ב. רמב"ם יסודי התורה פרק א' א-ג
הלכה א:
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
הלכה ב:
ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
הלכה ג:
ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
הלכה ו':
הלכה ו: וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.
המצוה היא "לידע": ע"פ הפסוק "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), וכן "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד, לה). וראה מורה הנבוכים חלק א פרק נ:
דע אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר[1]. ואם יספיק לך מן הדעות האמתיות או הנחשבות אמתתם אצלך כשתספרם במאמר מבלתי שתציירם ותאמין בהם, כל שכן שתבקש מהם האמת, הוא קל מאד, כמו שתמצא רבים מן הפתאים ישמרו אמונות לא יציירו להם ענין בשום פנים.
אמונה לא יכולה להשאר בדעת ובשכל, אלא צריכה לחדור לנפש: "הענין המצייר בנפש", ואז הידיעה הופכת לאמונה.
"ההאמנה אינה הענין הנאמר בפה אבל הענין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר". ובתרגום הרב קאפח "הדעה" אינה הענין הנאמר בפה, (וראה להלן בענין התרגום).
כאן כתב הרמב"ם בהלכה א' שהמצוה היא "לידע"[2], ואילו בספר המצות כתב שהמצוה היא להאמין:
המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו בהאמנת האלוהות[3] והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית' אנכי י"י אלהיך.
בתרגום הרב קאפח לספר המצוות כותב שהתרגום הנכון מערבית הוא בידיעת האלהות ולא כפי שתרגם אבן תבון בהאמנת האלהות וראיה לדבר הוא מביא מלשון הרמב"ם בהלכות יסודי התורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" וכן המצוות שבתחילת ההלכות, במצוה הראשונה כתב "לידע שיש שם אלוה"
ובספר מעשה רוקח[4] כתב:
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי. ולא כתב להאמין לפי שעיקר המצוה היא על ידי הידיעה האמיתית כדרך שעשה אברהם אבינו ע"ה ועל דרך דע את אלהי אביך ועבדהו אשר על ידי זה תתחזק ממילא האמונה בלבו ויחול עליו מצות היחוד והאהבה וכו' וכן עשה רבינו בתחילת מנין מצות יעו"ש.
ע' בהערות לספר המצות במהדורת ר"ח העליר, שהעיר שאותה מילה "אעתקאד" יש לה גם מובן דעת, ויתכן היה גם לתרגם במקום להאמין לידע. והביא עוד שם, שספרו של הרס"ג אמונות ודעות נקרא בערבית "כתאב אל אמאנאת ואל אעתקאדאת", ותורגם לעברית בשם "האמונות והדעות".
ובזה שלרמב"ם המצווה היא הידיעה, מיושבת קושית ר"ח קרשקש בספר אור ה' בהקדמה:
טעה טעות מפורסם מי שמנה במצות עשה להאמין מציאות האל יתברך וזה כי המצוה [מן] המצטרף ולא יצוייר מצוה בזולת מצוה ידוע.
וא"מ ז"ל למד בדוקא ממורה נבוכים תרגום אבן תבון, שם היה כתוב "שההאמנה אינה ענין הנאמר בפה" – והסכים שבמו"נ הרמב"ם מדבר על האמונה בדוקא. המילה "אעתקאד" יכולה להתפרש גם אמונה וגם ידיעה, והאמונה של מורה נבוכים היא הידיעה. והרמב"ם בא שם להדגיש שמשמעות אמונה היא הידיעה.
יסוד הדעת, הביא הרמב"ם בהל' תשובה פ"י הלכה ה"ו – ההלכה האחרונה בספר מדע:
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.
א"כ גם אהבת ה', שנדון בה אי"ה, תלויה בדעת ה'. וכן חוזר לזה הרמב"ם בהל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ו הלכה הי"ג:
חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים,
וכפי שהבאנו בשיעור קודם, גם ההלכה האחרונה בהלכות מלכים עוסקת בידיעה. רמב"ם הל' מלכים פי"ב הלכה ה"ה
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים
העדפה זו של האמונה הבאה מתוך ידיעה, ניתן לראות גם בדברי הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פרק א' הלכה ג' כשמתאר את אברהם אבינו:
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.
אבל הראב"ד שם כתב:
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. א"א יש אגדה בן שלש שנים שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עקב
נראה שמחלוקתם איך אברהם אבינו הגיע לאמונה. לראב"ד הוא "נולד" מאמין, לא בדרך שכלית ולכן מקבל הראב"ד את הדעה שבן שלש הכיר את בוראו, התגלות יכולה להיות גם לילד קטן. אבל לרמב"ם כיון שיש עדיפות לידיעה השכלית, בעל כורחנו לא יתכן שבן שלש הכיר אברהם את בוראו אל בן ארבעים הכיר את בוראו.
אף על פי שהרמב"ם פתח את הלכות יסודי התורה ביסודות האמונה, את ההקדמה למשנה תורה וגם את ההקדמה לפירוש המשניות הקדיש למסורת: אופן מסירת התורה. וזה משום שלהגיע לאמונה מתוך חקירה זה לוקח זמן, ולכן צריך בהתחלה לבסס על המסורת. ספר מורה הנבוכים חלק א פרק לג:
דע כי ההתחלה בזאת החכמה מזקת מאד, ר"ל החכמה האלהית, וכן ביאור עניני משלי הנבואה וההערה על השאלות הנעשות בספור אשר ספרי הנביאים מלאים מהם, אבל צריך לחנוך הקטנים ולישב קצרי התבונה כפי שיעור השגתם, ומי שיראה שלם בשכל, מזומן לזאת המדרגה העליונה, ר"ל מדרגת העיון המופתי, וההוראות השכליות האמתיות, יעלוהו מעט מעט עד שיגיע אל שלמותו… וכבר נזכר פעמים רבות במאמרנו אמרם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, ואז מוסרים לו ראשי פרקים, ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה הענין אלא כשיעור שכלו, ובשני התנאים האלה. האחד מהם היותו חכם כלומר שעלו בידו החכמות אשר ילקחו מהם הקדמות העיון, והשני שיהיה מבין משכיל זך הטבע ירגיש בענין במעט רמז, והוא ענין אמרם מבין מדעתו.
זו גישת הרמב"ם לעומת גישת הכוזרי שרואה סכנה בהוכחת האמונה על סמך ראיות שכליות. ראה ספר הכוזרי מאמר א אות יג
אמר החבר: זה שאתה אומר היא הדת ההקשית המנהגית, מביא אליה העיון, ונכנסים בה ספקות רבות. ואם תשאל הפילוסופים עליה אינך מוצא אותם מסכימים על מעשה אחד ולא על דעת אחת, מפני שהם טענות, יש מהם מה שהם יכולים להעמיד עליהם מופת, ומהם מה שיספיקו בם, ומהם מה שלא יספיקו בם, כל שכן שיעמידו בם מופת.
וכן מאמר ד אות ג:
…כי הראיות מטעים ומן הראיות יבא אדם לאפיקורסות ולדעות מופסדות. וכי מה הביא המשַנים, לאמר בשתי סבות קדומות, אלא הראיות. וכן אנשי הקדמות מה הביאם לאמר בקדמות הגלגל ושהוא סבת עצמו וסבת זולתו, אלא הראיות. וכן עובדי השמש ועובדי האש הראיות הביאו אותם אל זה.
כנגד זה, כותב הרס"ג, שמי שחושש שבגלל העיון בידיעות מביא כפירה הרי הוא עם הארץ, ספר האמונות והדעות הקדמה:
ואם יאמר אומר איך נשים עלינו לדין העיון בידיעות ודקדוקים עד אשר נאמין אותם כפי מה שיתבררו במלאכת השיעור ויתישבו, והעם מרחיקים המלאכה הזאת עד שהם אומרים שהעיון בה מביא הכפירה ומביא אל האפיקורסות? נאמר כי זה אינו אלא אצל עמי הארץ שבהם, כאשר סוברים עמי הארץ שבעיר הזאת כי כל מי שהוא הולך אל ארץ הודו יעשיר. וכמו שנאמר על עמי הארץ שבעירנו שהם סוברים שדבר שהוא דומה לתנין בולע הירח ונקדר… והרבה כזה ממה שראוי לשתוק עליו.
בהלכה ו' הנ"ל כותב הרמב"ם שידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנוכי ה' אלוהיך.
הרב גורן בספר תורת המועדים מאריך לדחות את תרגומו של הרב קאפח ששם בספר המצות במקום להאמין, לידע. ואחת הראיות היא מה שכתב הרמב"ם בהקדמת פרק חלק בעיקר הראשון:
להאמין מציאות הבורא יתברך והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות הוא עילת מציאות הנמצאים כלם בו קיום מציאותם וממנו קיומם.
אבל בתרגום הרב קאפח בפירוש המשניות פרק חלק לא כתב את המילה להאמין:
היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום… וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה' וכו'.
וגם תרגום הרב שילת בדומה לרב קאפח לא מזכיר את המילה להאמין אלא היסוד הראשון הוא שיש שם נמצא.
אמנם באגרת הרמב"ם לחכמי מונפשלייר, שנכתבה במקורה בעברית, מדבר הרמב"ם על דעה שאינה באה דוקא מתוך חשיבה פילוסופית:
דעו רבותי, שאין ראוי לו לאדם להאמין אלא באחד משלשה דברים.
הראשון דבר שתהיה עליו ראיה ברורה מדעתו של אדם כגון חכמת החשבון, וגימטריאות, ותקופות.
והשני דבר שישיגנו האדם באחד מהחמש הרגשות, כגון שידע ויראה שזה שחור וזה אדום וכיוצא בזה בראית עינו. או שיטעום שזה מר וזה מתוק. או שימשש שזה חם וזה קר. או שישמע שזה קול צלול וזה קול הברה. או שיריח שזה ריח באוש וזה ריח ערב וכיוצא באלו.
והשלישי דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ע"ה ומן הצדיקים.
וצריך האדם, שהוא בעל דעה, לחלק בדעתו גם במחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר: שזה האמנתי בו מפני הקבלה, וזה האמנתי בו מפני ההרגשה, וזה האמנתי בו מפני הדעה. אבל מי שיאמין בדבר אחד שאינו משלושת המינים האלה, עליו נאמר "פתי יאמין לכל דבר" [משלי יד,טו].
מכאן נראה שידיעה יכולה להיות גם נרכשת באופן שונה מאשר חקירה. ואכמ"ל. ועפ"ז גם מובן מדוע שם הרמב"ם בהקדמות משנה תורה ומשניות, את המסורת כבסיס. משום שלפני שאדם מתחיל לחקור, אמורה להיות לו גם מסורת על מציאות ה'.
השוואה לרמב"ן במצות אנוכי ד"א:
(ראה שעור על ספר המצוות מצוה א) הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, לא מנה בכלל מצות האמונה את האמונה בכך שהקב"ה הוא ברא שמים וארץ. לעומת זה הרמב"ן בפרשת יתרו (פרק כ' פסוק ב') מדגיש את כל זה במצות אנוכי ד' אלוקיך וכן כולל גם ידיעה וגם אמונה:
אנכי ה' אלהיך – הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים[5], כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:
הרמב"ן כולל גם ידיעה וגם אמונה במה שכתב "וידעו ויאמינו". ועוד, שלדעת הרמב"ן במצות אנוכי ד' אלוקיך כלולה גם האמונה בחידוש העולם. ודעת הרמב"ם שלא מזכיר את זה, מבוארת בפירוש המשנה בהקדמה לפרק חלק. ובמורה נבוכים. וזה לשון הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק:
וממה שראוי שאזכיר כאן וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות…
ובהמשך מתאר הרמב"ם את היסוד הרביעי:
והיסוד הרביעי הקדמות. והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה. וזה היסוד הרביעי הוא שמורה עליו מה שנ' מענה אלהי קדם. ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש, יצרו ה' ובראו אחר ההעדר המוחלט, וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים-הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה כמו שביארתי וביררתי במורה…
פירוש הדברים כפי מה שכתב בקטע ממורה נבוכים שלהלן, שמה שהרמב"ם מזכיר את קדמות העולם הוא רק לדעת הפילוסופים, אבל הוא כמובן אינו מאמין בקדמות העולם.
וגם כאן ברמב"ם בהלכה ה"ז בונה ראיה על יסוד קדמות העולם:
ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כחו כח גוף,
הרמב"ם האריך בזה במורה נבוכים ח"א פרק ע"א מדוע אין הוא טוען שחידוש העולם הוא עיקר, וטען שאי אפשר להוכיח ב"מופת" את חידוש העולם:
וכבר ידע כל מעיין זך השכל המאמת שלא יטעה נפשו, שזאת השאלה רצוני לומר קדמות העולם או חדושו, לא יגיעו אליה במופת חותך ושהיא מעמד שכלי, והנה נדבר בזה הרבה, ויספיק לך מזאת השאלה שפילוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלשה אלפים שנה אל זמננו זה במה שנמצא בחבוריהם, ואחר שהענין בזאת השאלה כך איך נקחה הקדמה נבנה עליה מציאות הבורא, ויהיה א"כ מציאות השם מסופק בו… אבל הפנים האמתיים אצלי והוא הדרך המופתי אשר אין בו ספק, שיקויים מציאות השם ואחדותו והרחקת הגשמות בדרכי הפילוסופים, אשר הדרכים ההם נבנים על קדמות העולם, לא שאני מאמין בקדמות העולם ולא אקבל מהם זה, אבל בעבור שבדרך ההוא יתאמת המופת, ויגיע האמת השלם באלה השלשה דברים, ר"ל, במציאות האל יתברך, ושהוא אחד, ושהוא בלתי גשם, מבלתי הבטה אל גזרת המשפט בעולם אם הוא קדמון או מחודש, וכשיתאמתו אלינו אלו השלש בקשות הנכבדות העצומות במופת האמתי, נשוב אחר כן לחדוש העולם ונאמר בו כל מה שאיפשר לטעון בו, ואם תהיה ממי שיספיק לו מה שאמרוהו המדברים, ותאמין שכבר התבאר המופת על חדוש העולם אני אוהב זה, ואם לא יתבאר אצלך במופת, אבל תקח היותו מחודש מן הנביאים קבלה אין היזק בזה
דבר נוסף, הרמב"ם כאן לא הזכיר קבלת עול מלכות שמים. וראה בספר המצוות במצות היחוד שם הכניס הרמב"ם את קבלת מלכות שמים. אבל כאן בפרק א', אף שדיבר להלן על מצות היחוד לא הזכיר קבלת מלכות שמים.
אבל הרמב"ן על ספר המצוות כן הבין שלרמב"ם במצות אנוכי כלולה מצות קבלת עול מלכות שמים, השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה א
כתב הרב המצוה הראשונה שנצטוינו באמונת האלהות והוא שנאמין שיש עלה וסבה הפועל כל הנמצאות והוא אמרו יתעלה אנכי י"י אלהיך ובסוף גמר מכות אמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה והקשו "תורה" שש מאות ואחד עשר הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום הנה נתבאר לך שאנכי מכלל תרי"ג מצות והיא מצוה באמונה כמו שביארנו:
אמר הכותב האמונה הזאת בדבור הזה לא נפלאת היא ולא רחוקה היא וכן בדברי רבותינו ז"ל מפורש שהוא קבלת מלכותו יתע' והיא אמונת האלהות. אמרו במכלתא [והוב' ברמב"ן ל"ת ה] לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר לפי שהוא אומר אנכי י"י אלהיך משל למלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות שאם מלכותי אינן מקבלים גזרותי היאך מקיימין כך אמר המקום לישראל אנכי י"י אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אני הוא שקבלתם עליכם מלכותי במצרים אמרו הן כשם שקבלתם מלכותי קבלו גזירותי לא יהיה לך. ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי"ג.
הרמב"ן כאן אומר דבר נוסף: שאנוכי ד' אלהיך כולל את קבלת מלכותו. ואילו הרמב"ם בספר המצוות כולל את קבלת מלכות שמים באמונת היחוד ולא במצוות אנוכי.
ונראה שהרמב"ם לשיטתו שהמצווה היא הידיעה, ואילו קבלת מלכות שמים היינו הציווים זה בא בנבואה על ידי משה רבינו ולא ניתן לרכוש במחקר פילוסופי. אבל לרמב"ם זוהי אמונה בבורא ואמונה זה דבר שבא במסורת ולכן יתכן לקשור את זה לקבלת מלכותו.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה גם במצות הייחוד שמדבר עליה בהלכות הבאות, לא מזכיר קבלת מלכות שמים, בניגוד לספר המצוות. לפי מה שאמרנו בשיעור הקודם, מובן מדוע הרמב"ם בהלכות יסודי התורה לא הזכיר קבלת עול מלכות שמים: משום שהרמב"ם כאן כותב את הדברים שיש להאמין לפני שאדם מקבל תורה, ואלו דברים שאדם יכול לדעת גם בלא תורה, על ידי חקירה, ולכן קבלת עול מלכות שמים לא נכנסה לכאן.
[1] ראה יהודה אבן שמואל, מבוא כללי למורה נבוכים, לשיטתו הפילוסופית של הרמב"ם ע' כח.
[2] וכן רמב"ם הל' תשובה פ"ט הלכה ה"א: "הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא, ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה" – וראה בשיעור קודם.
[3] בנוסח שבפרויקט השו"ת בר אילן הוא נוסח ספר המצוות של רמב"ם הוצאת ר"ש פרנקל: "להאמין האלוהות", אלא שהנוסח שלהם אינו נוסח איבן תיבון או נוסח הרב קאפח, אלא הרב הילמן זצ"ל שידע ערבית הכניס את נוסח אבן תיבון עם שינויים, אלא שלא העירו בפרויקט על הנוסח שאינו נוסח ידוע.
[4] רבי מסעוד חי רקח – נולד בשנת ת"נ (1690), נפטר בשנת תקכ"ח (1768).
נולד באיזמיר, למד תורה אצל רבני איזמיר רבי חיים אבולעפיה בעל "מקראי קדש" ומהר"י הכהן בעל "בתי כהונה", עלה לארץ ישראל ובשנת תק"ט (1749) יצא כשד"ר לצפון אפריקה, בגמר שליחותו התיישב בטריפולי שבלוב והתקבל שם לרב, שם הקים ישיבה והשפיע השפעה רוחנית עצומה על כל יהודי לוב.
נפטר בטריפולי ביום י' מנחם אב תקכ"ח (1768)
[5] ראה אבן עזרא שמות כ, א: "שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך…"