ב"ה
יב. יסודי התורה פרק ה' הלכה ה' – יחיד מול רבים
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ה
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
שאלה זו נוגעת לא רק למצבים קיצוניים אלא אף להתנהלות יום יומית בבתי חולים. יש חולים שנמצאים במחלקת טיפול נמרץ, שיכולים להשאר שם שבועות, הוצאתם משם תקצר להם את תוחלת החיים למספר ימים, אבל יש צורך לפנות מיטות לחולים רבים לאחר ניתוח שזקוקים להן. שאלה זו נוגעת גם לתכנות רכבים אוטונומיים, כשצריך לתכנת מראש מצבי סכנה וצריך לתת תשובות לעדיפויות במצבים שונים. שאלה זו נדונה בהרחבה בנוגע לאסון צור (ראה הערה 3), ובשאלות שונות שארעו בשואה[1].
דין זה של הרמב"ם לגבי נשים מקורו במשנה תרומות פ"ח מי"ב:
וכן נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו אחת מכם ונטמא ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל:
ובתוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ז הלכה כ
סיעה של בני אדם שאמרו להם גוים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם יהרגו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל אבל אם ייחדוהו להם כגון שייחדו לשבע בן בכרי יתנו להן ואל יהרגו כולן אמ' ר' יהודה במי דברים אמו' בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגין יתנוהו להן ואל יהרגו כולן וכן הוא אומ' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה וגו' אמרה להן הואיל והוא נהרג ואתם נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ר' שמעון או' כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה.
הרמב"ם הוסיף שרק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי[2], וזה על פי ירושלמי וכריש לקיש שם:
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזיל ליה ללוד גבי ריב"ל אתון ואקפון מדינתא אמרו להן אין לית אתון יהבון ליה לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ריב"ל ופייסיה ויהביה לון והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי ולא אתגלי וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי אמר ליה ולמסורות אני נגלה א"ל ולא משנה עשיתי א"ל וזו משנת החסידים.
נחלקו הפוסקים כיצד לפסוק במחלוקת זו. הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"ה, ה"ה) פסק כדעת ריש לקיש, שאסור להסגיר אדם שאינו חייב מיתה, ורק מי שחייב מיתה כשבע בן בכרי מותר להסגירו (ואפילו במקרה זה, "אין מורים להם כן לכתחילה"). אולם תמהו המפרשים על הרמב"ם (ראה בכסף משנה, שם, ובבית יוסף, יו"ד סימן קנז, ובט"ז שם, ס"ק ז) שהרי הכלל המקובל הוא שבמחלוקת בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש יש לפסוק כדעת ר' יוחנן (יבמות דף לו, א; וראה בביאור הגר"א, יו"ד שם, ס"ק טז) (אתר דין)
יש מקום לברר האם לדעת הרמב"ם זה רק מחמת שחייב מיתה על פי דיני ישראל, או גם אם חייב מיתה בדיני הגויים, או שאם רוצים אדם מסויים שהם רוצים להרוג (איש לח"י בזמן המנדט הבריטי, למשל), שאלה שלא נספיק לברר כאן.
והקשה כסף משנה הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ה
אבל אי קשיא על ר"ל קשיא דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.
הרמ"א בשו"ע הביא להלכה שתי דעות, שו"ע יו"ד קנז, א'
עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. (רמב"ם פ' הנזכר).
חזון איש חו"מ סי' כה, מסביר את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בגדרי רודף:
ר"ל סבר דדוקא שזה שמיחדין אותו חייב מיתה אליהן ונמצא שזה שמיחדין אותו הוא כרודף שע"י זה שהוא נמלט בתוכן יהרגו את כולן ואף שאין בו דין רודף מן הדין כיון שעושה להציל את נפשו מ"מ אין חייבין כולם למסור נפשם כיון שהוא הגורם ומותרין למוסרו אבל אם אין להם זיקה לשום אחד מהן רק בשרירות לבם הראו על אחד מהן יהרגו כולם ואל ימסרוהו להריגה אע"ג דהשתא הוא הגורם להריגת כולם מ"מ כיון דנעשה הדבר במקרה לא מקרי רודף ור"י סבר דבתר השתא אזלינן ועכשו הוא הגורם להריגת כולם אח"כ ראיתי בב"ח יו"ד סי' קנ"ז שפי' כן אבל טעם שכתב הב"ח לא נראה.
ולפ"ז עובדא דריב"ל אפילו לר"ל כיון דעולא ב"ק נתחייב להן מיתה והא דא"ל אליהו ז"ל שאין זו משנת חסידים ר"ל שאין הקב"ה מזמין דבר כזה לחסידיו ואם נזדמן לחסיד דבר כזה צריך להתפלל שיצילהו ד' ותפלתו ודאי תקובל וכעין דעבד ר"ח ע"ז י' ב' דבעי רחמי עלי' ואחי' והדבר מפורש בגמ' מכות י"א א' דההוא גברא כו' ולא אשתעי כו' אח"כ ראיתי במד"ר ויגש סיים איבעי לי' מלתא מתעבדא ע"י אחרינא ולא על ידך.
ולדינא ראוי לנו לפסוק כר"י אבל הר"מ פ"ה מה' יסה"ת ה"ה פסק כר"ל ובבהגר"א יו"ד סי' קנ"ז סקט"ז כתב דפסק כר"ל משוס עובדא דריב"ל וסיים בצ"ע ולא אתפרש כונתו ז"ל מה ענין הא דריב"ל להא דר"ל…
גדר רודף אינו חייב להיות דוקא רודף מעשי, יכול להיות גם רודף פסיבי, כפי שאומר הרמב"ם לגבי עובר, רמב"ם הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א הלכה ה"ט
הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.
ויש לומר שזו שיטת רבי יוחנן בירושלמי, שאף אם אינו חייב מיתה יש לו גדר של רודף, אף שאינו רודף באופן מעשי. ולכן יתכן לדון כרודף גם נהג שמאבד את הבלמים ועומד להכנס לתוך קהל, שאם ניתן למנוע את התאונה בפגיעה בנהג, לכאורה יהיה לו דין רודף. אבל צריך עיון לדעת הרמב"ם שגם בדין התוספתא דורש שיהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי.
וכן אם זה גדרי רודף, יהיה גם מותר להורג בידים. אבל במאירי שחולק על הרמב"ם, ע' בית הבחירה למאירי סנהדרין עב ע"ב:
ויראה כר' יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כמותו וכ"ש בתלמוד שלו ומעתה אם לא נתחייב מיתה כל שאמר תנהו לי ואם לאו הריני הורג אותך יהרג ואל ימסרוהו שאין לו לדחות את זה מפני עצמו אבל אם אמר הריני הורג את כלכם או אתה והוא ימסרהו ואל יהרגו שניהם או כלם ואם נתחייב מיתה אם בדיני ישראל ימסרהו אף להצלת עצמו… ומ"מ יראה שלא הותר אלא למסרו לו שמא יקח ממנו כפר או יתחרט עליו אבל להרגו בידים לא:
ומוסיף החזון איש שם חילוק שאפשר ליישם אותו במקרים דומים:
ויש לעי' באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרג רק אחד שבצד אחר ואלו שבצד זה יצולו ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה דהתם המסירה היא פעולה האכזריה של הריגת נפש ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה אלא המקרה גרם עכשו הצלה לאחרים גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרין להריגה נפש מישראל אבל הטיית החץ מצד זה לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר רק עכשו במקרה נמצא בצד אחר נפש מישראל ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות ובזה אחד אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר והלא לולינוס ופפוס נהרגו בשביל להציל את ישראל כמש"כ רש"י תענית י"ח ב' ד"ה בלודקין ואמרו שאין כל ברי' יכולה לעמוד במחיצתן מיהו הכא גרע דהורג בידים ולא מצינו אלא דמוסרין אבל להרוג בידים אפשר דאין הורגין והא דהרגו שב"ב דמורד במלכות היה ומיהו צ"ע בתוס' בגליון כולם
מדברי החזון איש משתמע, שבאופן מסוים יש להתחשב בעדיפות הרבים על פני היחיד. האופן המסוים הוא בעשיית פעולה שמטבעה היא פעולת הצלה – המותרת כדי שיינצלו על ידה רבים, אף שכתוצאה מכך ייהרגו מועטים. הסברו של ה'חזון איש' לכך הוא, שאופן זה נבדל מההלכה "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו", שבה המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, והמסירה עצמה אין בה הצלת אחרים ב"טבע" הפעולה, אלא רק ב"מקרה" היא פעולה מצילה, ולכן אסור למסור יחיד להצלת רבים. לעומת זאת, בפעולה שהיא בעיקרה פעולת הצלה, אלא ש"מקרה" זה תגרום הפעולה להריגתו של האחר, כגון הטיית חץ, סבור ה"חזון איש", שיתכן שיש להשתדל למעט אבדת ישראל ככל האפשר, כלומר להעדיף את הצלת הרבים על פני חיי היחיד.
כלומר, ה"חזון איש" מבחין בין פעולת הריגה שבטבעה היא פעולה אכזרית של הריגה, אלא שבמקרה זה תגרום ההריגה הצלה לרבים, לבין הטיית החץ, שבטבעה היא פעולת הצלה מצד עצמה, שיתכן שיש להתיר להטות את החץ אל עבר היחיד כדי למעט באבדן חיים של הרבים. [דברי החזון איש מחודשים ביותר, שכן יוצא כי מסירה לנוכרים חמורה מהטיית החץ לעברו, ואף שהפעולה הראשונה היא בגדר 'גרמא', ובשניה יש לכאורה משום הריגה בידיים, אלא שלפי החזון איש יש לבחון את הענין בהקשרו הכללי, ומבחינה זו רואים חומרה דווקא במסירת נפש להריגה. וצ"ע].
ברם החזון איש עצמו לא קבע מסמרות בדבריו, ואף העלה אפשרות שאין להטות את החץ, מפני שזו הריגה בידים. החזון איש גם מתבטא בלשון "ואפשר דלא דמי" וכן "אפשר דיש לנו להשתדל", ואף בהמשך דבריו הוא מפקפק בהיתר זה וכותב "מיהו הכא [מכל מקום, כאן; בענין החץ] גרע, דהורג בידיים, ולא מצינו אלא דמוסרין, אבל להרוג בידיים, אפשר דאין הורגין, והא דהרגו שבע בן בכרי, דמורד במלכות היה". (עולמות).
אבל בשו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן ע
ואם כן איפוא גם בנידון חקירתו של החזו"א ז"ל יש לנו ג"כ לפסוק בהחלטיות בכזאת, להיות בשב ואל תעשה ולא להטות בקום ועשה את החץ לצד אחר, דפשוט הדבר דהקו המנחה הזה הוא לא רק כשנעמדת שאלת ההעדפה עליו ועל אחר, כי אם גם כשהשאלה היא בנוגע לשני אחרים, דזיל בתר טעמא.
לכאורה על פי דברי החזון איש, כשהדברים הם בדרך של הצלה, יש להעדיף את הרבים על פני המעטים. אלא שבמקרה של אסון צור, לכאורה יקשה מדברי רש"י על גמ' סנהדרין עב ע"ב:
אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה
וכתב רש"י שם:
יצא ראשו – באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו – אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש, ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש – התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי: משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא
לפי רש"י הדין שונה באם כולם יהרגו, או שיש אפשרות שמי שמבקשים ינצל. ולפי זה בכל מקום שלולא מסירת היחיד, הוא היה ניצל, אין היתר לגרום למותו כדי להציל רבים. וצ"ע
ובעצם לפי הסבר רש"י בספר שמואל כ' כא, הרי יש תוספתא מפורשת, שעל פיה לא ניתן להקל בחלק מן המקרים: רש"י שמואל ב כ, כב
ותבא האשה אל כל העם בחכמתה – שנינו בתוספתא אמרה להם הואיל והוא נהרג והם נהרגין תנוהו להם אם היה יכול להנצל כגון שהוא מבפנים ואתם מבחוץ ואתם בסכנה והוא יכול להמלט אין דוחין נפש מפני נפש להורגו בשביל הצלתכם אבל עכשיו שגם הוא יהרג עמכם הואיל ונהרסו החומות ואין כח להמלט מוטב ימות לבדו ואל תמותו עמו, רבי שמעון אומר כך אמרה להם המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:
לפי הבנת החזון איש הנ"ל פירוש התוספתא שמחלקת בין הוא מבפנים והם מבחוץ או הוא והם מבפנים:
וקאי איחדו, דאפילו ביחדו אין מוסרין אלא א"כ אינו יכול להציל עצמו אבל אם יכול להציל עצמו אין מוסרין אותו והוא מפורש בפרש"י שמואל ב כ כב, וברש"י סנהדרין ע"ב ב' ד"ה יצא
לפי זה ההבדל שחילק החזון איש בין אם הדבר נעשה בדרך של הצלה או לא, שייך רק במקום שגם היחיד היה בסכנה, אבל אם היחיד לא היה בסכנה, לדוגמא (שהיתה) שמטוס שלנו הפציץ את כוחותינו ויש אפשרות להפילו כדי להציל, אין שום אפשרות להרוג אחד כדי להציל רבים. מה גם שזה מעשה בידים שלא ברור שעל פי הסוגיה גם זה יהיה מותר, או רק כגון למסור אותו לגויים.
השאלה נוגעת במצבים שונים בבית חולים, לדוגמא כשחולה סופני שוכב זמן רב במחלקת טיפול נמרץ, בזמן שבאותו זמן שהוא שם ניתן היה להציל כמה חולים שזקוקים לטיפול נמרץ, האם להוציא אותו למחלקה רגילה. ברור שמי שזקוק לטיפול נמרץ נמצא בסיכון גבוה במחלקה רגילה.
הדברים נוגעים למה שדן הרב ישראלי בספר חוות בנימין סימן יח בקשר לאסון צור[3].
הדברים נוגעים לשאלות בתכנות מצבים של סכנה במכוניות אוטונומיות, שצריך להעריך מראש את המצבים שעלולים להיות, ועלול להיות מצב שיש צורך להכריע האם להעדיף סיכון יחיד על סיכון רבים.
שאלות מעין אלה עלו בשואה אצל הרב אפרים אושרי – ניצול גטו קובנה דן בספריו (קונטרס עמק הבכא שאלה א' ובשו"ת ממעמקים חלק ה' שאלה א') בבעיות הנוגעות בדיני נפשות שעלו בגטו.
מפקד גטו קובנה דרש ממועצת הזקנים לחלק 5000 כרטיסי עבודה לעובדים יצרניים. כרטיסים אלו הקנו את הזכות להישאר בגטו. גורל 25,000 תושבי הגטו הנותרים היה, ככל הידוע, חיסול. עיקר השאלה הייתה האם מותר לדחות נפש מפני נפש וכיצד יקבע מי עדיף ע"פ חברו.
הרב אושרי מביא את הפסק של הרב אברהם דובער כהנא שפירא – רבה של קובנה, בבעיה דומה. עלתה שאלה האם מותר למועצת היהודים לפרסם את פקודת הנאצים, ולקרוא לכל היהודים להתייצב בכיכר העיר, בזמן שהיה ברור כי חלק נכבד מן הנקהלים יוצא להורג. הרב שפירא פסק שאם בדרך זו אפשר להציל מקצת העדה, יש להתאזר באומץ ולפעול מתוך אחריות כדי להציל את אשר ניתן להציל. בהסתמך על פסק זה, הורה הרב אושרי למועצת הזקנים בקובנה לחלק את הכרטיסים הלבנים כפי ראות עיניהם.
בשואה היו לא מעט מקרים של יהודים שהתחבאו והיו עם תינוק שבכה, והשאלה היתה האם לתת לו לבכות ועל ידי כך להתגלות ויהרגו כולם, או לסכן את התינוק בכך שיכסו את פיו.
בשו"ע שתי דעות, שו"ע יו"ד קנז, א' ברמ"א:
עובדי כוכבים שאמרו לישראל: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו: תנו לנו פלוני. (משנה פ' ח' דתרומות והרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה). ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי. (ב"י בשם רש"י ור"ן). וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. (רמב"ם פ' הנזכר).
ובבאר היטב יורה דעה סימן קנז ס"ק י
ועוד נ"ל דבמקום שאין רשאין למסור אותו אין חילוק בין שמוסרין אותו למיתה או לשאר יסורים או אפי' לממון לעולם אין מוסרין אותו (דכיון שנפל ביד עובדי כוכבים שוב אין מרחמין עליו) עכ"ל
דין זה אפשר ללמוד מהמשנה העוסקת בנשים שאמרו גויים וכו'
דבר נוסף מביא פתחי תשובה יורה דעה סימן קנז ס"ק יג
ועיין בס' תפארת למשה שכתב דעל פי גורל שרי כעובדא דיונה וגבעונים וסרח בת אשר ע"ש:
וע' חזון איש הנ"ל שדן בדבריו, שלגבי יונה הוא אמר בשלי הסער הזה, ובבני שאול היה על פי הנבואה. סרח בת אשר, לפי המדרש היא האשה החכמה, כן הביא רש"י שמואל ב' כ יט, במעשה של שבע בן בכרי.[4]
[1] באתיקה השאלה ידועה כ"דילמת הקרונית": נתונות שתי קבוצות של עובדים על מסילת רכבת: האחת בת חמישה עובדים, השנייה בת עובד אחד. קרונית שועטת במהירות לעבר קבוצת 5 העובדים. לא ניתן לעצור את הקרונית לחלוטין, אך ניתן להסיטה ממסלולה אל עבר אדם אחד. האם המעשה הנכון יהיה לתת לדברים להתרחש בלי התערבות ולאפשר את הריגתם של חמישה אנשים חפים מפשע, או להטות את הרכבת ולהביא למותו של חף מפשע אחד?
[2] שמואל ב כ, א
- וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל:
- שמואל ב כ, יג – כב
- (יג) כַּאֲשֶׁר הֹגָה מִן הַמְסִלָּה עָבַר כָּל אִישׁ אַחֲרֵי יוֹאָב לִרְדֹּף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי: (יד) וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים ס ויקלהו וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו: (טו) וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה: (טז) וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ: (יז) וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: (יח) וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמוּ: (יט) אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה': פ (כ) וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית: (כא) לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה: (כב) וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ: ס
[3] ב-4 בנובמבר 1983, התפוצצה מכונית תופת ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור, וגרמה ל-60 הרוגים. בפיצוץ קרס הבניין בו שכנה מפקדת השב"כ ומפקדת משמר הגבול שלידה. יחידת החילוץ של צה"ל עמלה בחילוץ קשה ומסובך לאתר ניצולים בבניין. לאחר המבצע נשאל הרב ישראלי כיצד יש לבצע את החילוץ כאשר לפעמים כדי להגיע לניצול אחד הדחפורים נאלצו לפגוע בפצוע אחר שסיכויו להנצל פחותים יותר.
[4] ובשו"ת משאת בנימין סימן ז, כתב שגורל רק מברר:
"וא"כ אותו הגורל בטעות הוה ולאו כלום הוא דאפילו קנין בטעות קי"ל בסוף פ"ק דגיטין דלאו כלום גבי הנהו גינאי דעבוד חושבנא וכו' וכ"ש גורל דלאו כלום הוא דגרע מקנין הוא שהרי לא מצינו גורל קונה שום דבר. רק שמברר ומודיע לכל אחד חלקו. וארץ ישראל לא נתחלקה ע"פ הגורל לבדו אלא ע"י רוח הקודש ואורים ותומים כדאמרינן בפרק יש נוחלין." וע' כתב עת אורחות, 46 תשנ"ז ע' 48-50 מהרב שלמה שלוש, "בחירה ע"י גורל". וע' א"ת ערך גורל.