ט. יסודי התורה פ”ה ה”א – קידוש השם

ב”ה

ט. הלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה א’ – מצות קידוש השם

רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ה הלכה ה”א

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

הרמב”ם מתחיל בחובת קידוש השם, ואומר “כיצד”, ואינו ממשיך במצות קידוש השם אלא במצות “וחי בהם” והוסיף דין ששנוי במחלוקת הראשונים: “ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו”.

ויתכן לומר שהרמב”ם רואה צורך להדגיש את הפטור, כדי שאדם לא יחשוב שיש מצות קידוש השם שפירושה על כל דבר ליהרג, ולכן מיד מתחיל עם הפטור. וזה יסביר שאלה שנדון להלן, מדוע הרמב”ם אומר כאן שאם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, שהרי בתחילת הלכה ד’ המובאת להלן אומר את אותו הדבר וחוזר על זה. וזה משום שכאן זו כוונת הרמב”ם, להדגיש את הפטור כדי שאדם לא ימהר למסור את הנפש במקום שאין בו צורך על פי ההלכה.

ויותר מסתבר שכוונת הרמב”ם במילה “כיצד” שמתייחס להלכה הבאה, הלכה ב’:

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

אלא שזה דחוק, שמצות קידוש השם מתייחסת למה שכתב בהלכה ב’ לגבי שלש עבירות חמורות.

ומכל מקום ברור בדעת הרמב”ם, שמצות קידוש השם מתקיימת על ידי שמוסר את נפשו למות בשלש עבירות החמורות. וברור שהסיבה שצריך למסור את הנפש בשלש המצות החמורות, זה לא בגלל החומרא של עבירות אלו, ואז היה חייב ליהרג כדין פרט במצות אלו, אלא החובה היא בגלל מצות קידוש השם. (וכיוצא בזה בשאר עבירות להעבירו על המצות בפרהסיה, יש מקום לומר שהעבירה חמורה יותר, או בשעת השמד,

• בירור בשאלה האם החומרא של שלש עבירות חמורות הוא אכן משום חילול השם או בגלל עצם החומרא באיסורים אלו.

וכן אפשר להוכיח מספר המצות המצות מצוה ט:

והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה.

וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית’ ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעד השם על ידי ישעיה (כט) שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגומר.

ולשון ספרא (אמור ספ”ט) על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמר סנהדרין (עד ב) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה תא שמע שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. והנה התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין (עד א).

הרמב”ם אומר: “הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל”, את זה מוכיח מהגמרא שאומרת שאם בני נח היו חייבים במצות קידוש השם, הרי היו שמנה מצות בני נח. הרי שהחובה ליהרג על עבודה זרה אינה בגלל חומר איסור עבודה זרה, שאם כן גם לבני נח לא היו אלה שמנה מצות אלא שבע, מוכח שזו מצוה בפני עצמה, והחיוב ליהרג הוא לא בגלל חומר איסור עבודה זרה אלא בגלל מצות קידוש השם.

אבל לכאורה בסוגיה נראה בפשטות דין יהרג ואל יעבור בשלש העבירות הוא משום חומר העבירה, ע’ סנהדרין עד ע”א הלימוד ששלש עבירות חמורות יהרג ואל יעבור:

רבי אליעזר אומר ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא  קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.

אם כן, החובה ליהרג על עבודה זרה היא משום אהבת ה’, ורוצח הטעם הוא משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. ונערה המאורסה משום היקש לרוצח. ואם כן זה משום החומרא של העבירות ולא משום דין קידוש השם?

ובאמת כך דעת הרמב”ן. הגמרא בסנהדרין עד ע”ב אומרת שבפרהסיא אפילו ארקתא דמסאנא יהרג, ושואלת הגמ’ והרי אסתר פרהסיא הוי, ומתרצת “הנאת עצמן שאני”:

והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני

כלומר שבהנאת עצמן אין דין יהרג ואל יעבור גם בפרהסיא. וכתב וכתב הרמב”ן יח ע”א ברי”ף, וכן הר”ן שם, ז”ל:

הנאת עצמו. שאין מתכוין הנכרי להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו הוא מתכוין ואין כאן חילול השם ליהרג על כך ודעת רבותינו ז”ל דלא שרינן להנאת עצמן אלא בשאר עבירות אבל בשלשה עבירות חמורות לא דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי דהא אפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת השמד דליכא חילול השם יהרג דמשום חומר עצמן הוא ומשום הכי אסירי בכל ענין ואפילו להנאת עצמן… אבל בשאר עבירות דאיסורא דידהו בשעת השמד או בפרהסיא משום חלול השם הוא דשרינן להנאת עצמן דליכא חלול השם כולי האי אלא במתכוין להעביר.

אבל הרמב”ם כתב דין הנאת עצמן גם בשלש עבירות החמורות, משום שלדעתו גם הם אסורות רק משום חילול השם ולא משום חומר העבירות עצמן.

לרמב”ן לכאורה, בשלש עבירות אם לא עמד בנסיון ולא מסר את נפשו, הרי יתחייב מיתה על הריגה ועל גילוי עריות, אם זה היה בעדים והתרו בו שחייב ליהרג על זה. ויתכן להסביר באופן למדני, שמחלוקתם בגדר האונס, מה שדנו האחרונים, האם במעשה באונס יש חסרון דעת, או שלא נחשב שהוא בכלל עשה את המעשה. לדעת הרמב”ם אונס פירושו שלא עשה את המעשה בכלל, לכן גם בשלש עבירות החמורות זה כך. מה שאין כן לרמב”ן, אונס פירושו חסרון בדעת, ולכן חסרון בדעת לא ניתן להחיל על מצוות חמורות שהיה צריך מסברא להחמיר בהם.

גם בספר המצות לרמב”ם הדברים מפורשים שגם שלש עבירות חמורות הוא בגלל חילול השם, ע’ במצות לא תעשה סג:

והמצוה הס”ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ולא תחללו את שם קדשי. וחטאו גדול מאד.

הרי שגם שלש עברות החמורות, החומרה שלהם היא משום מצות קידוש השם ולא בגלל החומרא של העבירות.

וראיה לכך, משום שלרמב”ם אם אנסו אותו והוא עבד עבודה זרה, אף שהיה צריך ליהרג, מכל מקום פטור כיון שעשה באונס. רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ה הלכה ה”ד

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ”כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר, אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודת כוכבים במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם.

הרי שדין האונס תופס גם באיסור של עבודה זרה ופטור משום האונס. אלא שיש חובת מסירות נפש משום קידוש השם, ועל זה אם לא מקיים פטור. הרי שגם ג’ עבירות חמורות הדין שיהרג הוא בגלל קידוש השם ולא בגלל החומר של העבירות. שהרי לעצם העבירה הרי הוא אנוס, ולרמב”ם פטור בכולם משום אונס.

ולכאורה אם כן לדעת הרמב”ם הנאת עצמן יתיר גם שלש עבורות החמורות ולא רק בשאר עבירות, כדעת הרז”ה. וכך לכאורה יוצא מתוך הסוגיה, שהרי הרמב”ם לא הביא סברת קרקע עולם, ולכאורה נקט כתירוץ שהנאת עצמן שאני גם לגבי גילוי עריות, וע’ חי’ הגר”ח על רמב”ם יסודי התורה פרק ה’ ה”א.

• האם יכול להחמיר?

הרמב”ם בסוף הלכה א’ כתב “ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו”. היינו שאסור לאדם להחמיר וליהרג אם נאמר שיעבור ולא יהרג.

וכתב הכסף משנה כאן שיש החולקים על זה:

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. סובר רבינו שכשאמרו בגמרא יעבור ואל יהרג פירוש צריך לעבור כדי שלא יהרג. אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג. וכתב בנימוקי יוסף דאפילו לפי סברת רבינו אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבם:

הרמב”ם הרחיב בנושא זה בהלכה ד’ הנ”ל, וצריך עיון מדוע לרמב”ם היה צורך להדגיש את זה בסוף הלכה א’, אם הוא מאריך בזה בהלכה ד’?

לתרץ שאלה זו כתב בשו”ת הרדב”ז, ללשונות הרמב”ם, בהלכה זו:

עוד שאלת כיוצא בזה בלשון הרב ז”ל שכתב פ”ה מהלכות יסודי התורה וכל מי שהיה הדין יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכופל זה הלשון ולא ידעת למה.

תשובה רישא איירי בעכו”ם המתכוין להנאתו ולפיכך אם נהרג ולא עבר הוי מתחייב בנפשו. אבל סיפא בעכו”ם המתכוין להעבירו ואין בדבר חלול ה’ דאמרי יעבור ואל יהרג וסד”א כיון דעכו”ם מתכוין להעבירו מצוה קא עביד ליהרג ולא יעבור קמ”ל דאפילו בכה”ג מתחייב בנפשו. והוי יודע שיש חולקים על הרב ואומרים דמדת חסידות היא ובכלל קדושי ישראל נחשבים וכן היא דעתי. ועליהם אמר הכתוב אמר ה’ מבשן אשיב אשיב ממצולות ים:

אבל בעבודת המלך תירץ שבהלכה א’ הרמב”ם מדבר בכל המצוות. אבל בהלכה ד’ מדבר בשלש עבירות חמורות, אבל במקום שמותר לעבור כגון להנאת עצמן (אם נאמר שהנאת עצמן נאמרה גם בשלש עבירות החמורות):

והפשוט דכאן כתב רבנו הדין לכל המצוות, וכללא הוא שאינו מחויב לקיים שום מצוה אם ימות בה ולהכי דייק רבנו שפיר וכתב ואם מת ולא עבר ה”ז מתחייב בנפשו, ודין זה הוא פשוט בלי חולק כלל, ולית מאן דאמר כלל דיהא רשאי להחמיר על עצמו בזה, דכיון דאינו מחויב למות בשביל קיום המצוה, ממילא אסור לעשות כן מדרשא דאך דמכם לנפשותיכם אדרוש ועי’ להרמב”ן ז”ל במלחמותיו סוף פרק בן סורר ומורה, וכ”ז בדליכא אנסין, וליכא לתא דחלול השם,

אבל לקמן בה”ד נקיט רבנו דינא דקדוש השם במקום שאמרו יעבור ואל יהרג וס”ל לרבנו שם דגם באופן זה דאיכא לתא דחילול השם מ”מ אסור להחמיר על עצמו. ובזה איכא כבר פלוגתא בין הראשונים ז”ל דיש דס”ל דהיכא דאיכא לתא דחילול השם אף היכא שאינו מחויב למסור נפשו מדין התורה, מ”מ שוב ליתא לאיסורא דאך את דמכם, וכמדרש רז”ל במדרש רבה פרשת נח יכול כחנניה מישאל ועזריה ת”ל אך, וס”ל לרבותינו דדרשא זו קאי על היכא דאינו מחויב למסור נפשו ע”פ דין תורה, דאינהו ס”ל דגם חנניה מישאל ועזריה לא נתחייבו ע”פ דין תורה למסור נפשם משום דאנדרטי היה, או דלהנאת עצמן הוי התם, כל אחד כפי שיטתו בזה, ורבנו דלא ס”ל כוותיהו דייק התם וכתב אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, ולא אם מת ולא עבר כמ”ש כאן,

מרמב”ם  מוכח שחנניא מישאל ועזריה היו ממש עבודה זרה, שאם לא כן היה אסור להם להחמיר. בגמ’ פסחים נג ע”ב מובא:

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש – נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו’] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור – הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם – על אחת כמה וכמה:

וכתבו התוספות שם ד”ה מה ראו:

מה ראו חנניה מישאל ועזריה – פ”ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה ומפר”ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע”ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו…

הרי שלדעת התוספות הם מסור את עצמם אף שלא היו מחוייבים. ועל זה דרשו ק”ו מצפרדעים. (אבל קשה עצם הק”ו, והרי כתב רש”י שם “מה ראו – שלא דרשו וחי בהן – ולא שימות בהן.”, ואם כן הרי הצפרדעים לא מחוייבות ב”וחי בהם”? וע’ שעורי הרב אשר וייס, במנחת אשר לספר שמות בענין חנניה מישאל ועזריה.)

אלא שמצאנו קידוש השם וחילול השם גם בדברים אחרים, ראה בסוף פרק זה:

הלכה י:

כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה’, ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.

הלכה יא:

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

ולפי זה אולי ניתן לומר שבהלכה א’ כשהרמב”ם שואל על קידוש השם “כיצד”, התשובה היא שמצות “וחי בהם” היא גופה קידוש השם, במה שמקדש את השם בחייו על ידי המצוות שמקיים.