלול את כל העינינים בברכה אחת וחכמים תקנו ברכה נפרדת לכל ענין וענין.

וכן מהרמב"ם משמע שאין מצוה בשלש ברכות, מלשונו בספר המצות מ"ע יט:

והמצוה הי"ט היא שצונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה והוא אמרו (ר"פ עקב) ואכלת ושבעת וברכת את י"י. ולשון התוספתא (ברכו' רפ"ו) ברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את י"י. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות ממסכת ברכות

ולא הוסיף כאן הרמב"ם שצריך שלש ברכות או שלשה ענינים שצריך לומר.

ולמעשה לכאורה עולה מכך, שאם ברך ברכה מעין שלש על אכילת פת יצא מן התורה ידי חובה (ע' על זה בברכת ה', הרב משה לוי, פרק ד' הערה 17).  שהרי שלשת הענינים נמצאים בברכה מעין שלש אלא שבברכה אחת, וזו מן התורה ברכת המזון.

וכן כתב בספר גינת ורדים כלל א' סימן כד, שמתוך כך יוצא ידי חובת דאוריתא בברכה מעין שלש, ולכן בספק ברכה על פת הבאה בכיסנין, שיש בזה כמה דעות מהי פת הבאה בכיסנין ומהי פת גמורה, לכן מברך ברכה מעין שלש ויוצא ידי חובה:

…ונראה לתרץ דכיון דס"ס הוא מברך עליהן ברכה מעין ג' שפיר נפיק בה י"ח מן התורה וכיון שהדברי' הללו הם בספק שהם פת מוקמינן ליה אעיק' דינייהו לפוטרן בברכה מעין ג' דחיוב לברך על הפת שמענו נסח ברכות הללו לא שמענו ועיין בכ"מ שכתב משם הרמב"ן ריש פ"ב מהל' ברכות.

ועוד כתב הכ"מ שם וז"ל:

אין מנין הברכות שלאחר המזון מן התורה כנראה מדברי הרמב"ן שכתב בסמוך גם רבי' כתב בספר המצות שלו במצוה י"ט שצונו לברכו אחר האכילה ולא הזכיר מנין הברכות ולדעתם הנך קראי דמייתי בגמ' ללמוד על כל ברכה וברכה אסמכתות בעלמא נינהו עכ"ל. ובספר מגן אברהם סי' קי"א כתב וז"ל מאי דדרשינן מקראי שיברך על שלשתן אינו רוצה לומר שיחתום על כל אחת הברכה אלא מדאורייתא די כשיברך על שלשתם בברכה אחת עכ"ל

וכפי זה בדברים הללו שנכנסין בספק שמא הם בכלל פת או אינם בכלל פת ראוי לסמוך להקל לכתחלה על ברכה מעין ג'.

אלא שיש לשאול איך יכול לצאת ידי חובה בברכה מעין שלש, והרי מי שלא הזכיר ברית ותורה לא יצא ידי חובה? אבל כתב על זה בשו"ת יביע אומר חלק ב – או"ח סימן יב ד"ה (טז) שוב, שאם לא הזכיר ברית ותורה זה רק כשהוא משנה מנוסח תקנת חז"ל, מה שאין כן בנדון שלנו:

אולם לפעד"נ שיש לחלק, דשאני בדין בהמ"ז שתקנת חכמים היא להזכירם, והקפידו ע"ז שאם לא הזכירם לא יצא י"ח. אבל בבר' מעין שלש שלא תיקנו להזכיר ברית ותורה, וזה שאמר בר' מעין שלש לא שינה כלל מתקנת חז"ל שפיר י"ל דיצא. וראיה לזה ממ"ש בש"ע /או"ח/ (סי' רסח), שאם לא התפלל בליל שבת ושמע ברכת מעין שבע מהש"צ יצא. והנה פשוט שדין זה הוא אף בימות הגשמים. והרי אילו התפלל ערבית בליל שבת, ולא הזכיר לא טל ולא מטר בתחיית המתים, ונזכר אחר שסיים את תפלתו. פשיטא שמחזירין אותו. (אע"פ שתפלת ערבית רשות.) ואילו בברכת מעין שבע שאין בה הזכרת גשמים, שפיר יוצא י"ח. וע"כ מפני שלא תיקנו בה מעיקרא הזכרת טל ומטר. ולא שינה ממטבע שטבעו חכמים שפיר יוצא י"ח. ודון מינה ואוקי באתרין. וא"ש ד' הרא"ה ושטמ"ק דס"ל דברכה מעין ג' פוטרת במקום בהמ"ז.

ב

"ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע"

כתב בספר החינוך מצוה תל:

וזאת השביעה אין לה שיעור שוה בכל אדם, אבל כל אדם יודע שביעתו, וידענו שיעור שביעת הצדיק שהוא באוכלו לשובע נפשו, ארצה לומר כדי מחיתו לבד. והראיה שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק מי שמתו בברכות [כ' ע"ב], דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה.

וכן דעת בעל הלכות גדולות שהביאו רש"י ותוספות בברכות דף מח ע"א (רש"י ותוספות ד"ה עד שיאכל), וכמו שכתב הרמב"ם כאן. ולכן כתב בה"ג שמי שאכל כזית לא יכול להוציא ידי חובה מי שאכל כדי שביעה משום שהוא מחוייב מדרבנן והם חייבים מן התורה.

כיון שתלוי בשביעה של כל אדם, ולא בשיעור קבוע,  מובן מה שפסק בשו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רכד:

שאלת על מי שאכל כזית דגן והוא כדי שובעו כגון שהיה זקן או חולה או אכל תחלה אם מוציא את אחרים אע"פ שכולם יודעים לברך:

תשובה לא ידעתי מקום לשאלה זו וכי הדבר תלוי אם אכל הרבה או מעט אין הדבר תלוי אלא משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הילכך אפילו לדברי בה"ג שכתב שמי שאכל כזית דגן אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעור דרבנן הנ"מ שאין זה הזית כדי שובעו אבל אם הוא כדי שובעו לא אמרה אדם מעולם כ"ש שהאחרונים חלוקים על בעל ה"ג

והביאו בשערי תשובה סימן קצז ס"ק ח'. ומרדב"ז מבואר דבר נוסף: שאין השביעה צריכה להיות דוקא מן הפת אלא גם אם השביעה היא מתוך שאר הדברים שאוכל עם הפת. ע' ברכת ה' לרב משה לוי זצ"ל עמ' רע"ה שאפילו אם שבע משאר מאכלים ואכל כזית לחם חייב לברך מן התורה.

ועוד יש להדגיש, שמה שכאן החיוב הוא על ידי שביעה, מוכח שזה שלא כמו בכל התורה שהחיוב הוא על הנאת גרונו, ע' גמרא חולין דף קג ע"ב

אמר ר"ש בן לקיש: כזית שאמרו – חוץ משל בין השינים, ורבי יוחנן אמר: אף עם בין השינים; אמר רב פפא: בשל בין שינים – דכולי עלמא לא פליגי, כי פליגי – בין החניכיים, מר סבר – הרי נהנה גרונו בכזית, ומר סבר – אכילה במעיו בעינן. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אכל חצי זית והקיאו, וחזר ואכל חצי זית אחר חייב, מ"ט – הרי נהנה גרונו בכזית.

ופסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק יד ה"ג,

כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור.

אבל לגבי ברכת המזון הדבר תלוי בהנאת מעיו, ולכן אם אכל והקיא אינו יכול לברך ברכת המזון. וכן כתב בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן כז. וכ"כ קצש"ע סימן נא סעיף טו.

גדר אכילה:

ואף על פי שהחיוב הוא על שביעה, מכל מקום צריך שיהיה גם גדר של אכילה ולא אכילה גסה. ע' שערי תשובה סימן קצז:

ולענין אכילה גסה בענין שיהיה נהנה גרונו בכל אותה האכילה של כדי שביעה ואם נפשו קצה עליו ואין גרונו נהנה אין ראוי לברך לא לפניו ולא לאחריו ועיין בא"ר:

כלומר, לא די בשביעה לבד כדי לחייב אלא החיוב הוא בשביעה שבאה כתוצאה מאכילה, ואם אין לזה גדר אכילה ודאי שאינו מברך. וע' בנשמת אברהם סימן רי אות א' שהביא כמה אחרונים שאומרים לברך בחולה שמכניסים לו אוכל באמצעות צינור דרך הגרון או דרך קיר הקיבה (גסטרוסטומי). וע' אגלי טל מלאכת טוחן ס"ק סב (ב), ובשערים המצויינים בהלכה הבין בדעת האגלי טל שצריך לברך, אבל ע' הערה בנשמת אברהם שם שהרב נויבירט שליט"א חולק עליו בהבנת האגלי טל. וכן דעת המור וקציעה סימן קצ"ו שיש לברך, אבל רוב האחרונים סוברים שלא לברך כשאין לזה גדר של אכילה.

ולכן יש לדון גן שמי שאוכל פחות פחות מכזית בכא"פ:

ע' משנה ברורה סימן ר"י בס"ק א' שכתב בשם הפרי מגדים שהצורך בכזית בכדי אכילת פרס  הוא רק לגבי שיעור כזית לברכה אחרונה, אבל לענין פת כדי שביעה דחיובו הוא מן התורה, חייב אף שאכל מעט מעט דהא  עכ"פ ושבעת קרינן ביה. ונראה כוונתו כשלא אכל אפילו כזית אחד בכדי אכילת פרס, דאל"כ מאי נפ"מ שהרי מ"מ מדרבנן חייב לברך. ובשער הציון שם את י' כתב שסברא זו לא ברירא. והכרעת אגרות  משה ח"א עו שאם לא אכל כזית בכדי אכילת פרס לא יברך. וטעמו משום לכאורה הוא תמוה לברך ברכת המזון כשאכל פחות פחות מכזית דדמי זה לחולה ששביעתו הוא בחצי זית שמ"מ אין חייב לברך בהמ"ז משום דאכילה עכ"פ צריך שאינו בפחות מכזית. ולכן ודאי אינו חייב לברך בכלל.

ג

"ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו".

בגמרא ברכות דף כ ע"ב:

דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י') אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: (במדבר ו') ישא ה' פניו אליך. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: (דברים ח') ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך, והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.

אלא שהחתם סופר בתשובה (או"ח סימן מט ד"ה והנה צריכים) הקשה, מה המעלה שהם מדקדקים לברך ברכת המזון גם בלא שביעה עד כזית, והרי יש כאן חשש של לא תישא, ולדעת המגן אברהם (רטו ס"ק ו') זה איסור מן התורה גם בברכה שאינה צריכה. ולכן פרש החתם סופר שבשעת ברכתן של ישאל הם היו שבעים גם בפחות מכזית. ולכן כתב:

י"ל בהיפוך מהמובן והוא דבשעת ברכתן של ישראל הי' ברכה מצוי' בכל מאכל שלהם והיו אוכלים ושבעים בפחות מכזית, והשתא א"נ נימא בכל המצות דכתיב בהו אכילה אפשר לומר דמ"מ בעי כזית דוקא מ"מ לענין שיעור בהמ"ז קרוב לודאי דאי שבע ליה בפחות מהכי סגי דהתורה תלי ליה בשביעה, ואפ"ה ישראל קדושים הם החמירו על עצמם משום חומר לאו דלא תשא שהוא מיראת השם כמבואר תמורה ד' ע"א ע"כ דקדקו על עצמם לאכול עד כזית אפילו שהיה קשה להם שהרי כבר שבעו בפחות אפ"ה משום שלא לכנס בספק לא תשא בבהמ"ז, והא"ש דהא גבי לא תשא כתיב לא ינקה ה' עיין ר"פ שבועת הדיינים [ל"ט ע"א] וס"פ יה"כ [פ"ו ע"א], א"כ הנזהר בזה טפי ראוי שישא לו ה' פנים היפך מן לא ינקה כי מדה טובה מרובה:

ד

האם כוונת הרמב"ם במה שכתב "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך", רק ללחם או גם לכל שבעת המינים? מדברי הכסף משנה נראה שהדבר לא חד משמעי, וז"ל כסף משנה בהלכה ב':

ואיכא למידק שרבינו כתב מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר"פ בכל מערבין וא"כ היכי קאמר בתר הכי דמד"ס לברך אחר כל מה שיאכל. וי"ל דכיון דקרא דואכלת ושבעת וברכת כתיב בתר קרא דארץ חטה ושעורה וכו' אית לן למימר דלא חייבה תורה לברך אלא על שבעת המינין הכתובים באותו פסוק וכמ"ש סמ"ג בשם ה"ג, ולפי זה מ"ש רבינו דמן התורה לברך אחר אכילת מזון אחר שבעת מינים קאמר וצ"ל דזייני טפי מדברים אחרים. ומיהו קשה דא"כ הו"ל לרבינו לומר שנאמר ארץ חטה ושעורה וכו' ואכלת ושבעת וברכת. ולכן נ"ל דרבינו דייק לישנא דתוספתא (ברכות מ"ח:) דקתני ברכת מזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת ומשמע ליה דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן:

ואם כן למסקנת הכסף משנה גם ברכה מעין שלש היא מדרבנן. וכן ניתן לדייק מהרמב"ם בפרק ח' הלכה יב:

כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים.

כתב הרמב"ם בפרק ד' הלכה ב' שאם אדם מסופק אם ברך ברכת המוציא, אינו חוזר ומברך משום שאינה מן התורה. ומשמע שבספק ברכה מן התורה צריך לברך. ומוכח שגם ברכה מעין שלש לדעת הרמב"ם היא מדרבנן, ולכן בכל הברכות אינו חוזר ומברך גם בברכה מעין שלש.

אבל דעת בספר החינוך מצוה ת"ל כתב שכל שבעת המינים הן מן התורה:

לברך את השם יתברך אחר שיאכל האדם וישבע, מלחם, או משבעת המינין הנזכרים בכתוב [דברים ח', ח'] כשהוא זן מהן, ולחם סתם נקרא פת העשוי מחטה ושעורה, ובכלל החטה הכוסמת, ובכלל השעורה שבולת שועל ושיפון. ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר [שם, י'], ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.

ג

"וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה" בגמרא מוכח שלא על כל דבר היתה מלכתחילה ברכה בסוף, בגמ' ברכות דף מד ע"ב:

אמר רב יצחק בר אבדימי משום רבינו: על הביעא ועל מיני קופרא בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות וכו'. אבל ירקא – לא; ורבי יצחק אמר: אפילו ירקא, אבל מיא – לא; ורב פפא אמר: אפילו מיא.

וכתב הרא"ש פרק ו' סימן ח' לגבי ברכה אחרונה על אורז, שמבואר בסוגיה דף לז ע"ב שלבסוף לא מברך עליו ולא כלום, וכתב הרא"ש:

וקי"ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ"ר[1] וכן פירש"י שאין מברכין עליו מברכת פירות של (הארץ) [א"י] אלא בורא נפשות.

וכתב על זה הגר"א בשו"ע סימן רח סעיף ו:

…ולכאורה אינו מובן לפרש ולא כלום על ב"נ ומנא להו זה. ונראה דה"פ דאמרינן בסוף פ"ו מ"ד ע"ב אר"י ב"א משום רבינו על הביעא כו' וקופרא כו' ולבסוף בנ"ר כו' אבל שארי דברים לא ואמוראי בתראי הוסיפו ירקא ומיא ורב אשי אמר אנא כו' עבדינא ככולהו ופסקו התוספות וכל הפוסקים כרב אשי דבתראה הוא לברך ב"נ בתר יקרא ומיא וש"ד וע"ש תוס' ד"ה עבידנא כו' וכן אנו נוהגין כו' ומנהג הראשונים לא היה לברך אלא על ביעא וקופרא לבד והטעם שדיקו לשון נפשות מיני נפשות כמ"ש בירושלמי דברכות פ"ו רבי כשהיה אוכל בשר וביצה כו' מברך אשר ברא נפשות, ולכן בברייתא דאורז ודוחן תני ולא כלום דבאמת לא היו מברכין אחר פת אורז ודוחן כלל כמנהגם אך לדידן דהנגינן כרב אשי כל לבסוף ולא כלום דבריתא לדידן בר"נ וז"ש וקיימא לן כל לבסוף כו' בנ"ר.

הרי שלדעת הגר"א יש כאן כעין "התפתחות ההלכה" כשבתחילה לא נהגו לברך בורא נפשות רבות אלא על בשר וביצה, ואמוראי בתראי הוסיפו ירקא ומיא.

[1]  והרשב"א בתשובה כתב: אבל מה שהוקשה לך שאם כן מפני מה קראוה לא כלום ודנת מפני שאין חותמין בה. הא ליתא דאטו כל ברכה שאין חותמין בה קרויה לא כלום? והלא כל ברכת המצות והפירות פותחות ולא חותמות… ומה שקראוה לזו ולא כלום אומר אני מפני שאינו מברך על הדבר שנהנה ממנו. וכל שאר הברכות מברך על הדבר כגון לשמור חקיו וכן על כסוי וכן על כל המצות ועל הפירות ועל המצות ועל הפירות הוא מברך. ואפילו ברכת שהכל שאינו מזכיר הדבר אלא על דרך כלל מכל מקום הרי הוא כולל מה שנהנה ממנו בכלל הדברים שנתהוו במאמרו לדמות מהן. אבל בברכת בורא נפשות אינו כן שאינו מזכיר בברכה הדבר שנהנה ממנו לא בפרט ולא בכלל. שאינו אומר בורא מינין הרבה למלאת חסרון הנפשות שבה. אלא אדרבא הוא מברך על שברא נפשות רבות שחסרות וצריכות למה שברא. על כן קראוה לא כלום.