ב"ה
הקדמה להלכות יסודי התורה
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א הלכה ה"א
יסוד היסודות ועמוד החכמות[1] לידע שיש שם[2] מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
מדוע הרמב"ם קרא להלכות אלו בשם "יסודי התורה" ולא יסודי האמונה? הבנת דבר זה יסביר לנו בהמשך גם קושי מסויים בהלכות אלו.
ע' הרב קאפח שמסביר:
קרא להלכות אלו יסודי התורה ולא יסודי האמונה, כי לדעת רבנו מי שנדמה לו שהוא יודע תורה ואינו יודע את ה' בדרכו שלרבנו ושטתו גם תורה אין לו.
ועדיין יש לברר מדוע ביד החזקה שהוא ספר הלכות, נזקק הרמב"ם להכניס הלכות שקשורות לאמונה, וענייינים נוספים שנמצאים בהלכות יסודי התורה, כגון מלאכים וגלגלים וכיו"ב.
את הטעם שהרמב"ם כותב הלכות הקשורות לאמונה בספר הלכה, ראה מאמר תחית המתים ד' באגרות הרמב"ם[3]:
וכאשר נחלצנו לכך ראינו שאין זה מן הצדק שנתכוין למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים ואניח יסודותיו מוזנחים לא אבארם ולא אדריך לאמתתם ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת ושהוא יודע דרך הלכה וישא ויתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו והוא מסופק האם ה' הוא גוף בעל עין ויד ורגל ומעים כפי שנאמר במקראות או שאינו גוף.
בענין זה ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ג הלכה ה"ז שאכן הראב"ד מביא שיש הסוברים כך:
חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
השגת הראב"ד: והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
וראה בענין זה את דברי הרב קאפח בהקדמה לתרגום מורה נבוכים:
כי רבים רבים הם אשר עסקו בפרטים ושכחו את עיקר העיקרים ויש אשר אמנם פנו אל ררך הקורש אך שקעו את ימיהם בדיונים ובפלפולים בהמצאות אשר מי יודע אם אירעו אי פעם והזניחו את יסוד היסודות ועמוד החכמות ידיעת ה' ברוך הוא כמו שפתח רבנו את ספרו הגדול משנה תורה יסוד היסודות לידע כי בלעדי ידיעת היסוד הגדול הזה כפי היכולת עלול האדם להיות חיצוני שומר מצוות בלי שירגיש בכך אשר לדעת רבנו עשיית אותן המצוות באיברים החיצוניים ללא ידיעת המצווה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן אינן אלא כפי הגדרת רבנו בח"ג פנ"א כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער[4].
הלכות יסודי התורה כוללים עשר מצוות, שנראה שהרמב"ם מחלק אותם לשנים, את המצוות הוא מונה כדרכו בכותרות להלכה:
הלכות יסודי התורה. יש בכללן עשר מצות, שש מצות עשה, וארבע מצות לא תעשה. וזהו פרטן: (א) לידע שיש שם אלוה. (ב) שלא יעלה במחשבה שיש שם אלוה אחר זולתי ה'. (ג) ליחדו. (ד) לאהבו. (ה) ליראה ממנו. (ו) לקדש שמו. (ז) שלא לחלל שמו. (ח) שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם. (ט) לשמוע מן הנביא המדבר בשמו. (י) שלא לנסותו. וביאור כל המצות האלו בפרקים אלו.
כפי שעולה מן ההלכות, עשר המצוות המבוארות בפרק זה מתחלקות לשנים: חמשת המצות הראשונות נמצאות בארבעה פרקים ראשונים של הלכות יסודי התורה. חלוקה זו מבוארת בפרק ד' הלכה יג:
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים[5] דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
בפרק א' עוסק הרמב"ם במציאות ה' וביחוד השם. בפרק ב' הרמב"ם עוסק באהבת ה' וביראת ה', ובשאר הברואים כמו מלאכים והצורות העליונות הנקראות חיות הקודש. ומסיים הרמב"ם שני פרקים ראשונים, רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ב הלכה הי"א
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה, וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
פרק ג' עוסק בגלגלים, שהם ההבנה של המציאות כפי שהיה מקובל בזמנו של הרמב"ם. ופרק רביעי מדבר על היסודות הגשמיים שהם אש ורוח מים ועפר. ומסיים אותם בפרק ד' הלכה י':
כל הדברים האלו שדברנו בענין זה כמר מדלי הם ודברים עמוקים הם, אבל אינם כענין עומק פרק ראשון ושני, וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי הוא הנקרא מעשה בראשית, וכך צוו החכמים הראשונים שאין דורשין בדברים האלו ברבים אלא לאדם אחד מודיעין דברים אלו ומלמדין אותן.
ובהלכה יא מסביר את ההבדל בין מעשה בראשית ומעשה מרכבה:
ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית, שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשים בו אא"כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים, וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו, ולמה אין מלמדין אותו לרבים, לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין[6].
וממשיך הרמב"ם אחר כך בשתי הלכות מסיימות את הנושא. הלכה יב, שבזמן שאדם מתבונן בדברים אלו וכו' מוסיף אהבה למקום ויירא ויפחד משפלותו וכו', והלכה יג שהובאה לעיל.
בפרק ה' ואילך מתחיל הרמב"ם בחלק השני של המצוות, קידוש השם, שלא לחלל, שלא לאבד דברים שנקרא שמו עליהם, ולשמעו לנביא ושלא לנסותו. מפרק שביעי ואילך יש עניני נבואה, כפי שפותח הרמב"ם בתחילת פרק ז':
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם…
ושם ההבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים.
לפי זה נראה שחמש מצות ראשונות הם המצוות שקשורות למעשה בראשית ומעשה מרכבה, והם כוללות ידיעות הכרחיות לאדם. מפרק ה' ואילך, כלומר ממצוה ו' שהיא קידוש השם, מתחילת מצוות מעשיות אבל גם הם קשורות ליסודי התורה: מציאות השם ומה שקשור בשם השם. ונבואה.
מה שמפליא הוא, שהרמב"ם בהקדמת המשנה, בהקדמה לפרק חלק מנה את שלשה עשר עיקרים, י"ג העיקרים הם: מציאות ה', אחדות ה', שה' אינו גוף, שה' הוא קדמון, הראשון והאחרון, שרק אותו ראוי לעבוד, נבואה, נבואת משה אמיתית, תורה מן השמים, נצחיות התורה, השגחה, שכר ועונש, משיח, תחיית המתים.
מתוך יג עיקרים, בהלכות יסודי התורה, הרמב"ם עוסק בשלשת העיקרים הראשונים, וכן בדברים הנוגעים לנבואה.
אבל שאר העיקרים עניינים לא מובא בהלכות יסודי התורה: שהוא ראשון והוא אחרון, שלו לבדו ראוי לעבוד, תורה משמים, שלא תהיה מוחלפת, השגחה, שכר ועונש, משיח, ותחיית המתים.
כלומר, עיקר יסודי התורה, זה מציאות השם וקיום הנבואה. שאר העיקרים עניינים מוזכר בהלכות תשובה שם מדבר הרמב"ם על אלו שאין להם חלק לעולם הבא, המינים והאפיקורסים הכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים.
אבל שאר העיקרים עניינים לא מובא בהלכות יסודי התורה: שהוא ראשון והוא אחרון, שלו לבדו ראוי להתפלל, תורה משמים, שלא תהיה מוחלפת, השגחה, שכר ועונש, משיח, ותחיית המתים.
כלומר, עיקר יסודי התורה, זה מציאות השם וקיום הנבואה. שאר העיקרים עניינים מוזכר בהלכות תשובה שם מדבר הרמב"ם על אלו שאין להם חלק לעולם הבא, המינים והאפיקורסים הכופרים בתורה והכופרים בתחיית המתים.
בהסבר הדבר נראה לומר, שהרמב"ם קרא להלכות אלו בשם "יסודי התורה", משום שכאן מדובר בדברים שצריך להאמין לפני שמקבל את התורה. וז"ל הרמב"ם במורה נבוכים חלק ג' פרק מה על חשיבות הארון והכרובים להבנת הנבואה:
וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה', ויאמר לה מלאך ה', וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה…
וזה גם הטעם שבפר ב' מתאר הרמב"ם את המלאכים, ובהלכה ז' מתאר את המלאכים שמדברים עם הנביאים, משום שאגב ההכרח להאמין בנבואה, יש צורך להבין איך הנביא מתנבא, משום שכל זה מיסודי התורה.
וזה הטעם שלא הובאו שאר העיקרים כאן בהלכות יסודי התורה, משום שכאן מדובר על דברים שאדם צריך להאמין, לפני שהוא מאמין בתורה. שאר העיקרים, רמוזים בהלכות תשובה, כפועל יוצא שצריך להגדיר מה דינו של מי שאינו מאמין באחד העיקרים.
ואם כן פירוש המילה "יסודות התורה" הוא יסודות לפני התורה. מה שאין כן בפירוש פרק חלק שם המילה "יסודות" פירושה אחר, ראה פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א
וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנותו ולהשמידו ועליו הוא אומר הלא משנאיך ה' אשנא וכו'.
כאן יסודות הכוונה עיקרים שהם הדברים החשובים. ולכן בהלכות יסודי התורה לא הביא הרמב"ם את אותם עקרונות שעליהם דן בהלכות תשובה. אומנם זו שאלה נוספת, מדוע הרמב"ם לא הביא בכלל במשנה תורה את יג עיקרים בצורה של עיקרים כמו בפירוש פרק חלק[7].
הרמב"ם פותח את ספר המדע בפסוק מתהלים לו, יא: "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב"[8].
הרב קאפח מנמק את הפתיחה בפסוק זה:
כוונת רבנו בהביאו פסוק זה כאן למה שכתב במו"נ ח"א פנ"ד וז"ל ואמרו למען אמצא חן בעיניך מלמד כי מי שידע את ה' הוא אשר ימצא חן בעיניו… אלא כל מי שידעו הוא הרצוי והמקורב ומי שסכל ידיעתו הוא הזעום והמרוחק ולפי ערך הידיעה והסכלות יהיה הרצון והזעם והקרבה והריחוק ע"ש ולפיכך פתח משך חסדך ליודעיך.[9]
וראה בהערה למאמרו של נגר להלן, מהרב שביב במאמרו פסוקי הפתיחה לספרים שבמשנה תורה, סיני קלה-קלו, ע' סו.
סוף ספר מדע, סוף הלכות תשובה פרק י' הלכה ו' חוזר הרמב"ם לאותו ענין שבו פתח:
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.
וכן בסוף הלכות מלכים פרק י"ב הלכה ה' חזור הרמב"ם לאותו ענין כשעוסק במלך המשיח:
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
הרמב"ם מחתחיל משנה תורה באות מ' "משוך חסדך" ומסיים באות מ' בדומה לששה סדרי משנה שמסכת ברכות מתחילה באות מ': "מאימתי", ומסתיימת במסכת עוקצין פ"ג מי"ב באות מ':
אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:
וראה מה שכתב נגר שם מרמב"ם פירוש המשניות בחגיגה.
[1] מפרשי הרמב"ם מעירים ראשי התיבות של המילים בהן פתח הרמב"ם את הספר, "יסוד היסודות ועמוד החוכמות" הן יקו"ק. מכל ניתן להבין, לכאורה, גם שם השם עצמו, יקו"ק, הוא רכיב משמעותי בתהליך זה של גיבוש הדעת הנכונה. ברם, כפי שניתן לראות בהלכות יסודי התורה, למרות שלענייני השם מוקדשים פרקים ה' – ו', הם אינם מהווים עניין מהותי בגיבוש ידיעת השם, בניגוד למה שאפשר למצוא אצל המקובלים. (אביעד ברטוב, אתר הר עציון).
[2] הרב קאפח בהערה: ""שם" שין קמוצה והיא לפי משפט השפה הערבית כאשר רוצים לומר שיש במציאות שמצוי אומרים "שיש שם" ורבנו השתמש במלה זו בספר זה עשרות פעמים ואיו צורך לכרז שנדחק הרד"ע וטעה גם מי שהציע לנקד השין צרויה". לדוגמה, רמב"ם הל' תשובה פ"ג הלכה ה"ז: "חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר"
[3] ראה מסורה ליוסף א-ב ע' 30 מאליהו נגר
[4] המשך שם: "מבלי בחינת ענין המעשה ההוא, לא מי שצוה לעשותו ולא מה תכלית כונתו, לא תחשוב שהגעת לתכלית".
[5] סוכה כח ע"א: "תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון עשרים בינונים גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא לקיים מה שנאמר להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא וכי מאחר שקטן שבכולן כך גדול שבכולן על אחת כמה וכמה אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף".
[6] ע' באריכות בפירוש המשניות לרמב"ם חגיגה פ"ב מ"א.
[7] ראה ספר משנת יעקב תחילת הלכות יסודי התורה שדן בשאלה זו של יג עיקרים. וראה מאמרו של הרב איתמר ורהפטיג בהמעין תש"ן ל – א, על ההקבלה שבין יג עיקרים ובין הלכות תשובה.
[8] מה שמשתמש הרמב"ם כאן בפסוק הכולל המילה חסד והמילה צדקה, ראה אליהו נגר, מסורה ליוסף א-ב ע' 25 מאליהו נגר.
[9] וראה מסורה ליוסף א-ב, הרב יוסף נגר ע' 25 – ראה הערה שם שזה לאפוקי אמונה, ודן שם על המילה איתקאדעת.