ב"ה
י. הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ב' – בדין קרקע עולם
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ב
במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.
כלומר: במה דברים אומרים שנאמר וחי בהם, בשאר מצוות. ובמה דברים אמורים – השני שמזכיר הרמב"ם – כלומר שבשאר עבירות יעבור ולא יהרג, כשזה להנאת עצמן אבל להעבירו על דת ובפרהסיא, בכל המצוות יהרג ואל יעבור.
וממשיך הרמב"ם בהלכה ג':
וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים .
מקור הלכה ג', הוא גמרא מפורשת סנהדרין עד ע"א
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה לא והא תניא אמר רבי ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי.
אינהו דאמור כרבי אליעזר דתניא רבי אליעזר אומר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי:
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא.
ובפירוש "ערקתא דמסאנא" נחלקו רש"י ורמב"ם. רש"י שם כתב:
ערקתא דמסאנא – שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל.
אבל ברמב"ם נראה שפירש אחרת כפי שכתב כסף משנה כאן:
ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא ופירש"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל"ת היא כמ"ש בפי"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו'
הנאת עצמן נמצא שם בסוגיה:
והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני דאי לא תימא הכי הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני הכא נמי הנאת עצמן שאני.
וכתב כסף משנה הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"א, שע"כ צריך לומר שאסתר לא היתה גילוי עריות, שאם כן אין הבדל בין פרהסיה וצנעה:
ופסק רבינו כרבא ונראה דסבירא ליה כהרמב"ן דעובד כוכבים הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא דא"כ לרבא דאמר הנאת עצמן שאני כלומר אפילו עבדה מעשה הא אמרינן דבשלש עבירות יהרג ואל יעבור אפילו מתכוין להנאת עצמו. והיינו טעמא דלא הוי בכלל גילוי עריות דאי בזנות גזירת בית דין של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דמשאר עבירות הוא ולית ליה דרשה דאל תקרי לבת לומר דהיתה אשת איש.
אביי אומר "אסתר קרקע עולם היתה". קרקע עולם, פירושו שהאשה לא עשה מעשה. ופירוש הדבר ראה נימוקי יוסף סנהדרין יז ע"ב שהסביר שהטעם הוא משום שיכולים לכוף אותה בעל כורחה על כך:
והא דאמרינן קרקע עולם לפי שיכולין לכוף אותה על כך בע"כ ובכי הא אין לה למסור עצמה למיתה שהרי אפשר שאפילו תמסור עצמה יכופו אותה לדבר עבירה ובכי האי גוונא שרי ואפילו בשלשה עבירות חמורות דאי לא למאן דאמר [שם] אל תקרי לבת אלא לבית דאשת איש היתה אמאי לא מסרה עצמה למיתה על כך וליכא למימר דמשום דלהנאת עצמו הוא שרי דבג' עבירות הללו לא שרי משום הנאת עצמן כדאמרינן גבי העלה לבו טינא לקמן אלא ודאי משום דקרקע עולם היא לא מסרה עצמה למיתה וה"ה לכל דבר שבידיהם להעביר בעל כרחנו שאין לנו למסור עצמנו למיתה בשב ואל תעשה כגון אסתר ואפילו בשעת השמד כדאמרינן [שבת דף מט א] גבי אלישע בעל כנפים שנטל תפילין מראשו כשראה קסדור ושעת השמד היתה ואעפ"כ נטלם הוא לפי שהיה בידם להעביר.
וצריך להוסיף, שאף שבאונס אשה נחשבת קרקע עולם, אבל אם עושה מרצונה הרי התורה חייבה על ההנאה, ונענשת.
וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן קסא לדחות דברי תשובות בית יעקב שהתיר לאשה למסור עצמה לשודדים כדי להציל נפשות:
ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור
וסברא זו, שאם אשה עושה מרצונה אין היתר של קרקע עולם, מוזכר גם בראשונים בסוגיה באופנים שונים, ע' מלחמת ה' פסחים ו ע"א
כתוב בספר המאור נמצא כתוב בהלכות הרב ז"ל מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא גרסי' הכי אלא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור אבל היא קרקע עולם היא ותעבור ואל תהרג:
אמר הכותב זאת הטענה אינה שלא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחד אנס אותה לבעלה שמאחר שיכולין לבעול אותה בעל כרחה אם נאמר שתהרג מה הנאה יש לך אבל משכחת לה שתהרג כשהעלה לבה טינא דאמרינן תמות ואל תבעל לו…
את סברת קרקע עולם כתבו התוספות לגבי רציחה, תוספות סנהדרין עד ע"ב, והוסיפו טעם לסברת קרקע עולם, מחמת הלימוד מרוצח:
והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייבה למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה והא דקאמר אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור יהרג גרסינן ואבועל קאי דעביד מעשה אבל הנערה עצמה שהיא קרקע עולם אין חייבת למסור עצמה ואי גרס תהרג יש לפרש דתהרג הנערה קודם שתעשה מעשה שתביא עליה את הערוה אבל לענין חלול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהני טעמא דקרקע עולם.
הגר"ח על רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ה הקשה הלא לענין רציחה כשעושה בשב ואל תעשה אינו נחשב כלל לרוצח וכגון באופן שזורקים אותו על תינוק כדי להרגו שאין זה מוגדר כלל כמעשה רציחה' שהרי הגוי הוא שעושה את מעשה הרציחה והישראל אינו אלא כגרזן ביד הגוי ובכהאי גוונא פשיטא שאינו חייב למסור נפשו שהרי אינו נחשב כלל לרוצח מה שאין כן אשה הנבעלת ברור שעושה מעשה עבירה אלא שעושה את המעשה בשב ואל תעשה ומנא לן דאינה מחויבת למסור הנפש וכתב הגר"ח שמחמת סברא זו נחלק הרמב"ם על תוס' וסובר שבגילוי עריות גם בקרקע עולם יש חיוב מסירת נפש עי"ש. (אוצר עיונים מתיבתא סנהדרין סימן מב אות ב').
אבל עדיין צריך עיון, ממה שכתב הר"ן שזו סברא פשוטה שאין למסור את הנפש על שב ואל תעשה. ואם כן לא מסתבר שהרמב"ם יחלוק על זה. ואם כן עדיין צריך עיון מדוע הרמב"ם לא הביא את זה בפירוש.
בפשטות בסוגיה, רבא לא חולק על אביי אלא אומר תירוץ נוסף. וכן כתב בחידושי הר"ן כאן. אבל הרמב"ם שלא מביא תירוץ קרקע עולם, ולא מזכיר שאין חיוב ליהרג אם זה שב ואל תעשה, משמע לכאורה שסובר כרבא שהטעם הוא שבהנאת עצמן אין חילול השם ואין דין יהרג.
ואם כן לדעת הרמב"ם בשלש עבירות חמורות גם בשב ואל תעשה הדין הוא שיהרג ולא יעבור. אבל קשה, הרי לגבי רציחה, אם הדין הוא יהרג ואל יעבור אפילו כשאומרים לו נשליך אותך על תינוק וכמ"ש התוספות, שזה בשב ולא תעשה, והרי אין כאן סברת מאי חזית דדמא דידך סומק טפי. שהרי ביאור סברא זו כתב רש"י שם עד ע"א:
סברא הוא – שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור, דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור – מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו – הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות.
לדבריו, דין יהרג ברציחה, הוא משום שנפש בלאו הכי תאבד ולכן אין 'וחי בהם', והדין יהרג כדי שלא תהיה גם עבירת רציחה. אבל במקום שאין עבירת רציחה כי זה בשב ואל תעשה, לכאורה צריך שיעבור ולא יהרג, שהרי ההיפך, לא מאי חזית דדמא דידך סומק אלא מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי?
וצריך לומר שלדעת הרמב"ם הרי עיקר הדין שיהרג הוא בגלל חילול השם, ולא בגלל חומר העבירות, וסברת מאי חזית היא רק הסבר מדוע יש חילול השם ברציחה. ולכן צריך לומר שיש חילול השם גם כשנותן לגוי את האפשרות להרוג יהודי, ולכן הדין הוא שיהרג ולא יעבור, אף בשב ואל תעשה.
או שיש לומר כמו שכתב הכסף משנה להלן בהלכה ה' לגבי נכרים שאמרו תנו לנו אחד ונהרגנו ואם לא נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש מישראל. וכתב כסף משנה הל' יסודי התורה פ"ה הלכה ה"ה:
אי קשיא על ר"ל קשיא דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור:
ענין קרקע עולם הובא להלכה שו"ע יו"ד קנז, א'
הגה: ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג (ר"ן פרק במה טומנין ונ"י פרק סורר ומורה). מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו (מהרי"ק שורש פ"ח /קל"ז/ בשם הר"ן).
לפי פסק הרמ"א אין לדבר על יהרג ואל יעבור במצוות עשה בכלל (וגם ישוב ארץ ישראל היא מצוה שלא שייך בה יהרג ואל יעבור, אף שיש בה מסירות נפש במלחמה.)
הרמב"ם מחלק בין להעבירו על דתו ובין שעת הגזרה. שאם להעבירו על דתו, שיש הבדל בין צנעה או פרהסיה, ובשעת גזירה על כל מצוה יהרג אף בצנעה. וכן יש חילוק אם עושה להנאת עצמו שאז תמיד מותר ובין אם זה להעבירו.
וכתב בית יוסף יורה דעה סימן קנז
והא דבשאר עבירות מפלגינן בין בשעת השמד לשלא בשעת השמד ובין בצינעא לבפרהסיא ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן ובג' עבירות לא מפלגינן בינייהו כתוב בנמוקי יוסף (סנהדרין יז סוע"ב) דטעמא משום דהני לאו משום חילול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הילכך בכל ענין אסירי. וכן כתב הר"ן במסכת יומא (ג: ד"ה חוץ) בשם הרמב"ן (מלחמות סנהדרין יח.)
אבל צריך עיון, שהרי לדעת הרמב"ם כפי שבארנו בשיעור הקודם הרי החומרא שלש שלש מצות החמורות אינו משום חומרת העבירות, שהרי הוא אנוס, אלא משום חילול השם. ואם אין חילול השם בצנעה, אם כן מדוע ג' עבירות וכן בשעת השמד, יהרג אף בצנעה?