ב"ה
טו. רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה י'
שתים מן המצוות שמנה הרמב"ם בכותרות להלכות יסודי התורה הן "לקדש שמו" ו"שלא לחללו". הרמב"ם הקדים בתחילת הפרק, בהלכה א':
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי…
שתי שאלות שיש לברר הקשורות הלכה י' והלכה יא:
א. האם קידוש השם הוא ההיפך של חילול השם וכל מקום שיש קידוש יש מצב ההיפך של חילול?
ב. האם קידוש השם וחילול השם תלוי בפרהסיא או בצנעא, כפי שמשמע פשטות הסוגיה?
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"י:
כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה', ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.
בעל כסף משנה לא ציין כלום בהלכה זו, ומשמעות הדבר שלא מצה לה מקור. ואכן יש כאן חידוש בהלכה זו שגם אדם בינו לבין עצמו, אם עובר עבירה הוא מחלל את השם, ואם עשה מצוה או פרש מעבירה, גם בינו לבין עצמו הרי זה מקדש את השם. ומענין שלגבי חלול השם כאן כתב שאם עבר בעשרה מישראל חילל את השם ברבים, ולא כתב לגבי קידוש השם אותו דבר, שאם עשה מצוה בפני רבים הרי זה קידש את השם, ויתכן משום שאם עושה מצוה כדי שרבים יראו, אין זה קידוש השם. האחרונים הביאו את המקורו מסוטה י ע"ב
דאמר רב חנין בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקדש שם שמים בסתר – זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, דכתיב: עדות ביהוסף שמו, יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא – זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא.
הלכה יא:
ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
המקור לדברים שכתב הרמב"ם בהלכה יא, הם בגמ' יומא פו ע"א והובא בכסף משנה.
ממה שמובא בהלכה יא, ברור שענין חילול השם אינו מחובר דוקא עם מעשה עבירה שעושה, שהרי מדובר כאן על דברים שאין בהם מעשה עבירה, ובכל זאת, יש בהם חילול השם.
ואם כן, מסתבר שמה שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה, לגבי שלשה חילוקי כפרה אם עבר על מצות עשה, לא תעשה שאין בהם כרת, ועבר על כריתות, כתב הרמב"ם הל' תשובה פ"א הלכה ה"ד:
במה דברים אמורים בשלא חילל את השם בשעה שעבר אבל המחלל את השם אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו יסורין אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות, אלא תשובה יום הכפורים ויסורין שלשתן תולין ומיתה מכפרת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.
כאן מדובר על חילול השם עם העבירות "בשעה שעבר", לכן נראה שמה שכתב הרמב"ם בהלכה יא, על חילול השם של תלמיד חכם, בזה ודאי שלא נאמר שיכופר העון רק במיתה.
אבל לפי הבנת השאילתות את הגמרא, יתכן שזה נאמר גם על חילול השם כזה שאינו קשור בלאו ועבירה. ע' שאילתות פרשת וזאת הברכה שאילתא קסז:
אבל מי שיש בידו חילול השם בעוונותיו אין כח לא בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת ועל זה נאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון
ובהעמק שאלה שם אות יד כתב:
אבל מי שיש בידו חה"ש בעונותיו וכו' למדנו רבינו דחומר חה"ש הוא דוקא כצירוף עונות אחרים והכי אזיל סוגיה דגמרא בקרושין ד' מ' אין מקיפין בחה"ש מאי אין מקיפים כו' מר ברי דרבינא אמר לומר שאם היתה שקולה מכרעת הרי דמיירי בצירוף עוד עוגות והכי דייק עוד ביומא שם דבכולהו תני עבר על עשה כו' עבר על מצות ל"ת כו' עבר על ח"כ וכו' וכאן שינה כלשון ותני אבל מי שיש בירו חה"ש כו' אלא ע"כ ה"ק דבהמון תרצובות פשעים יש בידו גם עון זה.
ולדברינו יתכן שהרמב"ם לא יסכים לזה.
אם כן יש שלושה סוגים של חילול השם
- "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים… וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצוות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם" (הלכה ד').
- "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם. ולפיכך נאמר בשבועת שקר 'וחללת את שם א-להיך אני ה". ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים…" (הלכה י').
- "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם" (הלכה י"א).
שלשה סוגים אלו, ראה גם במה שמובא להלן מספר המצוות בלא תעשה, וצ"ע מדוע בספר המצוות הביא לגבי קידוש השם רק את המקרים של יהרג ואל יעבור.
האם כל מקום שאין חילול השם יש קידוש השם וכן כל מקום שיש קידוש השם שייך חילול השם? לגבי דברים שת"ח צריך להקפיד, סיים בסוף ההלכה: "עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם", לגבי ת"ח האם כל התנהגות שאינה כזו היא חילול השם?
באיגרת השמד כותב הרמב"ם שת"ח שמקפיד על הדברים הללו הרי זה מקדש את השם ההיפך מחילול השם:
וקדושת השם היא הפך חלול השם, וזה שהאדם כשיעשה מצוה מן המצוות ולא יערב עמהן כונה מן הכונות אלא אהבת ה' יתעלה ועבודתו לבד, הנה הוא קדש את השם ברבים, וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות – קדש את השם, כמו שאמרו (יומא פ"ו א'): בזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? ראו כמה נאים דרכיו! כמה מתוקנים מעשיו! עליו הכתוב אומר (ישעיה מ"ט ג') "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר". וכמו כן אדם גדול כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים – קדש את השם, כמו שאמר (משלי ד' כ"ד): "ולזוּת שפתים הרחק ממך",
באגרת השמד יש כמה שינויים ממשנה תורה לרמב"ם: "כשאדם יעשה מצוה… וכמו כן אם ישמעו ממנו שמועות טובות קדש את השם" הרי שלא מדובר דוקא באדם "גדול בתורה ומפורסם בחסידות". ועוד: "אדם גדול כשימנע עצמו מן הענינים שהם מכוערים, קידש את השם" – כלומר קידוש השם שלו לא רק כשעושה מעשים חיוביים, אלא אפילו אם נמנע מעשיית דברים מכוערים!!!
ובספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סג הדגיש הרמב"ם שחילול השם הוא היפך קדוש השם:
והמצוה הס"ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי.
ואם כן אלו שני צדדים של אותה מטבע.
אבל בלחם משנה הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ד הבין לא כך:
ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חלל את השם ברבים. נראה מדברי רבינו דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו ואף על פי שהיה אפשר לפרש דברי רבינו דאין חלוק בין פרהסיא לצנעה שזה חילל את השם ברבים וזה בצנעה ומ"מ בין הכי ובין הכי איכא עשה ולא תעשה. זה אינו במשמעות לשונו. ועוד דבגמרא אמרינן בהדיא ונקדשתי בתוך בני ישראל לא הוי בעשרה דוקא:
אבל לא ברור לי מנין למד הלח"מ ברמב"ם שאין קידוש השם בצנעה. (וכשהדין ליהרג בצנעה, זה לא מדין קידוש השם אלא מדין אהבת ה' כמבואר בסוגיה בסנהדרין, כצ"ל לכאורה). אם היה מקום לדייק כך היה מקום לדייק אולי מספר המצות, שם במצות עשה של קידוש השם כתב במצוה ט' רק את דיני מסירות נפש על קידוש השם:
והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעד השם על ידי ישעיה (כט) שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגומר. ולשון ספרא (אמור ספ"ט) על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמר סנהדרין (עד ב) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה תא שמע שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. והנה התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין (עד א).
אבל בספר המצוות, בלאוין הביא את כל אותם דברים שהביא בהלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה יא לגבי חילול השם ובסוף כתב גם לגבי קידוש השם "עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו ומתאוין למעשיו הרי זה קידש את השם…". וז"ל בסהמ"צ לאוין סג:
והמצוה הס"ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ולא תחללו את שם קדשי. וחטאו גדול מאד. אבל אינו לוקה מפני שהוא אנוס. כי אין לבית דין לקיים גדר מלקות או מיתה אלא על מזיד ברצון ועדים והתראה. ולשון ספרא בנותן מזרעו למולך ונתתי את פני באיש ההוא (קדושים כ) אמרו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. הנה התבאר לך שעובד עבודה זרה באונס אינו חייב כרת וכל שכן מיתת בית דין אבל עבר על חלול השם. והחלק השני הכולל גם כן, שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה. ולפיכך אמר (קדושים יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה. והחלק המיוחד הוא שיעשה האדם ידוע במעלה והטוב פעולה אחת תיראה בעיני ההמון שהוא עבירה ושאין דמיון הפועל ההוא ראוי לנכבד כמוהו לעשות אף על פי שיהיה הפועל מותר הנה הוא חלל את השם. והוא אמרם (יומא פו א) היכי דמי חלול השם כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר רבי פלוני אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין.
וכבר נכפל לאו זה ואמר (ס"פ אח"מ) לא תחלל את שם אלהיך אני י"י. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפסחים (כה א) וסוף יומא (פב א, פד א, פו א):
פרי חדש הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ד כתב ההיפך מהלחם משנה:
ועבר על מצות לא תעשה שהוא חילול השם. אעשרה מישראל קאי דבני ישראל דכתיב בקרא אלא תחללו דרישא דקרא נמי קאי וראיה לדבר דלא קעבר אלא תחללו אלא דוקא בפרהסיא מהא דאמרינן בפרק ד' דע"ז אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' באונס הא כיצד הא בצינעא הא בפרהסיא אלמא דקרא דלא תחללו ליתיה אלא בפרהסיא ודלא כהלח"מ שלא דקדק בזה ודוק.
אבל ברמב"ם בהלכה י' מפורש שיש חילול השם גם שלא בעשרה, כמו שכתב שם: "ואם עבר בעשרה הרי זה חלל את השם ברבים…". וכן בהלכה ד' מפורש ברמב"ם שבצנעא יש קידוש השם: "וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים".
לסיכום: נראה ברור ברמב"ם שאין הבדל בין קידוש השם ובין חילול השם שניהם שייכים גם ביחיד וגם בציבור. וכל מקום ששייך קידוש השם שייך גם חילול השם.
בשני מקומות הרמב"ם לא מדגיש את ההיפך של חילול השם, בהלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה ט' כתב הרמב"ם:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם…
ולא כתב במי שעוסק בתורה כראוי שקידש את השם. והטעם ברור (ע' בית יצחק כג, ישיבת רבנו יצחק אלחנן, 'היחס בין קידוש ה' לחילול ה" ע' 278 בהערה.) משום שכאן אם עושה ההיפך מחילול השם, ועוסק בתורה כראוי הרי עושה מה שמוטל עליו, ולא קידש את השם יותר מכל מצוה.
מקור נוסף לחלול השם שלכאורה לא קשור לקידוש השם הוא שבועת שוא, ברמב"ם הל' שבועות פי"ב הלכה ה"ב:
עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה, אף על פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות.
אבל בספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ז כתב הרמב"ם שיש בזה עילוי לשמו:
והמצוה השביעית היא שצונו להשבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו כי בזה הגדולה לשם יתע' וכבוד ועילוי והוא אמרו (ואתחנן ו עקב י) ובשמו תשבע.
והרמב"ן חולק עליו. אבל לדעת הרמב"ם יש גם קידוש השם בשבועה.
בפשטות בדעת הרמב"ם נראה, שגם בצנעא זה משום קידוש השם וחילול השם, וכן כתב בספר 'עבודת המלך' על הלכה ד':
והנה עי' בלח"מ דרוצה לומר דעשה ונקדשתי ליתא אלא בעשרה והפר"ח ז"ל דעתו נוטה דאף ל"ת דלא תחללו אינו עובר בפחות מעשרת ובסהמ"צ לרבנו מבואר להדיא ההיפוך גס לשון רבנו כאן וכן הוא מבואר להדיא בד"ר לקמן בה"י וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה כו' כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו ה"ן מקדש את השם והרי התם בצנעא הוא.
ברור אם כן שלדעת הרמב"ם יש קידוש השם וחילול השם גם בצנעא, ושלא כמנחת חינוך, כמבואר בהלכה י' ברמב"ם שכל העובר גם לעצמו הוא מחלל את השם.
ואף על פי כן יש ברמב"ם חילוק בין צנעא ופרהסיא כשמתכוין להעבירו על דתו בשאר מצוות. שלא כבשעת גזירה שאף בצנעא יהרג. ודעת הר"ן שבצנעא הוא משום שבשעת הגזירה הוא כפרהסיא כיון שדעתם לפרסם הדבר, ע' בנספח.
אבל נראה מוכרח שדעת הרמב"ם אכן שכל חילול השם וקידוש השם הוא רק בפרהסיא, אף שלכאורה משמע ברמב"ם שיש קידוש השם וחילול השם גם בפחות מעשרה, ע' הלכה י'. וכן הלכה ד'.
שהרי בגמ' משמע שגם חילול השם נוהג רק בפרהסיא, ע' סנהדרין עד ע"א, כך משמע מדעת רבי ישמעאל אף שאין הלכה כמותו:
אמר רבי ישמעאל: מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג – תלמוד לומר וחי בהם – ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא – תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי. – אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא, רבי אליעזר אומר: ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, – אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו – לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו – לכך נאמר בכל מאדך. גילוי עריות ושפיכות דמים – כדרבי. דתניא, רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה – ניתן להצילו בנפשו, אף רוצח – ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח…
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
הרי שלרבי ישמעאל שדין שלשת העברות ככל המצות שנדחות בפני פיקוח נפש, מודה בפרהסיא משום חילול השם. ולכן גם שאר עבירות בפרהסיא יהרג. מדין חילול השם. אבל כל זה רק בפרהסיא.
וכן בשאר עבירות שלא בשעת השמד יש הבדל בין צנעה ופרהסיא, ע"כ שזה משום שחילול השם וקידוש השם שייך דוקא בפרהסיא, ומה שבשעת השמד גם בצנעה, זה כמו בשלש עברות חמורות, משום מצות ואהבת.
וכן שו"ת הריב"ש סימן קעא שקידוש השם וחילול השם הוא רק בפרהסיה, אבל במקום שיש חובה ליהרג בצנעה זה משום מצות אהבת ה':
וכבר כתבתי בתשובה זה לי י"ב שנה שהעובד ע"ג באונס אעפ"י שמן הדין היה לו ליהרג ואל יעבור ועבר מתוך האונס כיון שאין ב"ד עונשין אותו לא במיתה ולא במלקות לא נפסל לעדות, ואף על פי שלא קיים מצות ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו'. ואם עשה כן בפרהסיא בפני עשרה מישראל ולא קיים ונקדשתי בתוך בני ישראל ועבר על לא תחללו את שם קדשי מכל מקום כיון שלא חללו אלא מתוך האונס לא נפסל לעדות כיון שאין ב"ד מלקין אותו.
אמנם הריב"ש לא כתב את זה בדעת הרמב"ם אבל ע"כ גם הרמב"ם סובר כך.
וכן דעת מנחת חינוך פרשת אמור מצוה רצה-רצו אות א מפשט הש"ס:
והנה מהש"ס נראה דבצנעה כ"ע מודים דל"ש הלאו דלא תחללו כי בצינעה ל"ש חילול ש"ש וגם העשה של ונקדשתי דכתיב מפורש בתוך ב"י דהיינו עשרה כמבואר שם אך הטעם כר' אליעזר ואהבת כו' בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך.
וראה בפירוש הר"י פערלא עשין א' שכותב שגם לרמב"ם יש חובת קידוש השם רק בעשרה:
איברא דלכאורה משמע כדברי בעל מרה"מ מדכתב הרמב"ם שם ה"ד וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר ה"ז קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל ה"ז קידש את השם ברבים וכו'. משמע דגם בצינעא הו"ל בכלל קידוש השם. אבל אין זה הכרח דודאי לא חייב הכתוב בעשה דקידוש השם אלא ברבים דוקא. אלא דמכל מקום כשעושה כן מדעתו הרי זה קידש את השם אף על גב שאם לא עשה כן לא עבר אלא בלאו דלא תחללו בלבד. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם ז"ל בסה"מ (עשין ט') שכתב שם בעשה דקידוש השם וז"ל ולא נצטוותה זאת המצוה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא וכו' ולשון ספרא ע"מ כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים ע"מ שתקדשו שמי ברבים וכו' עכ"ל עיין שם. הרי מבואר להדיא דס"ל דאין מקום לעשה זו אלא בפרהסיא. ונמצא מתבאר דאף דאין מקום לעשה דונקדשתי אלא במקום דאיתי' נמי ללאו דולא תחללו את שם קדשי. מכל מקום שייך לאו דלא תחללו גם במקום דליתא לעשה וכגון בצינעא בע"ז וגילוי עריות ושפ"ד. או בשעת הגזירה בשאר עבירות וכדכתיבנא.
אם כן יש שני סוגים של חילול השם וקידוש השם, כשזה ברבים ונלמד מונקדשתי בתוך בני ישראל: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם", ויש חילול השם התלוי אישית באדם, ומסתבר שבזה האחרון לא נאמר החומרא של הרמב"ם בהלכות תשובה שאינו מתכפר עד תמותון.
לפי דעתו של הגרי"פ, חובת קידוש השם וחילול השם היא רק בעשרה. אבל יש מצבים שבהם אדם מקיים קידוש השם גם כשאינו חייב. וזה כשעושה מצוה לשמה, ולכאורה גם כשהרמב"ם מדבר על החכם, אין זה חובה, שהרי הרמב"ם כותב שהחכם עושה "לפנים משורת הדין" ואם יש כאן דין של קידוש השם וחילול השם גם מעיקר הדין הרי אין זה לפנים משורת הדין. אם נאמר שכאן זה גדר של קידוש השם וחילול השם שאינו מעיקר חובת המצוה, הרי זה מובן. אם נאמר כדרך זו, אם כן גם לרמב"ם עיקר חובת קידוש השם היא רק בפרהסיא, אף שיש מקומות שיש בהם קידוש השם וחילול השם גם בצנעא.
נספח:
בשרידי אש חלק ב סימן לה עמוד תלח כתב שדעת הרמב"ם שלא כר"ן.
ז"ל חדושי הר"ן סנהדרין עד ע"א
אבל בשעת הגזירה אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. פי' בין בצנעא בין בפרהסיא וטעמא דמילתא שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל בזמן שהם רוצים לבטל אותה מישראל בכלל ואם שמע להם אפילו בחדרי חדרים הדבר מתפרס' מפני שמצאו שהועילה גזרתם ולפיכך יהרג ואל יעבור וזהו קדוש השם ואהבת המקום הכוללת לכל בני ישראל. אבל כשאין דעתם להעביר כללות הישראל אלא יחיד א' מישראל או שנים אם הוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל יהרג ואל יעבור ואם הוא בצנע' יעבור ואל יהרג.
על פי דברי הר"ן דוחה בשו"ת אור גדול סי' א' את הראיות שיש לא תחללו בצנעה:
וראיה ברורה דלא תחללו קאי אף על צינעא היכא דמדינא יהרג מדבסרי השאילתות (שאילתא מ"ב) פ' וארא ובה"ג (סוף הל' ע"ז דכתבו דבשעת הגזירה דאף בצינעא בכל המצות יהרג ואל יעבור כתבו דהוא מלא תחללו אלמא דאף בצינעא שייך לא תתללו היכא דמדינא יהרג אמנם לפמ"ש לעיל בהל' ג' בשם חידושי הר"ן סנהדרין דהטעם משום שיתפרסם הדבר אין ראי' די"ל דלעולם בשעת הגזירה אף בצינעא הוי פרהסיא
אבל עדיין מוכח מרמב"ם הלכה י' שיש לא תחללו וקידוש השם בצנעה, ואם כן שיטת הרמב"ם אינה מתאימה עם שיטת הר"ן.
וכתב השרידי אש בדעת הרמב"ם:
ולכן נראה שדעת הרמב"ם היא כדעת רב אחאי גאון בשאילתות, שכתב בפ' וארא, שאילתא מ"ב, וז"ל: "אבל בשעת השמד יהרג ואל יעבור. מ"ט? כיון דגזירה למיעקרא למילתא הוי קידוש השם וקרינן ביה ולא תחללו את שם קדשי".
וזה כמש"ל, ששעת הגזירה היא שהמלכות רוצה להעביר את כל העם על דתו, ואז מחויבת כל האומה למסור את נפשה על קידוש השם וכל אחד מישראל הוא אבר מגוף האומה ומחוייב למסור נפשו בעד קיום הדת באומה, שאם כל אחד יתיר לעצמו לעבור בצנעה, אז ממילא תיעקר הדת מכל ישראל. ובגזירה שחלה על כל האומה לא שייך לחלק בין צנעה לפרהסיא, שאין לך פרסום גדול יותר מזה להעביר אומה שלימה על דתה.
אלא שזה קרוב להסבר הר"ן לגבי חובת קידוש השם בצנעה. אבל הרמב"ם, כפי שכתבנו לעיל סובר שעצם דין חילול השם גם בצנעא לא רק בשעת השמד.
(ודעת התוספות בכתובות יט ע"א ד"ה דאמר, שלרבא אין חילוק בין העבירות רק בין פרהסיא וצנעא שבצנעא בכולם יעבור ואל יהרג).
על כורחנו, לרמב"ם יש גדר חילול השם בצנעא גם כן כפי שכתב בהלכה י' על העושה במזיד בצנעא. אבל יש יותר חילול השם בפרהסיא ובזה יש מצבים שיהרג, רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ב
אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.
המחלוקת שדברנו עליה בשעורים קודמים, האם בשלש עבירות חמורות יהרג ואל יעבור בגלל החומרא שבהן או משום קידוש השם[1]. דעת הרמב"ם בניגוד לרמב"ם שבשלשת עברות החמורות הטעם שיהרג הוא משום קידוש השם.
ובכל זאת לרמב"ם גם בצנעא זה מדין קידוש השם. והרי בשעת השמד גם בשאר עבירות בצנעא יהרג (רמב"ם ה"ג). אם נאמר שבצנעא אין חילול השם, הרי החיוב ליהרג הוא מדין ואהבת (וכן ראה שהרחיב הלברטל ע' 62) כפי שכתבנו לעיל.