ב”ה
ד. הלכות יסודי התורה פ”א הלכה ט בעית ההגשמה
רמב”ם הלכה ט
אם כן מהו זה שכתוב בתורה ותחת רגליו, כתובים באצבע אלהים, יד ה’, עיני ה’, אזני ה’, וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודברה תורה כלשון בני אדם, והכל כנויים הן, שנאמר אם שנותי ברק חרבי, וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג אלא משל והכל משל, ראיה לדבר שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא לבושיה כתלג חיור, ואחד ראהו חמוץ בגדים מבצרה, משה רבינו עצמו ראהו על הים כגבור עושה מלחמה, ובסיני כשליח צבור עטוף, לומר שאין לו דמות וצורה אלא הכל במראה הנבואה ובמחזה, ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזה שאמר הכתוב החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא.
וראה להלן עד הלכה יב.
הרמב”ם בהלכה ט’ כאן מאריך לדבר נגד ההגשמה. אלו דברים שהאריך הרמב”ם בהם במורה נבוכים בחלק הראשון. הרמב”ם רואה את איסור ההגשמה כדבר הכרחי, ואפילו מי שלא מגיע לרמה פילוסופית כדי להבין בהוכחה שאין הקב”ה גוף וגויה, צריך להאמין בזה, ואפילו הילדים. ספר מורה הנבוכים חלק א פרק לה:
לא תחשוב כי כל מה שהצענוהו באלו הפרקים הקודמים, מגדולת הדבר והסתרו, ורוחק השגתו, והיותו נמנע מן ההמון, שהרחקת ההגשמה והרחקת ההפעליות נכנסת בזה, אינו כן, אבל כמו שצריך שיתפשט בהמון ויחנכו הנערים על שהשם יתברך אחד ואיך /ואין/ צריך שיעבוד זולתו, כן צריך שימסר להם על דרך קבלה שהשם אינו גוף ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מן הדברים, ואין מציאותו כמציאותם, ולא חייו כדמות חיי החי, ולא חכמתו כדמות חכמת מי שיש לו מהם חכמה…
לרמב”ם, מי שמאמין בהגשמה הוא גרוע ממי שעובד עבודה זרה, כך כתב הרמב”ם במורה הנבוכים חלק א פרק לו:
ודע שאתה כשתאמין הגשמה או ענין מעניני הגשם, שאתה מקנא ומכעיס וקודח אש וחמה, ושונא ואויב וצר, יותר קשה מעובדי ע”ז מאד. ואם יעלה בדעתך שמאמין ההגשמה יש לו התנצלות בעבור שגדל עליה או לסכלותו וקוצר השגתו, כן ראוי שתאמין בעובדי עבודה זרה שהוא לא יעבוד אלא לסכלות או מפני שגדל על זה מנהג אבותיו בידיו. ואם תאמר שפשוטי הכתובים ישליכום בזה הספק, כן תדע שעובד עבודה זרה אמנם הביאוהו לעבודתה דמיונים וציורים חסרים, אין התנצלות אם כן למי שלא יקבל מן המאמתים המעיינים אם יהיה מקצר מן העיון, שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה, וכל שכן במצוא פי’ אונקלוס ופירוש יונתן ב”ע עליו השלום ירחקו מן ההגשמה כל מה שאיפשר. וזאת היתה כוונת זה הפרק:
ובחריפות יתר כתב הרמב”ם באגרת תחית המתים:
… אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות פסקו לגמרי שהוא גוף והחזיקו לכופר מי שהיה מאמין חילופה וקראוהו מין ואפיקורוס והבינו דרשות רבות על פשוטיהן וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי וכאשר ידעתי באלו האובדים לגמרי שהם מוקצים וחושבים שהם חכמי ישראל והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות…
וכן כתב בהלכות תשובה פרק ג’ הלכה ז’:
חמשה הן הנקראים מינים: האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
הרי שמי שטוען שהקב”ה יש לו גוף וגויה הוא מין, בדיון כפי שהעובד כוכב או מזל להיות מליץ הוא מין. אבל הראב”ד, כפי שהוזכר כבר מעיר על זה:
והאומר שיש שם רבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א”א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
הכסף משנה הל’ תשובה פ”ג הלכה ה”ז העיר על סגנון הראב”ד בהשגה זו:
ויש לתמוה על פה קדוש איך יקרא לאומרים שהוא גוף ובעל תמונה גדולים וטובים ממנו. ואפשר שעיקר הנוסחא כמו שכתוב בספר העיקרים פ”ב ממ”א וז”ל. א”א אף על פי שעיקר האמונה כן הוא המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין, עכ”ל. וגם לפי נוסחתנו זאת היתה כוונתו. וכבר הרחיב הדיבור בזה בעל ספר העיקרים בפרק הנזכר:
ולכאורה יש נפ”מ גדולה בין שתי הנוסחאות של הראב”ד: לפי הנוסחה שלפנינו, הראב”ד מסתייג מזה לגמרי, שהרי סיים: “ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות”. ואילו לפי הנוסח שמביא הכסף משנה יש כאן יותר סלחנות כלפי מי שחושב כך.
אמנם הרב קוק בשמנה קבצים א, ל, אכן התייחס בסלחנות למי שיש לו פגם באמונה שאינו מגיע לידי מעשה:
אע”פ שהטעות בדברים האלהיים היא דבר מזיק עד מאד, מ”מ אין עיקר ההיזק הנמשך מהמושגים המשובשים יוצא אל הפועל, עד כדי להמית את בעליו מיתת נשמה, רק כשהוא מתגלם במעשים או לפחות כשהוא יורד לתוך דעות ורגשות כאלה, שסופן מוכרח להתגלות במעשים. אבל כ”ז שהדבר עומד בצורתו המופשטת, אין כאן עקירה עקרית.
מצאנו יחס סלחני כזה בספר חובות הלבבות שער א – שער היחוד פרק י:
והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המלות וגשמותם מעל הענין ויעלה במחשבתו ממדרגה אל מדרגה, עד שיגיע מאמתת הענין הנדרש אל מה שיש בכח יכלתו והשגתו. והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית’ על דרך הנראה ממליצת הספר, וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלהיו והוא משתדל לעשות לכבודו, יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומעוט הבנתו, מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכלתו והשגתו בשכלו והבנתו וכחו וממונו. אלא שהכסיל כשאפשר לו ללמד החכמה, ומתעלם ממנה, הוא נתבע עליה ונענש על אשר קצר ועמד מללמד…
ראה מאמר הרב נחמיה רענן באתר אסיף “ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו” הגשמה דמיון ואמונה, על העיקר השלישי מי”ג עיקרים.
ומה שכתב הרמב”ם כאן על ביטויי ההגשמה שבתורה “דברה תורה כלשון בני אדם”, מסביר אותם הרמב”ם במורה נבוכים ח”א פרק כו:
ידועה לך האמירה שלהם (חז”ל) הכוללת את כל סוגי הפירושים הקשורים בתחום זה, דהיינו, מה שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם. משמעות הדבר שכּל מה שבני-האדם כולם מסוגלים להבינו ולציירו במחשבה ראשונה הוא אשר יוחס כהכרחי לאל יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא.
הרמב”ם משתמש באמרה זו באופן שונה ממה שנמצא בש”ס. בש”ס הכוונה היא שיש דברים שצריך לקרוא אותם כפשוטם משום שדברה תורה בלשון בני אדם. מדוע תנא מסוים אינו דורש את הלשון הכפולה בה הפסוק משתמש (למשל: “הכרת תכרת”, “אם ראה תראה”), משום שדברה תורה כלשון בני אדם ודרכם של אנשים לכפול את דבריהם. ברמב”ם כאן זה הסבר לתיאורי ההגשמה שבתורה ובנביאים, שזה כדי לשבר ולהסביר את הדברים לאדם שרחוק מהבנת הדברים המופשטים.
אומר גם הכוזרי במאמר חמישי אות כז, ביחס ל”ונזכרתם” “זכרון תרועה” לא שהאלוה צריך שיזכירו לו, אלא דברה תורה כלשון בני אדם:
נאמר: (במדבר י’ ט’) והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה’ אלהיכם והיו לכם לזכרון לפני ה’ אלהיכם, זכרון תרועה (ויקרא כ”ג כ”ד). לא שהאלהים ציך אל הזכרה והערה… ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם.
הרב קוק במאמרי ראיה עמ’ 105 – מאיר את עינינו בטובה שעשה לנו הרמב”ם כשהרחיק את ההגשמה:
…ואני תמה איך נוכל להעלים את עינינו מלהחזיק טובה לרבינו הרמב”ם על עבודתו הגדולה בספר המורה להעמיד את יסוד קדושת האמונה על טהרתו ולהרחיק את ההבלים הנוראים של ההגשמה באלהות מעל גבול ישראל נקל לנו לתאר מה היה גורל האמונה לולא עבודתו הקדושה הזאת אשר עבד בה במסירות נפש כל כך ואשר סבל עליה סבלות כל כך נוראה אשר רק נפש קדושה כנפשו הגדולה היתה יכולה לעבור עליה בכל כך דרך נועם ושלום ומפעלו זה גרם שב”ה בכלל תמה ונכרתה אמונת טעות זו מלב האומה כולה ונקבע יסוד בכל לב בעיקר הדת להאמין באמונה שלמה שהקב”ה אין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלו וד’ יודע עד איזה מדרגה של הבל והזיה היתה יכולה הטעות של אמונת ההגשמה להגיע לולא בא רבינו להציל את נשמת האמונה ממצולות הטעיה הזאת ועד כמה היתה הכפירה והשלילה אוכלת אותנו אלמלי היה המצב של האמונה כל כך המוני וגס גם בדורות אשר המדעים וחופש הדעות התפשטו בהמון במדה כל כך גדולה והדבקות של קדושת התורה והמסורת היא כל כך רפה בלב המונים רבים ואיך היתה ההרגשה הכללית כלפי האמונה בכללה לולא קדם רבינו הגדול להופיע עליה באור טהרתו הנפלאה.
ונסיים בדברי הרב יצחק שילת ביחס לשאלת התארים, בספרו “בין הכוזרי לרמב”ם” בסוף סוגיה ז’:
שאלת התארים האלהיים היא שאלה תיאולוגית טהורה שהרבו לעסוק בה הפילוסופים היהודים בתקופת הראשונים לכאורה אין ממנה נפקא מינה ואין הדבר כן היחס בין עצמות הבורא לבין התגלותו והופעותיו, והקשר ההדוק של שאלת התארים לבעיית ההגשמה מעמידה אותה בנקודה רגישה בתפיסה הדתית: באיזה אל אנו מאמינים? מה משמעות ביטויי ההאנשה של הקב”ה בכתבי הקודש? האם “אמונה פשוטה”, “אמונה תמימה” היא אמונה ראויה או שיש בה משום עיוות ו”עבודה זרה”?
[1] בספרו של ר”י שילת (‘על האחרונים’ עמ’ 18; מעלה אדומים, תשע”ז) כתב: “[נפטר אחרי ש”מ (1580)] – מחכמי סלוניקי. בן למשפחה מיוחסת שגלתה לשם בגירוש ספרד…”.
[2] ז”ל הכסף משנה: “בקש לדעת אמתת המצאו וכו’. כתב הראב”ד א”א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ”ל לפי שהקב”ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו’ ובקש משה שישוב וא”ל הודיעני נא את דרכיך וא”ל פני ילכו וגו’ ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו’ אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא”ל הקדוש ברוך הוא גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו’ ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ”ל.”. ובכסף משנה כתב ליישב את דעת רבינו כי מה שקנאו מלאכי השרת במשה רבינו הוא משום שביקש להוריד את התורה לארץ ואין זה בהכרח משום שהשיג אז את ההשגה את אשר אחון יש לפרש לפי דעת רבינו שאמר לו השם יתברך כי אף שאין בכח אדם להשיג את ההשגה שביקש מכל מקום יתן לו בתורת מתנת חינם מה שלא השיג אדם לא לפניו ולא לאחריו. וראה מה שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות (הקדמה למסכת אבות פ”ז) והיטיב ה’ יתעלה עמו ונתן לו מכח ההשגה וכו’
[3] ראה עוד על בקשה משה רבינו וענין הפנים, ברמב”ם מורה נבוכים ח”א פרקים כא, לז, לח.
[4] ראה אליעזר שבייד, עיונים בשמנה פרקים, פרק שביעי ע’ 101