רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א הלכה ה"י
מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה עד שיהיה ידוע בלבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בלבו שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים, כך ביקש משה רבינו להיות מציאות הקדוש ברוך הוא נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת המצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים, כמו שיפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר גופי האנשים, ועל דבר זה רמז הכתוב ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו.
דברי הרמב"ם, מעבר לכך שטעונים הסבר, קשים: לכאורה מה ששואל הרמב"ם "מהו זה שביקש משה רבינו…", זה משום שבסוף ההלכה הקודמת כתב: "רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א הלכה ה"ט
ואמתת הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזה שאמר הכתוב החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא", ואם כן מה התשובה? מדוע משה רבינו בכל זאת שאל? ויש גרסאות שגורסים בתחילת ההלכה: "וזהו שביקש", ואם כן אין כאן שאלה שנדרשת עליה תשובה, אלא אכן מה ביקש משהו שלא יתכן שאדם חי יראה.
ובחידושי רבי דוד עראמה[1] כתב:
כמו שהיא וכו': מכאן נראה ששאל מהותו ממש שחשב שיש כח ביד האדם כמוהו להשיגה.
מה שכתב "האדם כמוהו להשיגה", ראה ברמב"ם להלן פ"ז הלכה ו' שם עמד על ההבדל בין נבואת משה רבינו לשאר הנביאים, ובפירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות – שמונה פרקים פרק ז כתב:
ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן…
וממשיך הרמב"ם, שאין מתנאי הנביא שלא יהיו לו חסרונות כלל, שהרי מצאנו גם בנביאים חסרונות, כגון שלמה המלך, שהיה לו ריבוי תאוות נשים, וכן דוד:
ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: (דברי – הימים א' כב, ח) "לא (אתה) תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת.
וכן באליהו היתה מידת הכעס, ושמואל פחד ויעקב נתיירא, מלבד משה רבינו:
וכאשר ידע משה רבנו, שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן – ביקש להשיג ה' על אמיתת מציאותו, הואיל ולא נשאר מונע, ואמר: (שמות לג, יח) "הראני נא את כבודך". והודיעו, יתעלה, שאי אפשר לו זה בהיותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר: באשר הוא אדם, והוא אומרו: (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי". הנה לא נשארה בינו ובין השגת ה' על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי הבלתי נבדל. והשפיע עליו, יתעלה, ונתן לו מן ההשגה אחר שאלתו יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו כי התכלית לא תתכן לו והוא בעל גשם.
לכן משה רבינו חשב שהוא יוכל להשיג מה שאחרים לא השיגו. ומעניין שבגמרא יבמות מט ע"ב מובאת הברייתא הידועה: "כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה", וכתב רש"י שם:
נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו.
זו גדלותו של משה רבינו, שיודע גם מה הוא לא ראה!
הסבר אחר לשאלה, מדוע משה רבינו חשב שיוכל להשיג דבר שאי אפשר להשיג, עולה מתוך הבנת מהר"ם פדואה כאן בדברי המפרש:
ואולם איך בקש משה לידע דבר אשר לא נעלם לאחד מהמתפלספים המנעו, זה ממה שבא ביאורו בספר אור ה' מאמר א' כלל ג' פ"א. והיה נראה לפרש כן אף לפי גרסת מהו זה. אמנם המפרש תפס לו דרך אחרת וכמדומה שחלק בין אמתת הדבר לאמתת המצאו ודבריו צריכים ביאור רחב:
כלומר לדבריו המפרש הבין שמה שאי אפשר להבין זה מהותו של הקב"ה, אבל משה רבינו חשב שאת אמיתת הימצאו אפשר להבין.
אבל שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) דוחה הבנה זו ברמב"ם:
ומה שכתב שהמפרש הוא מחלק בין אמיתת הדבר לאמיתת המצאו אינו נכון כלל שהרי הוא העתיק לשון הרב ומהו הפי' שהוסיף. ותו כיון שהוא ומציאותו ואמתתו הכל דבר אחד כיון שזה נמנע גם זה נמנע. והקושיא היא קדומה ועמוקה ורבו הפירושים בה ולא נחה דעתי בכל מה שראיתי אלא על דרך הסוד…
כסף משנה הל' יסודי התורה פ"א הלכה ה"י:
כתב הראב"ד א"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ"ל…
בלקוטי שיחות (חל"ד עמ 175 ס"ד-ה) שכתב לבאר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד שהראב"ד סבר כי עיקר הידיעה בה היא מתוך אמונה שאי אפשר להגיע אליה על ידי השגה אלא היא באה מלמעלה ולכן סבר כי את השלימות הכי גדולה בידיעת השם כבר היה למשה רבינו בהר סיני אולם רבינו סבר כי עיקר שלימות הידיעה היא מה שמבין ומשיג בשכלו ולכן לא הסתפק משה במה שראה בסיני אלא ביקש לידע ולהשיג
הרמב"ם כאן בהלכה י' מסביר מהי ראית פנים ומהי ראית אחור, הכסף משנה הל' יסודי התורה פ"א הלכה ה"י מביא השגת הראב"ד על הרמב"ם כאן[2], ומסיים את ההשגה:
ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ"ל.
ובביאור אחור ופנים שמדבר עליהם הרמב"ם, ראה במורה נבוכים ח"א פנ"ד[3], וראה בשמנה פרקים שם:
וכינה אמיתת ההשגה בראיית פנים, כי האדם, אם יראה פני חברו – תיקנה לו בנפשו צורה שלא יתבלבל בה עם זולתו; אבל אם יראה אחוריו – אף על פי שיבחינו בזאת הראיה, אבל לפעמים יסופק עליו, ולפעמים יתבלבל לו עם זולתו. כן השגתו יתעלה על האמת, היא, שיקנה מאמיתת מציאותו בנפש מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות, עד שימצא בנפשו את מציאותו חקוקה, נפרדת ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר להשגת האדם זה השיעור מן ההשגה, אבל הוא, עליו השלום, השיג למטה מזה מעט, והוא אשר כינה אותו: (שמות לג, כג) "וראית את אחורי". ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה.
הרמב"ם כאן עוסק רק בבקשה אחת של משה רבינו, שהיא מציאות ה', שהיא מעניינו של הפרק. אבל במורה נבוכים ח"א פנ"ד עומד על שתי בקשות: בקשת ידיעת דרכי הקב"ה, שהם דרכי הנהגתו בעולם, ודבר נוסף, ראית הכבוד שהיא ידיעת מהות הקב"ה[4].
דע כי אדון החכמים משה רבינו ע"ה בקש שתי בקשות, ובאתהו התשובה על שתי הבקשות, הבקשה האחת, היא בקשו ממנו יתעלה שיודיעהו עצמו ואמתתו, והבקשה השנית והיא אשר בקש תחלה שיודיעהו תאריו, והשיבו יתברך על שתי השאלות, בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם ושהם פעולותיו, והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא, אלא שהוא העירו על מקום עיון ממנו תכלית מה שאיפשר לאדם שישיגהו, ואשר השיגו ע"ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו.
ועוד נדון על נבואת משה רבינו בסוף הלכות יסודי התורה.
לסיום::
הלכה יא
וכיון שנתברר שאינו גוף וגוייה יתברר שלא יארע לו אחד ממאורעות הגופות, לא חיבור ולא פירוד, לא מקום ולא מדה, לא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה, ואינו מצוי בזמן עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומנין שנים, ואינו משתנה שאין לו דבר שיגרום לו שינוי, ואין לו לא מות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם, לא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דבור כדבור בני אדם, וכך אמרו חכמים אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עיפוי.
הלכה יב
והואיל והדבר כן הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן, כמו שנאמר יושב בשמים ישחק, כעסוני בהבליהם, כאשר שש ה' וכיוצא בהן, על הכל אמרו חכמים דברה תורה כלשון בני אדם, וכן הוא אומר האותי הם מכעיסים, הרי הוא אומר אני ה' לא שניתי, ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח היה משתנה, וכל הדברים האלו אינן מצויין אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם אבל הוא ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה.
[1] בספרו של ר"י שילת ('על האחרונים' עמ' 18; מעלה אדומים, תשע"ז) כתב: "[נפטר אחרי ש"מ (1580)] – מחכמי סלוניקי. בן למשפחה מיוחסת שגלתה לשם בגירוש ספרד…".
[2] ז"ל הכסף משנה: "בקש לדעת אמתת המצאו וכו'. כתב הראב"ד א"א אין דעתי מיושבת על זה שהרי ראה בסיני בארבעים יום של לוחות מה שלא ראה נביא מעולם עד שקנאו המלאכים בו ובקשו לדוחפו עד שאחז בכסא ומה הוצרך עוד. ועוד אם זאת היתה בקשתו מה צריך היה בתשובה לומר וחנותי את אשר אחון. ולכן נ"ל לפי שהקב"ה אמר לו לא אעלה בקרבך וכו' ובקש משה שישוב וא"ל הודיעני נא את דרכיך וא"ל פני ילכו וגו' ומשה אמר אם אין פניך הולכים וגו' אל תאמר כשנכנס לארץ אז תלך עמנו כי לא נזוז מכאן עד שתלך עמנו וא"ל הקדוש ברוך הוא גם את הדבר הזה אעשה ויאמר הראני את כבודך כלומר אני רוצה לראות ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וכו' ואודיעך בעברי, והעם אשר הכעיס אותי יהיה מי שאחון עליו ולא על כלם. ופנים ואחור סוד גדול הוא ואין ראוי לגלותו לכל אדם ואולי בעל הדברים הזה לא ידעהו עכ"ל.". ובכסף משנה כתב ליישב את דעת רבינו כי מה שקנאו מלאכי השרת במשה רבינו הוא משום שביקש להוריד את התורה לארץ ואין זה בהכרח משום שהשיג אז את ההשגה את אשר אחון יש לפרש לפי דעת רבינו שאמר לו השם יתברך כי אף שאין בכח אדם להשיג את ההשגה שביקש מכל מקום יתן לו בתורת מתנת חינם מה שלא השיג אדם לא לפניו ולא לאחריו. וראה מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (הקדמה למסכת אבות פ"ז) והיטיב ה' יתעלה עמו ונתן לו מכח ההשגה וכו'
[3] ראה עוד על בקשה משה רבינו וענין הפנים, ברמב"ם מורה נבוכים ח"א פרקים כא, לז, לח.
[4] ראה אליעזר שבייד, עיונים בשמנה פרקים, פרק שביעי ע' 101