ב"ה
יג. רמב"ם יסודי התורה פרק ה' הלכה ח: איסורים שלא כדרך הנאתן
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ח
במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה.
בהלכה זו יש לברר מספר ענינים:
אם אין איסור תורה באכילה שלא כדרכה, ואכילת דבברים שאינם ראויים לאכילה מוגדרת כאכילה שלא כדרכה, מדוע צריך את הפסוק שמתיר נבילה שאינה ראויה לגר?
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות דיבר גם על אכילת דבר פגום וכאן לא הזכיר מדין זה. וכן לא דיבר כאן על איסורים דרבנן, ואולי משום שאלו מותרים אף בחולה שאין בו סכנה ואילו כאן הרמב"ם מדבר רק על חולה שיש בו סכנה.
שאלה נוספת בענין אחשביה: בגמ' שבועות כד,ב נאמר שאדם שנשבע שלא יאכל דברים שאינם ראוים לאכילה – אם אכלם, חייב משום ש"חשובי אחשביה". האם העובדה שאדם אוכל דברים שאין ראויים לאכילה תעשה את האכילה לאחשביה שתאסור עליו?
על פי הרמב"ם כאן, שאם עירב דבר מר הרי זה מותר אפילו שלא במקום סכנה, האם יש היתר שתיה לחולה ביום הכפורים על ידי שעשה שתיה מתה מר וכיו"ב?
מקור הרמב"ם הוא בגמרא פסחים כה ע"ב:
מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה אמר ליה אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור אמר ליה האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא איכא דאמרי אמר ליה מידי דרך הנאה קא עבידנא:
וכתב הכסף משנה שהרמב"ם כאן פסק כשני התירוצים: להתיר בשעת הסכנה, ולהתיר שלא בשעת הסכנה שלא כדרך הנאתו.
באותו ענין, הרמב"ם בפרק יד הלכות מאכלות אסורות הלכות י-יא כתב:
הלכה י: כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה, חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה.
הלכה יא: כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור, ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.
הרמב"ם כאן עוסק בהיתר שלא כדרך אכילתו המובא בפסחים כד ע"ב "אמר רבי אבהו כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן וכו'" אלא שהדוגמא שהביא הרמב"ם מאוכל אוכל אסור אחר שהסריח. והרמב"ם מתיר לא בגלל שזה נבילה סרוחה אלא משום שזה שלא כדרך אכילתו.
ועיין חוות דעת יו"ד סימן ק"ג ס"ק א' שמוכיח שהיתר שלא כדרך אכילתו והיתר של דבר פגום הם שני דברים ולכן לדעתו גם בדברים שיש בהם איסור של כדרך הנאתן כמו בשר בחלב וכלאי הכרם יש היתר של נותן טעם לפגם. וז"ל
…כשנסרח גוף האיסור פקע שם איסור מכל וכל מקרא אחרינא דנבלה שא"ר לגר אינה קרוי' נבלה ואפי' חזר ותיקנו בדברים המתבלים שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא ואינו חוזר לאיסורו ואף דבנטל"פ אסור בפוגם ולבסוף השביח היינו משום דאינו רק פגם כל שהוא ולא יצא האיסור מאיסורו רק שאין אוסר התערובת כיון דלא ניחא ליה בטעם זה כנ"ל ומש"ה כשנשבח אח"כ אוסר אבל כשגוף האיסור נפגם לגמרי עד שיצא מאיסורו אינו חוזר לאיסורו והוא נלמד מקרא דנבלה שא"ר לגר דע"כ קרא איצטריך להיכא שתיקן להאיסור דאי בכשאוכלו בעודה מוסרחת לא צריך קרא דנבלה שא"ר לגר דבלא"ה מותר מטעם שהוא שלא כדרך אכילתו כמ"ש הרמב"ם פי"ד מהמ"א רק דקרא דנבלה שא"ר לגר איצטריך שפרח שם האיסור לגמרי דאף שתיקנו עד שראוי לאכילה מותר וכמ"ש ומש"ה מותר אפי' בבב"ח וכ"ה ועבודת כוכבים ולזה הרמב"ם בפי"ד שם כשסיים דכלאי הכרם אסור לא כתב רק דדבר מר והניח חלוקה דנסרח ולא כתב סתם אבל בב"ח וכ"ה אסור בכ"ז ש"מ דס"ל אפי' בבב"ח וכ"ה מותר היכא דנסרח האיסור משום דנלמד מקרא אחרינא דנבלה שא"ר לגר וכמ"ש נטל"פ ג"כ מותר בהו דלא כהכר"ו
החוות דעת כתב היתר הרמב"ם בנוי על רבי שמעון הסבור שנבילה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. והרמב"ם מחלק בין אם נתערב דבר מר שזה היתר שלא כדרך אכילתו ובין אם סרח שהיתר זה הוא משום שזו נבילה שאין ראויה לגר, וע' מ"ש בפשט הרמב"ם שלכן נקט הרמב"ם בסוף לגבי בשר בחלב את הדוגמא שאם ערב דבר מר חייב, ולא אם סרח. משום שהחומרא בבשר בחלב הוא שחייב שלא כדרך הנאתו, אבל אם לא ערב דבר מר אלא בעצמו סרח, זה היתר אחר שנלמד מנבילה שאינה ראויה לגר ולכן שייך גם בבשר בחלב.
וכתב עוד בחוות דעת שהחידוש בנבילה שאין ראויה לגר הוא אפילו אם אחר כך הוא החזיר את זה והפך להיות ראוי. שאם המדובר כשעדיין אינו ראוי, לזה לא צריך פסוק שהרי פטור משום שאינו כדרך אכילתו.
ולכאורה אם כן מוכח שס"ל שדבר שלא היה ראוי וחזר להיות ראוי מותר. אלא שהחוות דעת כתב את זה רק לגבי דבר שסרח, אבל אם לא סרח אלא ערב דבר מר, מוכיח מהרמב"ם שזה נשאר באיסורו אם הוציא את הדבר המר. ואם כן כאן בג'לטין הרי זה כמו ערב בו דבר מר ולא כמו דבר שסרח.
ולפי החוות דעת מיושב מה ששאלנו, מדוע צריך היתר של נבילה שאין ראויה לגר, כיון שבלאו הכי הרי זה שלא כדרך אכילתו. אלא נפ"מ שזה איבד לגמרי שם איסור ואפילו אם יחזור ויהיה ראוי, ישאר מותר.
נפ"מ לתהליך הייצור של ג'לטין, שהוא חומר שמיוצר מעצמות ושאריות של בתי מטבחים אינם כשרים. אבל בתהליך ההפקה של הג'לטין מהעצמות, זה אינו ראוי לאכילה ואף מסוכן. האם אחר כך זה חוזר להיות מותר? לכאורה לפי הבנת החוות דעת, אם ההיתר משום שלא כדרך אכילתו, זה חוזר לאיסורו, ואם ההיתר משום נבילה שאין ראויה לגר, זה אינו חוזר להיות אסור.
שאלת אחשביה:
לכאורה על פי הגמרא בשבועות משמע שיש גדר של אחשביה גם באוכל דברים שאינם ראויים.
פסחים כא ע"ב
ומותר בהנאה פשיטא לא צריכא שחרכו קודם זמנו וקא משמע לן כדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו
כשאמרו שמותר בהנאה לאחר זמנו כיון שחרכו ואינו ראוי, האם גם באכילה זה הותר או רק בהנאה?
כתב הרא"ש מסכת פסחים פרק ב סימן א:
יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור.
ובשו"ת שאגת אריה סימן ע"ה דן בשאלת אכילת אוכלין ומשקין שאינם ראויים ביום הכפורים, והביא את דברי הרא"ש שאחשביה, והוסיף סתירה בדברי הטור: ומהתימה על הטור שבאו"ח (סי' תמב) הביא במסקנא הסכמת אביו דבאכילה אסור הא דחרכו קודם זמנו, וגבי יוה"כ (סי' תריב) הביא דברי ראבי"ה דבאוכלין שאינן ראויין אפילו איסורא ליכא, וכבר נתבאר שלא די שדבריו סותרין דברי אביו הרא"ש ז"ל אלא שדבריו סותרין זה את זה. דבר זה הביא הטור בשם ראבי"ה: "אכל מדבר שאינו ראוי לאכילה כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא". (ועיין מה שכתב שם הרב יועזר אריאל בתחומין כרך טו ליישב ולא נראה לי) אלא שלהלכה פסקו האחרונים גם ביום הכפורים שאסור לאכול דבר שאינו ראוי לאכילה. ע' משנה ברורה סימן תרי"ב ס"ק טו.
להלכה פסקו האחרונים שביום הכפורים אסור לאכול דבר שאינו ראוי לאכילה. ב שו"ע או"ח תריב, ו' כתב:
אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה, או שאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד שקץ במזונו, פטור.
ובמשנה ברורה סימן תריב ס"ק טו
פטור – דאכילה גסה לא שמה אכילה ומ"מ לכתחילה יש איסור בזה וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה [פמ"ג]:
ואף על פי כן כתבו האחרונים לערב דבר מר בשתיה של חולה ביום הכפורים. בשש"כ פרק לט סעיף ח' כתב:
חחולה שאין בו סכנה והוא צריך לקחת תרופות בצורת גלולות או טיפות אשר טעמן מר מותר לו לבלוע אותן אבל אסור לו לשתות מים כדי להקל על הבליעה ם ואם הרופא היודע ומקפיד על חומרת שתיה ביוםכיפור דורש שישתה מים עמהן או שהחולה לא יכול בשום אופן לבלוע ללא מים יערבב בהם מעט חומר מר כגון סבון נוזלי כדי לפגום במקצת בטעם המים (ובאשר לשיעור של מעט חומר מר שיש לערבב בהם יש להיוועץ גם ברב מורה הוראה וגם ברופא)
ועוד כתב החזון איש שהאחשביה הוא כשכל מה שאוכל הוא הרפואה, אבל בתרופה שאין בה חשש חמץ והחשש בתערובת שבה שמים את החומר התרופתי, הרי הוא אחשביה רק לתרופה ולא לאוכל, ולכן מטעם זה לכאורה אין לאסור בכלל.
סברא זו כתב החזון איש בהלכות פסח סימן קט"ז ס"ק ח' לגבי טבליות ותרופות:
…ואם הן מעורבין בדברים שאין ראוין לאכילת אדם אין בהן משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאיפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו ומותר לבולען בפסח לרפואה, ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב וכמ"ש סק"ז, מ"מ על ידי תערובת שאר דברים מותר דלא שייך כאן אחשביה דדעתו על הסמים ]ואמנם לקמן סי' קי"ז סק"ה מבואר דדכל שמערב בידים ע"מ לאכול החמץ בפסח אף שפסל אדם הפסח אסור[ ואם לא נפסלו לאכילת אדם אסורין באכילה וחייבין לבער.
ולגבי איסור דרבנן, כתב כסף משנה יסודי התורה ה' ח:
ובאיסורין דרבנן י"א דכיון דלא מתסרי אלא דרבנן שרו אפילו דרך הנאתן וי"א דאפשר דקיל טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן:
הבית יוסף (יורה דעה קכג) הביא תשובת רשב"א (חדשות סי' ס) שכתב שאין היתר לחולה שאין בו סכנה לעבור על איסורים דרבנן, חוץ מאיסור בישולי גוים שהוא איסור קל, אבל שאר האיסורים אין היתר מיוחד לחולה שאין בו סכנה. וכך פסק בשו"ע (קכג, ב) שאסור לעשות מרחץ מסתם יינם.
לעומתו הרמ"א (יור"ד סי' קנה, סעיף ג) פסק שיש אומרים שמותר לתת לחולים איסורי הנאה דרבנן, גם אם אין בחולי סכנה. וזאת על פי דברי הריב"ש (רנה) שכתב שמותר להתרפאות בהנאה מאיסורי הנאה דרבנן אך לא מאיסורי אכילה דרבנן, כלומר, אסור לאכול דברים שאסורים באכילה מדרבנן, גם לצורך רפואה. אלא שברמ"א בתשובות (שו"ת סי' קכד) כתב שבימינו איסור סתם יינם פחות חמור, משום שאין עבודה זרה כל כך ולכן מותר לשתות סתם יינם על מנת להתרפא אפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה. וחולה נקרא אך ורק מישהו שמוטל על מיטתו, ולא כשהולך ברחוב גם אם צריך להיסמך על מקל או על משהו אחר. הפמ"ג (שכח, ו) כתב שיש לפסוק כדברי הרמ"א בהגהות על השו"ע ולא כדבריו בתשובה. (מצאתי, לא עיינתי).