ב"ה
ז. רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ב הי"ב – מעשה בראשית ומעשה מרכבה
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ב הלכה הי"א – הי"ב
הלכה יא
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה, וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
הלכה יב
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו, ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן, ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים, ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך, כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
מקור דברים אלו במשנה במסכת חגיגה חגיגה יא ע"ב
משנה: אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו כל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם:
יש ראשונים ואחרונים שהבינו שמעשה מרכבה אלו דברים הקשורים לקבלה, ויבוארו להלן. אבל לרמב"ם אלו הבנות פילוסופיות בהבנת וידיעת ה'.
כפי שאמרנו, לדעת הרמב"ם מעשה בראשית הם ידיעות הטבע, אלא כפי מה שהסברנו, אין זה רק ידיעות על הטבע, אלא דברים שקשורים במהות ותכלית הנבראים, ולכן יש הגבלה על לימוד דברים אלו. וההבדל בלימוד שבין בין מעשה בראשית ומעשה מרכבה, כתב רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד הלכה הי"א:
ומה בין ענין מעשה מרכבה לענין מעשה בראשית, שענין מעשה מרכבה אפילו לאחד אין דורשים בו אא"כ היה חכם ומבין מדעתו מוסרין לו ראשי הפרקים, וענין מעשה בראשית מלמדין אותו ליחיד אף על פי שאינו מבין אותו מדעתו ומודיעים אותו כל מה שיכול לידע מדברים אלו, ולמה אין מלמדין אותו לרבים, לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין.
ומעשה מרכבה הם לימודים שקשורים למהות האלוקות, וכדברי הרמב"ם שהם הדברים שלמעלה מן הגלגלים: המלאכים (פ"ב ה"ג) אופנים, אראלים, חשמלים וחיות שתחת כסא הכבוד (הלכה ז'). ושני פרקים אלו הם מעשה המרכבה.
יש קשר בין לימוד מעשה בראשית – מדעי הטבע, ובין לימוד מעשה מרכבה. דבר זה הוא משימה מורכבת, ובפתיחה למורה הנבוכים (ע' ו-ח) עמד הרמב"ם על כך:
ודע כי גם עניני הטבע אי אפשר ללמד בפירוש מקצת תחלותיהם כפי שהם… לפי שהם דברים שיש בינם לבין מדעי האלהות קשר גדול, וגם הם סודות מסודות המדע האלהי. ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם… ולא יושג אותו המדע האלהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלהי וקודם לו בזמן הלימוד… ולפיכך עשה יתעלה פתיחת ספרו במעשה בראשית, שהוא מדע הטבע כמו שבארנו[1].
הסיבה שמדעי הטבע נכללים בסודות לא רק משום שבהם מדברים על מהות הבריאה ותכלית הבריאה, אלא, משום שבזמנו של הרמב"ם המדעים לא היו מחולקים בין מדעי הטבע ועניני האלוקות. המדע כלל את הכל כאחד הפיסיקה והמטפסיקה, והיסודות של הפיסיקה שמשו את מדעי האלוקות. בזמנו היה רצף גמור ואפילו זהות בין המדע לפילוסופיה. מי שמתעניין במדע התעניין גם בפילוסופיה, וכן הכרת הטבע היתה תלויה בהנחות פילוסופיות.
הר"ן הבין שהרמב"ם קורא לפשט מדעי הטבע 'מעשה בראשית', ולכן חולק על הרמב"ם, בדרשות הר"ן דרוש א כותב הר"ן:
אמנם ענין מעשה בראשית מהו, צריך ביאור רחב. כי הנה הרמב"ם ז"ל (פ"ד מיסה"ת ה"י י"א) אמר שמעשה בראשית היא חכמת הטבע. ויש בזה סתירות גדולות, כי אין בדיבורנו ביסודות ובמורכבים הנמשכים מהם, דבר שיתחייבו בו ההסתר וההעלמה. ועוד אם הוא כן היה צריך לידע הגבול שנעמוד בו ולא נפרסמהו להמון, כי אין ספק דכל מה שהוא בענין הטבע וביאורו, אין ראוי שיהיה נסתר ונעלם, אבל ראוי שיתפרסם, שהרי ידוע שחכמת הרפואה וחכמת עבודת האדמה והמרעה נמשכות מחכמת הטבע, והנה אם כן היושבים בערי הפרזות דורשים תמיד במעשה בראשית ויודעים בו.
ובהמשך מסביר הר"ן את המיוחד שבמעשה בראשית:
והתשובה בזה, כי אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מצד מה שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר, ולא תודע אלא בשפע אלהי.
ומסביר הר"ן מדוע מעשה בראשית היא מצרנית למעשה מרכבה:
הנה לפי זה מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמיתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמיתת ידיעת עצמי הדברים, וזה הוא נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלהי נבואיי, ולכן תהיה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרנית למעשה מרכבה, ושניה אליה במעלה, כי שתי אלה החכמות תהיה בהם ההשגה ברוחניים שהם השכלים הנבדלים.
ולכן כותב הר"ן: "ולזה יהיה מעשה בראשית ידיעת צורות הדברים על אמיתתם, שהוא הקשר המציאות התחתון במלאכים, ויהיה מעשה מרכבה ידיעת המשך והשתלשלות המלאכים מהשם."
אבל לפי מה שכתבנו, גם דעת הרמב"ם קרובה לר"ן ואין כוונתו למעשה בראשית כחכמת הטבע גרידא.
פשט הגמרא משמע שמעשה מרכבה הם סודות, חגיגה יד ע"ב:
תנו רבנן מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו אמר לו רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה אמר לו לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו אמר לו רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני אמר לו אמור מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית אמר לו רבי מפני מה ירדת מעל החמור אמר אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי השרת מלוין אותנו ואני ארכב על החמור מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה פתחו כולן ואמרו שירה מה שירה אמרו הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות עץ פרי וכל ארזים הללויה נענה מלאך מן האש ואמר הן הן מעשה המרכבה עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה יש נאה דורש ואין נאה מקיים נאה מקיים ואין נאה דורש אתה נאה דורש ונאה מקיים אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד הלכה הי"ג
ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס[2], ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין, ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר, ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות, ואף על פי שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראויין הן להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה, ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר.
בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת חגיגה פרק ב מרחיב הרמב"ם הסבר בזה:
אמר ולא במעשה בראשית בשנים וכל שכן שלא יהו יותר, ואמרו כי שאל נא לימים ראשונים יחיד שואל ואין שנים שואלים, וכבר ביארנו טעם זה בהקדמתינו לחיבור זה, והוא שההמון אי אפשר להם להבין אותם הענינים ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת.
אבל מעשה מרכבה אין דורשין בהם כלל אפילו ליחיד אלא אם כן היה כמו שאמר חכם ומבין מדעתו, והוא שמתעורר ומבין הענינים מעצמו ואינו צריך לבאר לו, אלא רומזים לו ברמז והוא לומד ודן על פיו מעצמו, וזהו ענין אמרם שונין לו ראשי הפרקים, לפי שיש שם ענינים הנחקקים בנפשות השלמים מבני אדם, וכשמסבירים אותם בלשון וממשלים אותם במשלים פג טעמן ויוצאין מענינן.
ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי והוא הדבור על כללות המציאות ועל מציאות הבורא ודעתו ותאריו וחיוב הנמצאים ממנו והמלאכים והנפש והשכל הדבק באדם ומה שאחרי המות. ומחמת חשיבות שני המדעים הללו הטבעי והאלהי ובצדק החשיבום, הזהירו מללמדם כשאר המדעים הלמודיים, וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים בין שהוא טפש או חכם, וא אפשר לאדם שלא יחשוב בשני המדעים האלו בעיון ראשון, ומשליט מחשבתו עליהם בלי שיהיו לו הקדמות ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על כל. ואמר בהפחדת המשליט מחשבתו במעשה בראשית בלי הקדמות כמו שאמרנו כל המסתכל בארבעה דברים וכו'. ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בעניני האלהות בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים כל שלא חס על כבוד קונו וכו'.
ורתוי לו כאלו לא בא לעולם, פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי חיים טוב למציאות מאשר היותו אדם, מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו. כי לא ידמה מה למעלה ומה למטה אלא סכל בעניני המציאות. וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן כדי לדעת מה על השמים ומה תחת הארץ בדמיונו הנפסד שמדמה אותם כעלייה על גבי בית, וכן מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, ודאי שזה יביאהו לידי שגעון ושממון. והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי באמרו כל שלא חס על כבוד קונו, הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו הרי הוא מופקר בידי תאותיו ונעשה כבהמה, וכך אמרו מאי שלא חס על כבוד קונו זה העובר עברה בסתר, ואמרו במקום אחר אין המנאפים מנאפים עד שתכנס בהם רוח שטות, וזה אמת, לפי שבעת התאוה איזו תאוה שתהיה אין השכל שלם. והזכיר ענין זה במקום זה לפי שאמר לעיל הן הן גופי תורה, לפיכך הזכיר ענינים שהם יסודות גופי תורה. וכבר הזהירו בתלמוד מללמדם ברבים ומנעו מזה מאד וצוו שיהא האדם מלמד אותם לעצמו בעצמו ואל יעברו ממנו לזולתו וסמכו את זה למאמר שלמה בענין זה על דרך המשל דבש וחלב תחת לשונך.
וכן במסכת שבת דף פ עמוד ב משמע שאלו סודות:
ההוא בר גליל דאיקלע לבבל, דאמרו ליה: קום דרוש לנו במעשה מרכבה. אמר להו: אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה. ונפקא ערעיתא מן כותלא ומחתיה באנדיפי ומית (ויצאה צרעה מן הכותל ועקצה אותו במצחו). ואמרו ליה: מן דיליה דא ליה.
תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ה הלכה א
אף אליהו לא נפטר מאלישע אלא מתוך דבר של תורה. "ויהי המה הולכים הלוך ודבר" – במה היו עוסקין? רבי אחווא בירבי זעירא אמר: בקרית שמע היו עוסקין, היך מה דאמרת "ודברת בם". רבי יודה בן פזי אמר: בבריאת עולם היו עוסקין, הי כמה דאמרת: "בדבר ה' שמים נעשו". רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר: בנחמות ירושלים היו עוסקין, כמה דאמר: "דברו על לב ירושלים". ורבנן אמרין: במרכבה היו עוסקין, היך מה דאת אמר: "והנה רכב אש וסוסי אש" (מלכים ב ב יא).
יש ראשונים ואחרונים שמשמע מהם שאכן מעשה מרכבה הם דברים הנוגעים לקבלה, ראה תוספות חגיגה יא ע"ב:
אין דורשין, במעשה בראשית – פי' ר"ת הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו.
על דברי התוספות כתב תוספות יום טוב חגיגה פ"ב מ"א
ואין ספק שהמכוון מה שאסרו מללמדו. הוא על כח פעולתו. ומעשה שע"י נעשה. דאילו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד הרי נודע. וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו אילו היה זה בכלל האיסור אלא שהאיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה שע"י. וכפירש"י בפרק ד' דקדושין דף ע"א. שם בן י"ב כו' משרבו הפריצים המשתמשים בו וכו'.
ובחדושי הריטב"א סוכה כח ע"א:
תנו רבנן שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן כו' דבר גדול מעשה מרכבה. פי' מרכבה העליונה הקדושה שלא נסתכלו בה נביאים מעולם וסודה ידוע לבעלי האמת.
פירוש כתוספות למעשה מרכבה כתב הברטנורא חגיגה ב' מ"א:
ולא במעשה מרכבה – שראה יחזקאל ושראה ישעיה. ורמב"ם פירש, מעשה בראשית, החכמה הטבעית. ומעשה מרכבה, מציאות האל ותאריו והמלאכים והנפש והשכל. ומה שיהיה אחר המות. ואין נראה לי שיקרא כל זה מעשה מרכבה, דא"כ חכמת המרכבה הוה ליה למתני, אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר, וצופין איך משמרות המלאכים במעמדן ואיך היכל לפנים מהיכל, כעין הסוכין ברוח הקודש:
לדעת תפארת ישראל [יכין] חגיגה פ"ב מ"א מעשה מרכבה היא תורת הקבלה
במרכבה. הוא סוד יותר נעלם ונשגב שנקרא "קבלה אלהית", דהיינו להתבונן בספירות, שהן הכלים והכחות שבהן פועל הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולכן הן כביכול מרכבה לאין סוף ב"ה, וע"י התבוננת זה מציץ האדם מרחוק בעצם אלהות ומכיר מי הוא אביו שבשמים, וי"א דר"ל הלימוד להרכיב שמות הקדושים, להוציא בכחם פעולות חדשות בעולם, והוא הנקרא "קבלה מעשית":
והוסיף רבי יעקב עמדין, היעב"ץ, כתב בספרו לחם שמים על מסכת חגיגה פ"ב מ"א:
ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה: ז"ל הרע"ב רמב"ם פירש במעשה בראשית החכמה העבעית ומעשה מרכבה מציאות האל ותואריו כו' ואין נראה כו' אלא מעשה מרכבה הוא שע"י הזכרת שמות של קדושה משתמשים בכתר וצופין איך משמרות מלאכים במעמדן והיכל לפנים מהיכל כעין שסוכין ברוח הקודש ע"כ. פירוש זה לקוח מדברי רב האי גאון הובא לשונו בספר עין יעקב
ואני אומר שדעת שניהם ז"ל שוה ולדבר אחד נתכוונו שהנכון במעשה מרכבה שהוא לימוד חכמת הקבלה הידועה כמו בספר הזוהר והבהיר ובה נכלל הלימוד המעשי שהוא על ידי הזכרות שמות שהזכיר הרע"ב וכן מה שנעשה ממנה ע"י כוונת שמות בפסוקים ויחודים כדרך שהיה עושה האר"י ז"ל או העיון בה והלימוד בלבד בחכמה האמיתית ההוא יקרא מרכבה:
וע"כ גם דברי הרמב"ם אמת שהיא ידיעת מציאות האל ית' ותואריו שהם עיקר החכמה ובה יוודעו באמיתות תארי האל ב"ה, עם השתלשלות העולמות. עם שבאולי לא נתכוין לה הרב המובהק רמב"ם ז"ל ולא הגיעה אליו הקבלה הזאת שלא נתפרסמה בימיו מ"מ דבר ה' בפיו אמת וגם בנגלה דא ודא אחת היא והמשכיל יבין.
אלא שאם מעשה מרכבה זה חכמת הקבלה, אם כן הרי אסור ללמד את חכמת הקבלה. אלא שעל זה כתב הרב קוק באגרת תיד:
גם כבר הי' לעולמים שהתירו פרושים ללמוד חכמת-הקבלה ברבים, והרמ"ע מפאנו ז"ל מעיד על עצמו בספריו, שלמד בישיבה את ספר ה"פרדס" להרמ"ק ז"ל לפני הפרק שהגיעו לידו כתבי האריז"ל, ונראה שאח"כ קבע לימוד בהם. ועיקר הדבר נראה שסמכו ע"ד בעל "שערי אורה" שמבאר "מעשה-בראשית ומעשה-מרכבה" דוקא על שימושי השמות למעשה, שהיו נוהגים בימים הקדמונים לעסוק בהם העולים בעליית הכניסה לפרדס, והיו משתמשים בגילוי מלאכים ונשמות בדרך חזיון הקרוב לנבואה, וע"ז באו, לדעתם, כל האזהרות הנוראות. אבל עצם דברי החכמה הם כמו לימוד דברי האגדה ומוסר בבינה יותר עמוקה מהדרך הפשוט לכל, ואין זה בכלל מע"ב ומע"מ כלל לענין האיסור. ודיוקו של בעל "שערי אורה" הוא נכון: מדנקיט תמיד בלשון "מעשה", "מע"ב ומע"מ" ש"מ דבדרך השימוש המעשי מיירי, וכה"ג דעסקי בספר יצירה וברו גברא או עג"ת.
ולסיום, יש להביא את דברי רמ"א שו"ע יו"ד רמו, ד'
ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות. (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה).
ואם כוונתו שפרדס זה שאר חכמות, צ"ע. וכתב באור הגר"א יורה דעה סימן רמו ס"ק יח
ומ"מ מותר כו' וזהו נקרא כו' ואין לאדם כו'. הוא מדברי הרמב"ם ומפרש שזהו ד' שנכנסו לפרדס ולכך נענשו שהיו כולם רכים בשנים חוץ מר"ע ואחר אמרו בגמ' (חגיגה ט"ו ב') מפני שהיו ספרי מינים כו' ור"א אמר לא קשאי (שם י"ג א'). אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם[3]. ולשון הרב אינו מתוקן שאם זהו פרדס היאך אמר אבל לא כו' אין לך קיבול שכר יותר מזה כמ"ש (סוכה כ"ח א' וב"ב קל"ד א') דבר קטן הוויות דאביי ורבא דבר גדול כו' ועש"ך ואמת שאין לאדם לטייל כו' כמ"ש בחגיגה י"ג א' אין מוסרין סתרי תורה כו' וכנ"ל:
ולהשלמת הענין, ענין נוסף שמבואר בפ"ב הלכה ה"י, שם מנסה הרמב"ם לומר לנו דבר על מהותו של הקב"ה:
הקדוש ברוך הוא מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד, נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד, ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו, ולפיכך אומר חֵי פרעה וחֵי נפשך ואין אומר חֵי ה' אלא חַי ה', שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים, לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם, לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
הרמב"ם משתמש בהבנה זו את הקב"ה כדי להסביר את שאלת בחירה וידיעה[4], רמב"ם הל' תשובה פ"ה הלכה ה"ה:
שמא תאמר והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע, אם ידע שהוא יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע הרי לא ידע הדבר על בוריו,
דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקדוש ברוך הוא מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו.
בכתר מלכות כותב רבי שלמה אבן גבירול:
אַתָּה חַי – וְלֹא מִזְּמָן קָבוּעַ / וְלֹא מֵעֵת יָדוּעַ.
אַתָּה חַי – וְלֹא בְּנֶפֶשׁ וּנְשָׁמָה, / כִּי אַתָּה נְשָׁמָה לִנְשָׁמָה.
אַתָּה חַי – וְלֹא כְּחַיֵּי אָדָם לֵהֶבֶל דָּמָה / וְסוֹפֹו עָשׁ וְרִמָּה.
אַתָּה חַי – וְהַמַּגִּיעַ לְסוֹדְךָ יִמְצָא תַעֲנוּג עוֹלָם / וְאָכַל וְחַי לְעוֹלָם.
[1] הועתק ממאמר אחר, זה לא תרגום שוורץ ולא אבן תיבון ולא קאפח!
[2] תוספתא מסכת חגיגה (ליברמן) פרק ב הלכה ג: ארבעה נכנסו לפרדס בן עזיי ובן זומא אחר ור' עקיבא אחד הציץ ומת אחד הציץ ונפגע אחד הציץ וקיצץ בנטיעות ואחד עלה בשלום וירד בשלום בן עזיי הציץ ומת עליו הכת' או' יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע עליו הכת' או' דבש מצאת אכול דייך וגו' אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות עליו הכתו' אומ' אל תתן את פיך לחטיא את בשריך וגו'.
[3] על שו"ע יו"ד קעט, ו': "מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו." כתב באור הגר"א יורה דעה סימן קעט ס"ק יג: "ואף על פי כו'. הרמב"ם וכ"כ בפי' המשנה לפ"ד דעבודת כוכבים אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא והוא נמשך אחר הפלוסופיא הארורה". ובכל זאת מובא בשמו: "ולמרות הנ"ל כאשר בא מישהו אליו בקובלנא שבוילנא קובעים שיעורבספר מורה נבוכים ומבקשים ממנו שימנע אותם מזה בתוכחותיו שמא יתפשטו ללימודי פילוסופיא, השיב הגר"א בחרי אף ומי יעיז לדבר נגד כבור הרמב"ם וספרו והלואי שיתן ה' ואהיה עמו במחיצתו בגן עדן." הביא את זה הרב צוריאל, בספר אוצרות הגר"א, ערך פלוסופיא, מספר עליות אליהו, ומרד"ל, וכל זה מבוא בספר "הגאון החסיד מוילנא" ושם מביא עדות, שבכתבי היד של הגר"א הנמצא אצל ר' זונדל מסלנט יש קוטרס שהוא קיצור חלק א' של מורה נבוכם
[4] מהרב דרור פיקסלר: "הוגים רבים, חילוניים ודתיים, שהאמינו כי בעולם שוררת חוקיות מושלמת, נקלעו למצוקה בבואם לנמק את חופש הבחירה של האדם. קאנט, לדוגמא, ראה ניגוד עמוק בין תמונת העולם המדעית (הניוטונית), המציעה לנו לדעתו השקפה דטרמיניסטית, לבין השקפת העולם המוסרית – דתית, המחייבת אותנו להאמין שלאדם יש רצון חופשי.
הבסיס ההסתברותי של תורת הקוונטים לכאורה מבטל דילמה זו, משום שאם העולם אינו דטרמיניסטי ביסודו (בהנחה הסבירה והמקובלת שיש צימוד בין העולם המיקרוסקופי בו שלטת תורת הקוונטים לעולם המקרוסקופי) נעלמה הסתירה העקרונית עליה הצבענו , שהרי גם המדע מודה בכך שאין כל גזרה על האדם ואין כל אפשרות לחזות את אשר יתרחש בעתיד. הבנה מעמיקה של תורת הקוונטים יכולה לשכלל ולחזק את האמונה באפשרות הבחירה החופשית שעליה אמר הרמב"ם (הלכות תשובה ה, ג): "ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה"." – מתוך מאמר.