ב”ה
ו. יסודי התורה פרק ב’ הלכות א-ב: אהבה ויראה
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ב הלכה ה”א – ה”ב
הלכה א: האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך, ונאמר את ה’ אלהיך תירא.
הלכה ב: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
בתורה נראה שיש דגש יותר על יראת ה’ מאשר על אהבה (9 פעמים יראה בספר דברים, ואהבה 7 פעמים), אבל ברמב”ם נראה שהאהבה היא במקום הראשון.[1] וכן ע’ רמב”ן על התורה שאהבה גדולה מיראה, ולכן עשה דוחה לא תעשה.
השילוב שבין אהבה ויראה, מודגש גם ברמב”ן על התורה דברים ו,ה על פסוק “ואהבת”:
“שהחסיד צריך להיות אוהב וירא, כמו שאמרו (ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה) עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאין אוהב שונא, ועשה מיראה שאם באת לבעוט אל תבעוט, וכבר נתבאר זה בדברי החכמים”.
מה שכתב הרמב”ם כאן “ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול” – בין האהבה ובין היראה, נראה שזה מה שנאמר בפסוק במשלי ב’:
אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה: אָז תָּבִין יִרְאַת ה’ וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא:
יש כאן חיבור בין יראה ודעת אלוקים. לכן הרמב”ם קושר את דעת אלוקים עם האהבה והיראה. והחידוש הוא שגם האהבה קשורה לדעת אלוקים
על הצורך שכתב הרמב”ם כאן להגיע לאהבת ה’ מתוך הטבע, כתב הרמב”ם במורה נבוכים (ח”א פנ”ד) על הפסוק “אני אעביר כל טובי על פניך”:
אמנם אמרו כל טובי, הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם, הנאמר עליהם וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ר”ל בהראות אותם לו שישיג טבעם והקשרתם קצתם בקצת, וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ופרט, ואל זה הענין רמז באומרו בכל ביתי נאמן הוא, כלומר שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמתית קיימת, כי הדעות שאינם אמתיות לא יתקיימו, אם כן השגת הפעולות ההם הם תאריו יתעלה אשר יודע מצדם.
אלא שכאן מדובר על השגת הטבע ברמה גבוה יותר, בהבנה של הקשרים הרוחניים של הטבעים שברא הקב”ה.
לדעת הרמב”ם אהבת ה’ היא באה בעקבות מאמץ מסודר ושיטתי שבו יקבע את האהבה בלבו של המאמין. התייחסותו של הרמב”ם מבהירה שאהבת ה’ נבנית בהדרגה. היא באה לאחר בירור שיכלי ארוך.
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נא – האהבה לפי ההשגה:
ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי, והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו ותשתדל להתקרב לו ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו’, ואמר וידעת היום והשבות אל לבבך וגו’, ואמר דעו כי ה’ הוא האלהים. והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה’ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה
לרמב”ם השגת אברהם אבינו היתה השגה שכלית, והוא הנקרא “אברהם אוהבי” וזהו שהאהבה לפי ההשגה. זה מה שעולה מתוך דברי הרמב”ם בספר המצוות, מצוה ג – אהבת ה’
והמצוה השלישית היא שצונו לאהבו יתעלה וזה שנתבונן ונשכיל מצותיו ופעולותיו עד שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון סיפרי (פ’ שמע) לפי שנאמר ואהבת את י”י אלהיך איני יודע כיצד אוהב את המקום תלמוד לומר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה כבר בארו לך כי בהשתכלות תתאמת לך ההשגה ויגיע התענוג ותבא האהבה בהכרח. וכבר אמרו שמצוה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו. וזה על צד המשל כן כשתאהב האל באמת כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון סיפרי (שם) ואהבת את י”י וכו’ אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן. ר”ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעי’ מא) אברהם אוהבי שהיה גם כן לגודל השגתו דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו:
כמה פעמים מדגיש הרמב”ם כאן את ההשגה כמקור לאהבה. וכן ראה להלן שהבאנו מרמב”ם הלכות תשובה פרק י’ הלכה א’.
דבר נוסף כתב הרמב”ם בספר המצוות, והוא שהאהבה היא על ידי “שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולתיו”, היינו, על ידי המצוות, דבר שלא הובא בהלכות יסודי התורה. ולהלן נסביר את סיבת ההבדלים שבין ספר המצוות לבין משנה תורה.
אם האהבה היא לפי ההשגה, אפשר להבין את הלכות תשובה פרק י’ הלכה ג’ ששוגה באהבה היינו שוגה בהשגתו את השם, לולא זה קשה להבין את השגיון באהבה זו:
הלכה ב
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה’ אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
הלכה ג
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה’ אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה’ ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה’ בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.
אלא שהרמב”ם בהלכה ב’ והלכה ג’ מדבר על שני סוגי אהבה: יש עבודה מאהבה, ויש אהבה שבאה מתוך מאמץ שכלי. הרמב”ם כורך את שתיהן ביחד.
וכן שם הלכה ו
דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה.
השגת הראב”ד: דבר ידוע וברור וכו’. א”א זה השגיון לא ידענו לאי זה דבר כיון, ואנו מפרשים אותו בשני ענינים לשון שיר כמו שגיון לדוד, וענין אחר בעבור אהבתה תשגה בעניניך שלא תשים אליהם לב+.
ולכן בספר מורה הנבוכים חלק ג פרק כח, כותב הרמב”ם שאהבה תלויה בידיעה:
וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה באהבה, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, וכבר בארנו במשנה תורה שזאת האהבה לא תתכן אלא בהשגת המציאות כלו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו, וזכרנו ג”כ שם הערת החכמים על זה הענין,
היראה שהרמב”ם מדבר עליה כאן זו יראת הרוממות ולא יראת העונש. דבר זה גם מודגש בפ”ד הלכה הי”ב:
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכ”ש לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
בפסוק בשמות כ, יז, לאחר מתן תורה: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ”. – אל תיראו, בעבור תיראו! (הרב משה גנץ בשם ר’ משה ארנד ז”ל)[2].
לגבי יראה, יש לכאורה סתירה בין האמור כאן לאמור בספר המצוות. כאן לכאורה כאן דיבר על יראת הרוממות ושם דבר על יראת העונש. ספר המצוות מצות עשה ד’ – יראת ה’
והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו ולא נהיה ככופרים ההולכים בקרי אבל נירא ביאת ענשו בכל עת והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) את י”י אלהיך תירא…
הפסוק את ה’ אלוקיך תירא נמצא פעמים בספר דברים, ולכאורה פעם אחת הציווי הוא על יראת העונש ופעם אחת על יראת הרוממות.
דברים ו’ יב-טו:
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם: כִּי אֵל קַנָּא ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף ה’ אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:
ובדברים י’ יא-כא:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה’ וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: הֵן לַה’ אֱלֹהֶיךָ הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמָיִם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה’ לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: כִּי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:
יראת הרוממות היא היראה המעולה יותר מאשר יראת העונש. ראה רמב”ם בהלכות תשובה פרק י’ הלכה א’:
אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא, אין ראוי לעבוד את ה’ על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים, ואין עובדים ה’ על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.
ובהלכה ה’:
כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר או כדי שלא תגיע עליו פורענות הרי זה עוסק שלא לשמה, וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה, ואמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט ומרגילין אותן לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.
לרמב”ם יראת הרוממות היא היראה המעולה, אבל בכד הקמח לרבנו בחיי ערך “יראה” כתב:
מדת היראה נחלקת לשני חלקים. האחת יראת הגמול והעונש בעולם הזה ובעוה”ב. והיא מדרגה עליונה מאד. הב’ שתקבל הנפש ענין רוממות השי”ת ועזוזו ונפלאותיו והזכרון והידיעה הזאת שיהיו נשמרים וקבועים בנפש ומצויים בה בכל עת והנפש מקבלת מזה מורא גדול ובושה וצניעות ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור מצות פי’ ה’ ויבוש מלפניו.
לכאורה משמעות דבריו היא שיראת העונש היא המעלה העליונה שאם לא כן היה צריך לכתוב “מידת היראה היא מדרגה עליונה מאד והיא נחלקת לשני חלקים”. אבל מסדר דבריו משמע שלא כן אלא שיראת העונש יותר גבוהה. אלא שנוסח זה שהוא גם נוסח פרויקט השו”ת, הוא כנראה טעות, ואילו בנוסח של מוסד הרב קוק על פי כתבי יד ועל פי המשך דברי רבנו בחיי, כתוב אחרת:
מידת היראה נחלקת לשני חלקים האחת יראת הגמול והעונש בעולם הזה ובעולם הבא. השנית, והיא מדרגה עליונה מאד שתקבל הנפש ענין רוממות השי”ת ועזוזו ונפלאותיו והזכרון והידיעה הזאת שיהיו נשמרים וקבועים בנפש ומצויים בה בכל עת, והנפש מקבלת מזה מורא גדול ובושה וצניעות, ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור מצות פי ה’ ויבוש מלפניו.
לגרסה זו, המילה “השנית” הוזזה לפני המילים “והיא מדרגה עליונה” ולפיה כותב רבנו בחיי שיראת הרוממות היא המדרגה העליונה.
אבל דעת הרב קאפח בפירושו:
הבאתי דבריו המפורשים שהיראה היא יראת העונש כי לדעתי מה שקוראים יראת הרוממות אינו אלא ערפול רצרבוב מושגים שהחליפו את הבושה ביראה וטשטשו מצות יראת ה’ ללא צורך ואין כאן המקום להאריך בזה[3].
הביטוי “תמים דעות” לכאורה משמע שהקב”ה תמים בידיעת דעותנו, וזה יביא ליראה – ובמורה נבוכים כתב הרמב”ם הובא ברמ”א בשו”ע סי’ א’ סע’ א’ כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב”ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואהו במעשיו מיד יגיע אליו היראה ההכנעה והפחד מה’ יתברך’.
הרמב”ם במורה נבוכים חלק ג’ פרק נב מסביר שמקור האהבה היא בדעות, ואילו מקור היראה הוא במעשים:
התבונן איך באר לך כי הכונה היתה מכל דברי התורה הזאת תכלית אחת, והיא ליראה השם הנכבד והנורא, והיות זה התכלית מגעת במעשים תדעהו מאמרו בזה הפסוק, אם לא תשמור לעשות, הנה התבאר שהיא תגיע מן המעשים שהם עשה ולא תעשה, אבל הדעות אשר למדתנו התורה והם השגת מציאותו יתב’ ואחדותו, הדעות ההם ילמדונו האהבה כאשר בארנו פעמים, וכבר ידעת רוב האזהרה שהזהירה התורה על האהבה, ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, כי שתי התכליות והם האהבה והיראה יגיעו בשני הדברים, האהבה תגיע בדעות התורה, הכוללות השגת מציאות הש”י על אמתתה, והיראה תגיע בכל מעשי התורה כמו שבארנו, והבן זה הביאור:
אלא שיש בספר המצוות כמה הבדלים לעומת הלכות יסודי התורה. א. בספר המצוות כותב הרמב”ם ש”שנתבונן ונשכיר מצוותיו ופעולותיו” מתוך כך נגיע אל ההשגה, כלומר מתוך השגת המצוות. ואילו במשנה תורה לא כתב שיש ללמוד מן המצוות. ב. בספר המצוות הרמב”ם מדבר על אהבה שגורמת לאדם להביא אחרים להבין כך. ג. ההבדל לגבי היראה, שבהלכות יסודי התורה מדבר על יראת הרוממות, ואלו בספר המצוות מדבר על יראת העונש.
ההבדל לפי מה שכתבנו בשעורים הקודמים: בהלכות יסודי התורה כולל הרמב”ם את אותם דברים שניתן להגיע אליהן בהשגה לפני נתינת התורה, – שהרי “אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה”. ואלו דברים שאדם צריך להשיג קודם כמו שאינו גוף ויחוד השם. ולכן לא שייך לדבר על יראת העונש, שהרי עדיין אין מצוות, וכן אין לדבר על אהבה כתוצאה ממצוות, כמובן, וגם אין לדבר על אהבה שגורמת למעשים, משום שכאן מדובר על עצם השגת האהבה על ידי השגות שכליות.
את ההבדלים שבין משנה תורה לבין ספר המצוות, ניתן להבין על פי יסוד שהסברנו בו מדוע שלשה עשר עיקרים אינם נמצאים בהלכות יסודי התורה, משום שכאן מדובר על השגות שאדם יכול להשיג לפני קבלת התורה, והדברים שבאם ניתן להאמין על ידי השגה.
לכן מדגיש הרמב”ם את ההשגה כמקור לאהבה.
הבדל נוסף יש בין ספר המצות לבין הלכות יסודי התורה, שבספר המצוות הרמב”ם מדגיש: “שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשתאהב אדם תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו”. וזה משום שכאן עוסק הרמב”ם ביסודות התורה שצריך האדם להגיע אליהם מבחינת מציאות ה’, אהבת ה’ ויראת ה’ – כבסיס לתורה, אבל אינו מתאר כאן את מצות האהבה לפרטיה, אף שהלכות יסודי התורה כוללים מצות אהבה. ולכן כאן לא כלל את עשית המצוות כבסיס לאהבה, ולכן לא כתב כאן כמו שכתב בספר המצות: “ונשכיל מצוותיו”.
וראה דברי ר’ ידעאל ולדמן במאמר על עניינים אלו: “אם נניח שישנו הגיון פנימי בסדר הפרקים בהלכות יסודי אם נניח התורה, וזו אכן טענתנו, ברור מדוע הרמב”ם בחר להציג את האהבה והיראה כפי שהציג. לא ניתן להתייחס לאהבה דרך התבוננות בחכמת התורה משום שהרמב”ם עדיין לא התייחס לנבואה, וכל שכן לתורה. כמו כן, יראת העונש, אף שנראית פחותה מיראת הרוממות, הרי היא מניחה שישנה השגחה בעולם, וכן שישנה מערכת של שכר ועונש, ובמובן זה היא עדיפה על פני יראת הרוממות. בפ”א מהלכות יסודי התורה טרם דן הרמב”ם בהשגחתו של הקב”ה בעולם, אלא רק במציאותו ואחדותו. ממילא, אין הוא יכול להתייחס ליראת ה’ במובן של יראת העונש. אם כן, מיקומן של מצוות אלו גרם לכך שלא ניתן להתייחס לפנים אחרים, אשר בודאי קיימים בהן.”
ובכלל, אהבה ויראה, הרמב”ם מביא בהלכות יסודי התורה משום שלדעת הרמב”ם אפשר להגיע אליהן מתוך השגה שכלית, ולכן הם מהדברים שהם מהווים יסוד לפני התורה ולכן צמודים למציאות השם ואחדות השם.
רמב”ם הל’ תשובה פ”י הלכה ה”ב
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה’ אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.
[1] כתב הרמב”ן על התורה שמות כ, ח במצות זכור את יום השבת שהאהבה גדולה מהיראה:
ואמת הוא ג”כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
אלא שכאן מדבור על יראת החטא שהיא ודאי נמוכה מעשיה באהבה. אבל זה אינו מחייב שגם יראת הרוממות נמוכה מאהבה.
[2] “יראה תגובתית לעומת יראה בחירתנית” – ר’ אריה לזר.
[3] הרב ויצמן בספרו מצוה ברה, כותב שלדעת הרמב”ם יראת הרוממות היא חלק ממצות אהבת ה’. ולכן בספר המצות לא כתב הרמב”ם אלא את יראת העונש (עמ’ צה). ולכן הדרך להגיע לאהבה וליראת הרוממות היא ההסתכלות בטבע כפי שכתב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה. סיוע לסברא זו הם דברי הרמב”ם בהלכות תשובה פרק י’ הלכה ה’ שמובא להלן, שאומר הרמב”ם שמתחילה מרגילים ליראת העונש ומתוך כך יגיע לעבודה מאהבה, ולא אומר שמתוך כך יגיע ליראת הרוממות.