ב”ה
טז. רמב”ם יסודי התורה פרק ו’ הלכות א-ב – אזכרות, שאלת מיחזור שמות.
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ו הלכה ה”א – ה”ב
הלכה א: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודת כוכבים ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה’ אלהיכם .
הלכה ב: ושבעה שמות הם, השם הנכתב יו”ד ה”א וא”ו ה”א והוא השם המפורש, או הנכתב אדני, ואל, אלוה, ואלהים, ואלהי, ושדי, וצבאות, כל המוחק אפילו אות אחת משבעה אלו לוקה.
האחרונים העירו, מדוע הרמב”ם לא כתב כאן שהאיסור הוא בדרך השחתה כפי שכתב להלן הלכה ז’ לגבי הסותר אבן מן המזבח, שהרי איסור לא תעשון כן הוא רק בדרך השחתה:
הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעבודת כוכבים כי את מזבחותם תתוצון וכתוב לא תעשון כן לה’ אלהיכם, וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש וכתיב לא תעשון כן לה’ אלהיכם.
באבן האזל כאן העיר על זה, והביא מתשב”ץ ח”א סי’ ב’ שאכן גם מחיקת השם היא לאו מדאורייתא רק בדרך של השחתה, והביא בשם חכם אחד:
…דגבי מוחק אם מחק אות אחד כבר נתבטל השם אבל במזבח בסתירת אבן אחת לא נתבטל המזבח וע”כ מה דחייב באבן אחת משום דמפרשינן קרא דתתוצון דהוא דרך השחתה ולכן אפילו אבן אחת[1].
אבל לכאורה זה תלוי אם “השחתה” זה דין בצורת העשיה של הההשחתה או בצורת התוצאה. ולכאורה ‘דרך השחתה’ פירושה צורת עשיה כזו של השחתה, ואם כן גם במחיקת השם יתחייב רק בדרך השחתה.
האם האיסור במחיקת אזכרות הוא רק כשנכתבו בכוונה לקדש? מה הדין בכל מיני דפים ועיתונים שנכתבו בהם אזכרות אבל לא מתוך כוונה לקדש? האם כוונה ללמוד מהם היא כוונת קידוש?
מה הדין בדברי תורה שאין בהם אזכרות, האם יש בהם איסור מחיקה וחובה לגונזן או שאפשר גם לשורפן או לגונזן?
כתב הגהות מיימוניות מיראים סי’ שסו:
כתב רא”מ ואם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן אין בהן קדושה כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו’ עד וחכ”א אין השם מן המובחר אלמא דבעינן כוונה ע”ש בספרו.
החזון איש על הרמב”ם הסביר את ההגהות מיימוניות שמדובר כשנתכוין לכתוב יהודה והשמיט את הדל”ת וכתב את השם, וכדבריו מוכח מהגמרא שהביא היראים, שבת קד ע”ב
כתב על גבי כתב. מאן תנא? אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה, וטעה ולא הטיל בו דל”ת – מעביר עליו קולמוס ומקדשו, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר[2].
בתשובת שב יעקב (סימן נד, והובא בעין יצחק סימן ה’) כתב להוכיח שאם השם לא נכתב לשם קדושה שאין בו קדושה ומותר לאבדו, מהרמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ו’ הלכה ח’:
כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם, אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו.
ומוכח שאם השם נכתב שלא לשמו, מותר לשורפו[3] ולכן מותר לשרוף ספר תורה של המינים. ודעת התשב”ץ ח”א סימן ב’ שעל השמות בלבד יש לאו מן התורה ולוקה על כך; ועל שאר כתבי הקדש שאין בהם שמות, אין לוקים עליהם[4], אלא אפילו כתובים בשאר לשונות, ואפילו רק פירושיהן וביאוריהן – יש איסור דרבנן לאבדם ביד או לשורפם. וז”ל: “שאף על פי שאסור לכותבה, אסור לאבדה בידים. וכל שכן האידנא דבציר ליבא והותר לכתוב הכל משום עת לעשות לה’.”
מה הדין בשאר הספרים? המגן אברהם סימן קנד ס”ק ט, על מה שכתב בשו”ע שס”ת שבלה צריך לגנוז אותו.
ס”ת שבלה. והוא הדין ספרים ואסור לשורפן [ב”ש] ונ”ל דה”ה בכל תשמישי קדושה דהוי בכלל לא תעשון כן לה’ אלהיכם וכו’ כמ”ש ססי’ קנ”ב וכן כתב הרמב”ם במל”ת סימן ס”ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו.
ומשמע במגן אברהם שגם שאר ספרים הוא איסור דאורייתא, ראייתו מספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה סה
והמצוה הס”ה היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה ומאבד ספרי הנבואה ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה. ולשון האזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו (ר”פ ראה) לא תעשון כן לי”י אלהיכם אחר שקדם [שם] הצווי (ע’ קפה) לאבד עבודה זרה ולמחות את שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם ובאה האזהרה ואמר לא תעשון כן לי”י אלהיכם.[5]
אבל האחרונים הוכיחו שלרמב”ם זה רק מדרבנן, ויש הבדל לרמב”ם בין איבוד אזכרות או איבוד שאר ספרים, כן הוכיח שו”ת עין יצחק חלק א – אורח חיים סימן ה מהרמב”ם:
א. הנה מן דברי המג”א בסי’ קנ”ד ס”ק ט’ נראה דגם כתבי קודש אף שאין כתוב שם אזכרות ג”כ אסור לשורפן ולאבדן מן התורה. אכן העיקר הוא דכתבי הקודש שאין כתוב שם אזכרות אינם אסורים מן התורה לשורפן רק מדרבנן. דהרמב”ם פ”ו ה’ יסודי התורה ה”ח כתב דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן והמאבדן ביד מכין אותו מכות מרדות כו’. נראה דס”ל דעיקר איסור שריפת ואיבוד כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ורק על שריפת ואיבוד אזכרות לוקה מה”ת אבל בכתבי הקודש אינו לוקה רק מכות מרדות דז”א רק מדרבנן. וכיוצא בזה כתב הנו”ב במ”ק ח’ יו”ד סי’ ע”ה דהוכיח דאיסור מחיקת הנטפל להשם אינו אלא מדרבנן וכעין דברי הט”ז ביו”ד סי’ רע”ו ס”ק ז’ שכתב ג”כ כעין זה ע”ש. וכן נראה מן החינוך מצוה תל”ז שכתב שכל כתבי הקודש ופירושיהן אסור מדברי סופרים לאבדם ולשורפם. וכן כתב התשב”ץ בח”א סי’ ב’ להדיא דעיקר שריפת כתבי קודש אינו אלא מדרבנן ע”ש.
וכן מוכח בספר החינוך פרשת ראה מצוה תלז:
שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקודש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר [דברים י”ב, ד’], לא תעשון כן לה’ אלהיכם, אחר שקדם המצוה לאבד עבודה זרה ולמחות שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, מנע ואמר לא תעשון כן לה’ אלהיכם. …שאר הכינויין שמשבחין בהן השם, כגון רחום וחנון גדול גבור נורא וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקדש שמותר למוחקן לצורך שום דבר. ומה שאמרו זכרונם לברכה [שבת קט”ז ע”א] שכל כתבי הקדש ופירושיהן בכלל איסור זה מדברי סופרים שאסור לאבדן ולשרפן.
מתוך דברי החינוך שמותר למחוק לצורך שום דבר, משמע שזה רק איסור דרבנן. וכן פוסק ש”ך יורה דעה סימן רעו ס”ק יב
בתשובה הארכתי בדינים אלו והעלתי דשם של חול אלא שהוא נכתב כשמות הקדושים כגון והייתם כאלהים וכה”ג מותר למחקו וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון.
נפ”מ ממה שזה רק איסור דרבנן, האם במקום שאין אפשרות אחרת יהיה מותר לשרוף שאר ספרים, בשאלה זו [של שריפה] נתגלעה מחלוקת אחרונים: הבאר-שבע (סי’ מג) והכנסת-יחזקאל[6] (סי’ לז) כתבו שאסור לשרוף אזכרות גם במצב זה, אלא יש להתאמץ לגנזם; ואילו השבות-יעקב[7] (ח”ג, סי’ י) התיר לשרוף את כתבי הקודש כדי למנוע מהם ביזיון גדול יותר, ואף העיד שכך נהגו בקהילות ישראל, כשאי אפשר היה לגונזם בכבוד. השבות-יעקב הביא ראיה לדבריו משאול המלך, שהעדיף לאבד עצמו לדעת “פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי” (שמ”א לא,ד), והתירו לו להרוג עצמו בידיו כדי שלא ייהרג בידי הפלשתים במיתה משונה וחמורה. מכל מקום, מדברי השבות-יעקב משמע שהיתר השריפה הוא רק בגלל שהספרים יתבזו יותר אם לא יישרפו; אבל אלמלא כן, אסור לשרוף אפילו לשם מניעת ביזוי ( הרב יעקב אריאל, תחומין ל’ “מיחזורים של עלוני בית הכנסת”).
שו”ת באר שבע הנ”ל פסק שאסור לשרוף[8] שהרי קי”ל דהאידנא כל כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה ומכ”ש שאסור לשורפן בידים. וכן פסק משנה ברורה סימן קנד ס”ק כד:
וגונזין אותו – וה”ה שאר ספרים שבלו שצריך לגונזן ואסור לשורפן אף על גב דכונתו שלא יבואו לידי בזיון מ”מ דרך השחתה עביד וכתב הרמב”ם במל”ת סימן ס”ה שהמאבד כתבי הקודש עובר בלאו דלא תעשון כן לה’ אלהיכם וה”ה בכל תשמישי קדושה יש ליזהר בזה [אחרונים]:
דעת רוב הפוסקים שגם ספרי קודש מודפסים שבלו חייבים בגניזה, ואסור לשורפם או להניחם באשפה. וכך נוהגים למעשה (ט”ז יו”ד רעא, ח, ועיין ציץ אליעזר ח”ג א).
ולענין להשליך למיחזור:
בענין מיחזור כתב הגרמ”פ שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן לט בתשובה ארוכה בנושא זה:
…ולענין מעשה הוא ברור אצלי כמו שכתבתי ויש לאסור בחומשים וספרי תנ”ך שבהם נמצאים שמות וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש, אבל מהספרים שבתורה שבע”פ שהם משניות וגמ’ משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר. אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא”י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים. והנני זקנך, אוהבך בלו”נ, משה פיינשטיין.
חידושו העיקרי של הרמ”פ דומה לזה של התשב”ץ: כיון שהספרים נועדו רק ללימוד זמני, הרי שקדושתם פקעה כשאין עוד יכולת ללמוד בהם, מעין דברי התשב”ץ על לוח שנועד ללימוד עראי[9]. (הרב יעקב אריאל, תחומין ל’ “מיחזורים של עלוני בית הכנסת”)
אף שהרב משה פיינשטיין כתב שצריך הסכמת החכמים, כתב הרב אריאל שם:
יתכן שאע”פ שלעניין מיחזור גמרות וכד’, הרמ”פ התנה את היתרו בהסכמת חכמי ארץ ישראל, מיחזור עלונים שאני. שכן אין להשוות ספרים תורניים, המיועדים ללימוד ממושך של מספר חודשים, לעלונים, שצורתם החיצונית ודרך הפצתם מעידות עליהם שהם יותר עיתון מאשר ספר. עלונים אלו אינם מיועדים ללימוד ממושך, אלא לקריאה חד-פעמית בלבד, ורבים מהם אינם נקראים כלל. ואכן, מצינו דיון בפוסקים בשאלה מעין זו, בעניין עלי הגהה ומטריצות של דפוס (דפוסי העופרת שבהם היו יוצקים בעבר את אותיות ההדפסה, ובגמר ההדפסה מתיכים את העופרת ומוחקים את האותיות).
כמדומני שהראשון שהתיר מיחזור של הדפסה חד-פעמית הוא היעב”ץ (מגדל-עז, אוצר-הטוב, פינה ב אות לב). היעב”ץ התנגד לשימוש בכתבי קודש להדבקה בספרים אחרים, וכדעת הרשד”ם שהובא לעיל. אולם הוא מסכים להקל “בדפים המקולקלים שיצאו מתחת מכבש הדפוס בראשונה, שהם מוטעים מאוד, להדביקם ללוחות הספרים ולכסותם בנייר מדובק עליהם מלמעלה. וכך יפה להם, דמ”מ אסור לנהוג בהם בזיון[10].”
בסיכום הרב אריאל אוסר מיחזור:
לפחות התנאי הראשון הוא עקרוני: על העלונים להימנע מהדפסת שבעת השמות הקדושים, ולהמירם בחילופים שהוצעו לעיל. זהו תנאי הכרחי, ובלעדיו אין מקום להתיר מיחזור. הזכרת פסוקים ללא שמות היא קלה יותר, אך ניתן להדר גם בכך ולהימנע מהדפסת פסוקים שלמים. זו גזרה שאפשר לעמוד בה, ואפילו בתלמוד כמעט שאין פסוקים שלמים.
אולם השאלה הגדולה היא כיצד יתבצע הדבר למעשה – מי יפקח שהעלונים לא יכילו שמות? גם אם תימצא דרך לפקח על כך, ייאלץ המפקח לעמוד בפני דילמה קשה, שכן הוא ייאלץ להכשיר עלונים שאין בהם שמות, אך יש בהם דרשות ופרסומות לא ראויות. מהגמרא בב”ב (לד,ב) בעניין “ההוא ארבא” למדנו שכל עוד אין פיקוח, כל עלון עושה הישר בעיניו; אך כאשר יש פיקוח, אין המפקח רשאי להוציא תקלה מתחת ידו.
כמו כן, על הגבאים יוטל עומס כבד ביותר, במיון העלונים לאלו שניתן למחזרם ולאלו שלא ניתן. האם יעמדו בכך? האם אין חשש לתקלה, שגם עלון שלא יעמוד בקריטריונים הנ”ל יגיע לבית הכנסת, ואף הוא ימוחזר במקום להיגנז?
בשל הבעיות הנ”ל, אין אפשרות כרגע להורות הוראה גורפת לבתי הכנסת למחזר את העלונים. ניתן רק להורות הוראה אישית: אדם פרטי המעיין בעלון ויודע בעליל שאין בו שמות, רשאי למוסרו למיחזור.
הרב מלמד כתב בנוגע לעלונים שיש בהם דברי תורה, אבל רובם אינם דברי תורה (אם רוב העלון או חציו עוסק בדברי תורה, הרי שעיקר הדפסתו לשם לימוד תורה, ויש בו קדושה, וצריך לגונזו):
נכון לעטוף את עלוני השבת בנייר או בשקית ניילון שאינה שקופה, וכך להניחם בפח בפחות ביזיון. וכן אפשר להניח את עלוני השבת בתוך עיתון (שדברי התורה שבו מוצנעים בעמודים הפנימיים), וכשיניחום כך בפח, לא יהיה בהם ביזיון. (ועל כל זה ויותר אפשר לעיין בפניני הלכה ליקוטים א, ה, ח-יז).
וכן כתב שאפשר להניחם בתוך עיתון אחר, כדוגמת ‘בשבע’, וכך להניחם בפח. העיקר שדברי התורה לא ייראו כלפי חוץ. וכן כתב הרב דב ליאור בתחומין ל’ “תחליפי ‘גניזה’ לעלוני השבת”:
היות והמציאות היא שהעלונים נזרקים ואינם נשמרים בקדושה, נראה לענ”ד שכאן יש להתיר עטיפתם בשקיות ניילון, אפילו בשתי עטיפות, כך שלא תהיה אפילו בעיה של גרם מחיקה או איבוד.
אלא מה שעדיין יש לעיין היא בעית הבזיון – ששמים את העלונים בתוך פח אשפה. אולם נראה שהיות ועוטפים אותם, זה לא גרע מתרומה שעוטפים אותה ושמים בשקית בפח אשפה, כפי שהדבר מופיע בשם החזון-איש בסוף ספר דרך-אמונה (ח”ג עמ’ 754).
לכן דעתי נוטה להורות טיפול כזה. אלא היות וזה דבר חדש, אין ליתן הוראה גורפת אלא אם כן יסכימו עוד שנים או שלשה מורי הוראה להיתר הזה.
וכל זה כשאין שם אזכרות[11]. אבל כשיש אזכרות אין היתר להכניס למיחזור. וכיון שגם אל הוא מן השמות, הרי יש הרבה פסוקים שכתוב בהם והרב מנשה קליין כתב בתחומין ל’:
ובש”ס ושאר ספרים אפילו המקפידים שלא לכתוב שם מלא אבל שאר שמות כן כותבים במילואם. עיין לדוגמא יומא פו,א: “אביי אמר: כדתניא: ואהבת את ה’ אלקיך”, והנה השם א-ל כתבו במילואו. ועוד שם “והנה השם צבאות” כתבו במילואו. ועוד שם “שובה ישראל עד ה’ אלקיך” ואל’ נכתב במילואו.
כך שכל ההיתרים הנ”ל הם בתנאי שאין שמות, אם יתכן דבר כזה.
נספח:
שו”ת עין יצחק חלק א – אורח חיים סימן ה
ומה שכתב המחנה אפרים בסוף ספרו בחי’ לטור יו”ד ה’ ס”ת בשם הפר”ח דכתב דאף שם שלא נתקדש ג”כ לוקה על מחיקתו. הנה זהו דעת יחידאה ורוב פוסקים חולקים ע”ז וכמש”כ לעיל בשם כמה פוסקים. וכן נראה מדברי הש”ך ביו”ד סי’ רע”ו ס”ק י”ב דכתב שם בשם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למוחקו לצורך תיקון דוקא אבל בנכתב לשם קדושתו אפילו לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור עכ”ל
מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק ה הלכה טז
מקק הספרים, מקק התפילין, מקק מטפחות הספרים, הרי אילו יגנזו, אבל לא יניחם במקום הטינה, אלא במקום התורפה, והם מרקיבים מאיליהן.
הספרים כאן הם ספרי תורה ומשום שתשמישי קדושה גם המקק טעון גניזה ואין מכאן ראיה לספרים שלנו.
שו”ת משנה הלכות חלק יט סימן רכה
ולולא דמיסתפינא הייתי מפלפל בזה יותר, כי חס ושלום להקל בכל ספרי קודש לבד מחמשה חומשי תורה ולחלק בקדושתם, ואנן קיימא לן (שבת דף צ’ ע”א וברש”י ד”ה שמצניעין) דאפילו מקק של ספרים צריך גניזה. ומקטנותי כבר למדוני אבותי ורבותי, שאם אראה אפילו מקק וכל שכן דפים שנקרעו, שאדע שצריך לגנזן ולא להתנהג בהן מנהג חול.
ע”ע על ה”קארעקךטין” שו”ת משיב דבר חלק ב סימן פ
[1] “מקור לדברי רבינו ממכות דף כ”ב ע”א דפריך ולחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו ולמה לא פריך דליחשוב סותר אבן מן המזבח ואף דהוא חד לאו למה הזכיר מוחק דכתיב אח”כ, ומוכח דבסותר דוקא דרך השחתה ולא שייך גבי יש חורש אבל במוחק חייב אפילו שלא דרך השחתה”.
[2] על דברי הגהות מיימוניות בענין שם שלא נכתב בקדושה, ע’ באריכות במשנת יעקב ע’ יז. על מי שהתכוון לכתוב יהודה וכו’ ע’ תשב”ץ ח”א קעז; סמ”ק ק”ס, הובאו בב”י בד”ה רעו, ט.
[3] וראה שו”ת עין יצחק חלק א – אורח חיים סימן ה: “ולמדנו מן דברי הרמב”ם דס”ל בכתב שלא לשם קדושה דלא נתקדשו ומותר למוחקן וכמש”כ השב יעקב בכוונתו. וכמש”כ הגהת מיימוני פ”ו ה’ יסודי התורה והובא בט”ז יו”ד סי’ רע”ו ס”ק ב’ ובהרשד”ם סי’ קפ”ז והתשב”ץ ח”א סי’ קע”ז והרדב”ז ח”א סי’ ע”ז והחוות יאיר סי’ ט”ז. ועיין במחנה אפרים בהגהותיו לטור יו”ד ה’ ס”ת והביא שם לדברי הרמב”ם ה’ יסודי התורה הנ”ל. ועי’ בפמ”ג או”ח סי’ קנ”ג במשבצות ס”ק ט”ו והעיקר כמש”כ השב יעקב כנ”ל. ועוד למדנו מן דברי הרמב”ם הנ”ל דאף בכתבי קודש דנאסר מדרבנן לאבדן ולשורפן דאין זה רק אם כתבם הישראל בקדושה ומשמע דכל זמן שלא כתבם בקדושה דלא חל עליהם דין כתבי הקודש לאוסרן לאבדן ולשורפן. ומשמע דאף בסתמא ג”כ אינו חל עליהם דין קדושת כתבי קודש כל זמן שלא כתבם בקדושה בפי’.” וראה שם באריכות, ולהלן.
[4] עיין באריכות בציץ-אליעזר ח”ג סי’ א, שמוכיח מגדולי האחרונים שככה הוא הפירוש ברמב”ם.
[5] לדעת הנצי”ב במשיב דבר ח”ב סימן פ התוס’ חולקים על רמב”ם וסוברים שכתבי הקודש העשויים להתבזות אם אין בהם אזכרית מותר לאבדם
[6] כנסת יחזקאל יו”ד סי’ לז (סדילקאב תקצד) ה”ר יחזקאל קצנלבויגן, אב”ד קהלות אה”ו (נפטר בשנת תקט, 1749).
[7] שבות יעקב, רבי יעקב בן יוסף ריישר נולד בשנת ה”א ת”ל (1670) בערך, בפראג, ולמד שם בצעירותו. הוא כיהן ברבנות בקהילות שונות: פראג, אנסבך (בווריה), ורמייזא (גרמניה) ומץ (צרפת). תשובותיו, שנדפסו בספרו שבות יעקב, זכו לתפוצה מרובה. הוא נפטר בשנת ה”א תצ”ג (1733).
[8] שו”ת עין יצחק חלק א – אורח חיים סימן ה
[9] דעת רוב האחרונים שהואיל והודפסו לצורך הגהה בלבד, לא חלה עליהם קדושה ומותר לאבדם או לזורקם באשפה (משיב דבר ב, פ; עין יצחק ה-ז). ואמנם יש אומרים שמדברי חכמים צריך לגונזם (שדי חמד באר בשדי ח’). ולמעשה דעת רוב הפוסקים להקל (ציץ אליעזר ג, א) (הרב אליעזר מלמד).
[10] הרב יעקב אריאל שם מדמה את דברי האגרות משה לגבי קריאה זמנית, לקדושת בית כנסת: ” נראה שיש מקום לדמות במידת מה את קדושת כתבי הקודש שאין בהם שמות לקדושת בתי הכנסת, ששניהם נובעים מאותו פסוק, ושניהם קדושתם מדרבנן. נראה שבית הכנסת קדוש רק מכוח דברי התורה והתפילה הנאמרים בו, וכאילו כתלי בית הכנסת מעידים שהמקום מיועד לתורה ולתפילה.
הרמ”פ עצמו (אגרות-משה או”ח ח”א סי’ נא) סבור שהפקעת קדושתו של בית כנסת נעשית בהפסקה מוחלטת של השימוש בו. המעמד המוזכר בגמרא (מגילה כו,א), של ז’ טובי העיר במעמד אנשי העיר, רק נועד לוודא שאין עוד סיכוי שישתמשו בבית הכנסת בעתיד. לכן, כשברור שבית הכנסת מפסיק לשמש למטרתו, או כשיש צורך הכרחי ומוסכם לייעוד בית הכנסת למצווה אחרת (כגון מקווה) ואין אפשרות להפקיע את קדושתו במעמד אנשי העיר, קדושת בית הכנסת פוקעת מאליה בעצם הפסקת תפקודו כמקום תפילה (ראו שו”ת באהלה-של-תורה ה,טז).
אם כנה השוואתנו בין כתבי הקודש לבית הכנסת, יש לומר שהרמ”פ לשיטתו, וכשם שקדושת בית הכנסת פוקעת עם סיום השימוש בו, כך גם קדושתם של דברי קודש המיועדים לקריאה ארעית פוקעת עם סיום הקריאה בהם.”
[11] יש להוסיף, שאם מכניס לשקית ניילון כנ”ל, או מכניס למיחזור זה רק גרמא, ובגרמא כתב שו”ת הר צבי יורה דעה סימן רלא: “ולהלכה נראה שאפילו אם נימא שבמחיקת השם ע”י גרמא יש איסור דרבנן, מ”מ בספר המשניות דאזכרות ליכא וגם המאבדו בידים אינו אלא איסור דרבנן, לכן ע”י גרמא גם איסור דרבנן ליכא. וכן משמע בפמ”ג או”ח (סימן קנד, אשל אברהם ס”ק ט) שמעורר על המג”א שהוסיף על דברי השו”ע שס”ת שבלה מניחין אותו בכלי חרס וגונזין אותו בקבר, שה”ה ספרים, וע”ז כתב הפמ”ג מ”ש ספרים לא ראיתי נוהגין כן, ואולי נביאים וכתובים כשהם כתובים בעור ודיו וגלילה, ומשמע מדבריו שבשאר ספרים א”צ כלי חרס. וכך הוא מדוקדק לשון הרמב”ם הלכות יסודי התורה (פ”ו ה”ה), דכתבי הקודש אסור לשורפן ולאבדן ביד, הרי הרמב”ם שמדבר לענין איסור דרבנן בשאר כתבי הקודש, דקדק וכתב ולאבדן ביד, להשמיענו דע”י גרמא מותר”.