ב”ה
כא. הלכות יסודי התורה פרק ז’ – הנבואה
מיסודי הדת לידע: החשיבות של הנבואה כפי שכתב הרמב”ם במו”נ ח”ג פמ”ה: “אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה” שאם אין נבואה תורה מנין.
פירוש המשנה לרמב”ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א
והיסוד הששי הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל, ויתחבר אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו ענינה. וביאור היסוד הזה בשלימות יארך מאד, ואין מטרתינו פירוט כל יסוד מהם וביאור דרכי ידיעתו, לפי שזה הוא כללות כל המדעים, אלא נזכירם בדרך הודעה בלבד, ופסוקי התורה מעידים בנבואת נביאים רבים.
אבל בהלכות יסודי התורה כתב הרמב”ם באופן שטחי מהם תנאים הנבואה ומיהו הנביא, וביתר אריכות בסוף חלק ב’ של מורה הנבוכים.
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ז הלכה ה”א
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם, ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד, אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו, מיד רוח הקודש שורה עליו, ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
מהלכה א’ משמע לכאורה שאדם שיעשה את אותם דברים שמדבר הרמב”ם עליהם “מיד רוח הקודש שורה עליו” – משמע שזו מעלה שהכרח שמי שיעשה הכל יקבל רוח הקודש. אבל בהלכות ד’ – ה’ מדבר הרמב”ם על בני הנביאים, “אפשר שתשרה עליהם שכינה ואפשר שלא תשרה” – סותר?
צריך לומר שפירוש המילה “מיד” אינה ‘הכרח’, אלא שאינו צריך השלמות נוספות, ואם עשה הכל, “מיד” הכוונה שלא צריך עוד השלמה נוספת.
אלא שמדרגת רוח הקודש אינה מדרגה גבוה של נבואה, ואולי לרמב”ם, בהכרח שתחול עליו רוח הקודש, אבל אינו ודאי שיקבל נבואה. וגם הנביא לא כל מה שרואה הוא באותה מדרגה, לדוגמה: ספר שמואל נכתב כנבואה, ואילו מגילת אסתר ברוח הקדש (מגילה ז’ ע”א). וראה להלן בהלכה ב’. וראה מורה נבוכים ח”ב פרק מה על מעלת רוח הקדש. שם דיבר על מדרגות בנבואה, וכתב שגם אין הכרח שנביא יהיו כל נבואותיו במדרגה אחת. ושתי מדרגות הראשונות שהביא שם הם “מעלות לנבואה” והשניה היא מדרגת רוח הקודש. ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק מה:
והמדרגה ב הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקודש חבר דוד תהלים, וחבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים, וכן דניאל ואיוב ודברי הימים, ושאר הכתובים בזה המין ברוח הקודש חוברו, ולזה יקראום כתובים, רוצים לומר שהם כתובים ברוח הקודש, ובבאור אמרו מגלת אסתר ברוח הקודש נאמרה, ועל כיוצא ברוח הקודש הזה אמר דוד, רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני, ר”ל שהיא הביאתהו לדבר מאלו הדברים, ומזה הכת היו שבעים זקנים הנאמר עליהם ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו, וכן אלדד ומידד, וכן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים מזה הכת, ר”ל שהוא כמו שזכרו, שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש..
ולכן יתכן שמי שהכין עצמו בהכנות הראויות כפי שתאר את זה הרמב”ם שם, אכן בהכרח הוא יקבל רוח הקודש, אבל נבואה ממש תלויה ברצונו של הקב”ה[1].
הרמב”ם דן בעניין הנבואה כאילו היה דבר הנוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו מזכיר שהנבואה נסתלקה מישראל. האם שתיקתו רמז לדעה שהנבואה היא בכדי הישג? לתקוה שהנבואה עומדת לשוב? מדבר הוא עליה כעל דבר שאפשר לרכוש: “אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו… מיד רוח הקודש שורה עליו”.
על חשיבות מעלות המידות שפרט הרמב”ם בפרק ז’ בהלכה א’, ראה פירוש המשנה לרמב”ם מסכת אבות – שמונה פרקים פרק ז
ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן, והוא אומרם: “אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר”. אמנם ‘חכם’ הוא כולל המעלות השכליות בלא ספק. ו’עשיר’ היא ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו ‘עשיר’, והוא אומרם בגדר העשיר: “אי זה הוא עשיר? השמח בחלקו”, כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן ‘גיבור’ היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר, שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומרם: “אי זה הוא גבור? הכובש את יצרו”.
וראה את פרק לב במורה נבוכים, הדעות השונות בנבואה והדגיש שדעת התורה היא שנביא יכול להתנבא רק אם הוא ראוי לכך מבחינת המידות והדביקות שלו, ושם כותב הרמב”ם בבירור ומביא הוכחות שאין מצב שבו אדם יתנבא בהכרח. סיכום הפרק הנ”ל מהרב אבינר בפירושו למו”נ:
הרמב”ם במורה נבוכים’ ב לב מביא שלוש תיאוריות בעניין הנבואה: א הפילוסופים הפילוסוף חושב שלומדים ומתעמקים מגיעים לרעיונות עליונים נשגבים מופלאים ונבואיים כלומר נבואה היא שיא ההבנה האנושית. נכון שפילוסופים יוונים הגיעו להשגות גדולות כגון אפלטון אבל זה לא אומר שד’ דיבר אליהם ב. ההמון המון העם חושבים שכל אחד יכול להיות נביא אדם שאינו קדוש עליון לפתע הופך לנביא. הרמב”ם אומר, לפי זה גם צפרדע וחמור יכולים להיות נביאים. לפי ההמון ד’ עושה הכל והאדם אינו עושה דבר ולפי הפילוסופים האל לא עושה כלום והאדם עושה הכל. ג. התורה אומרת שאדם צריך לזכך מאוד את החכמה והמידות ואז ד’ ידבר אליו או לא כי הרי אלפיים שנים אין נבואה מאז חורבן בית ראשון (בבא בתרא יב) זו כוונת דברי הרמב”ם כאן שהאל מנבא את בני האדם.
הלכה ב’: מעלות הנביאים – מעלות שונות:
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ז הלכה ה”ב
הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא, וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו, וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
ואומר הרמב”ם במו”נ ח”ב פל”ב שגם במתן תורה היו דרגות שונות של נבואה:
…ואמנם מעמד הר סיני ואף על פי שהיו רואים כלם האש הגדולה ושומעים הקולות הנוראות המפחידים על צד הפלא, לא הגיע למדרגת הנבואה אלא הראוי לה, ועל מדרגות ג”כ, הלא תראה אמרו, עלה אל ה’ אתה ואהרן נדב ואביהוא, הוא ע”ה במדרגה העליונה כמו שאמר ונגש משה לבדו אל ה’ וגו’, ואהרן למטה ממנו, ונדב ואביהוא למטה מאהרן, ושבעים זקנים למטה מנדב ואביהוא, ושאר האדם למטה מהם לפי שלמותיהן.
את הנבואה של מתן תורה הסביר הרמב”ם במורה ח”ב פל”ג. ושם הסביר (לפי הסבר ר’ יהודה אבן שמואל, ע”פ הנרבוני[2] וההולכים בדרכו, ונחלקו המפרשים בחריפות בפירוש דברי הרמב”ם בפרק זה) ששתי דברות ראשונות שמעו ממש מהקב”ה, הואיל וידע העם עיקרים אלו במופת, לכן הבחינו בקול להבין את תוכנו, אם כי את הדברות עצמן שמעו רק מפי משה “בהבדל אותיות נשמעות’.
אמנם דעת הרמב”ן והכוזרי ואבן עזרא שהעם שמע את כל עשרת הדברות ‘בהבדל אותיות’ והדיבור היה אל היה כמו אל משה.
כדעת הרמב”ם כתב רש”י על הפסוק “משה ידבר והאלוקים יעננו בקול”, רש”י שמות יט, יט.
משה ידבר – כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא (שמות כ ב) אנכי ולא יהיה לך והקב”ה מסייעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע:
בהלכה ג’ אומר הרמב”ם עוד ענין בנביאים שהוא גם הבדל בין נבואת משה רבינו לשאר הנביאים:
הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן, וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה, וכן שאר הנביאים, מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו, ויש שהן אומרים הפתרון בלבד, ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.[3]
מה שכתב הרמב”ם: “מיד יחקק בליבו פתרון המשל” – ראה רמב”ם מורה נבוכים במעלת עקידת יצחק, הענין הראשון הוא שאנו נדע מה ניתן לעשות מאהבת ומיראת ה’. והדבר השני הוא לגלות לנו את כוחה של הנבואה, שאילו היה למשה רבינו ספק, לא היה עוקד את יצחק. ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק כד
והענין השני להודיע אותנו איך יאמינו הנביאים באמת מה שיבואם מאת השם בנבואה, שלא יחשוב החושב בעבור שהוא בחלום או במראה כמו שבארנו, ובאמצעות הכח המדמה, שפעמים לא יהיה מה שישמעוהו או מה שיומשל להם אמת או יתערב בו קצת ספק, ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת ויציב אצל הנביא לא יסופק בדבר ממנו אצלו כלל, ודינו אצלו כדין הענינים הנמצאים כלם המושגים בחושים או בשכל, והראיה על זה הסכים אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב כמו שצווה ואף על פי שהיתה המצוה ההיא בחלום או במראה, ולו היו הנביאים מסופקים בחלום של נבואה או היה אצלם ספק במה שישיגוהו במראה הנבואה, לא היו מסכימים לעשות במה שימאנהו הטבע ולא היה מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק
המעלות לעומת נבואת משה רבינו מסכם רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ז הלכה ה”ו
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים, ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול, כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו, ונאמר ודבר ה’ אל משה פנים אל פנים, ונאמר ותמונת ה’ יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן[4] הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם, כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם, ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם, לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
כל הדברים שאמרנו הם: שמתנבאים רק בלילה או כשנופלת עליהם תרדמה, כשמתנבאים איבריהם מזדעזעין וכו’ וכן שאת הדברים מודיעים לנביא בדרך משל. ועוד שלא מתנבאים בכל עת שירצו. כל הדברים הללו לא היו אצל משה רבינו.
החשיבות של ההבדל בין נבואת משה רבינו לשאר הנביאים היא משום שצריך לדעת שלא יתכן שיבוא נביא ויאמר דבר שאינו כדברי משה רבנו בתורתו. ואם נביא יאמר דבר שלא כדברי תורה הרי דינו כדין נביא שקר. ולכן חשוב לרמב”ם להדגיש את ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. הרמב”ם הרחיב בהבדל שבין נבואת משה לשאר הנביאים גם בפירוש המשנה לסנהדרין פרק חלק. וכן במורה נבוכים פרק לה (וכן בקודמים לו).
הגמרא אומרת שמשה רבינו הסתכל באספקלריה מאירה יבמות דף מט עמוד ב: “כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה”. אספקלריה היינו מראה, זכוכית מלוטשת או משקפת, טלסקופ וכיו”ב.
וכתב רש”י שם: “נסתכלו באספקלריא שאין מאירה – וכסבורים לראות ולא ראו ומשה נסתכל באספקלריא המאירה וידע שלא ראהו בפניו”. כלומר, לרש”י גדלותו של משה רבינו במה שידע שהוא אינו רואה. וגם לרמב”ם אין משה רבינו רואה בפניו, ולכן כתב: “ונאמר ותמונת ה’ יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו.” היינו שלדעת הרמב”ם משה רבינו ראה ברור את המשל ואת הנמשל, ואין הפירוש שמשה רבינו ראה את הקב”ה.
לא רק בהשגתו היה משה רבינו שונה משאר הנביאים אלא גם בעובדה שהוא עשה ניסים לכל ישראל. שאר הנביאים עשו ניסים רק לאנשים בודדים או לקבוצות אנשים, כפי שבאר הרמב”ם שם פרק לה. ושני הדברים הללו כרכה התורה בפסוק האחרון של התורה דברים לד, י – יב:
(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים: (יא) לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה’ לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
וכתב הרמב”ם שם:
והוא אמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה לכל האותות והמופתים וגו’ לעיני כל ישראל, שהוא קשר הנה שני הענינים יחד, שלא יקום מי שישיג כהשגתו, ולא מי שיעשה כמעשיו, ואחר כך באר שהאותות היו לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו החולקים עליו, והיו ג”כ לעיני כל ישראל הנמשכים אחריו שנאמר לעיני כל ישראל, וזה דבר לא נמצא לנביא לפניו, וכבר קדמה הגדתו הצודקת שלא יהיו לזולתו
בספר תולדות יצחק לרבי רבי יצחק קארו זצ”ל זקנו של מרן הבית יוסף בסוף פרשת וזאת הברכה עה”פ “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה”, כתב שבשלשה מקומות מצינו מעלתו של משה על שאר הנביאים. בפרשת וארא (וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם”), בפרשת בהעלותך (פה אל פה אדבר בו”), ובפרשת ברכה (ולא קם עוד נביא וכו’) ודקדוק גדול יש בדברים, בפרשת וארא למדנו על מעלת משה מן האבות הקדושים, בפרשת בהעלתך מעלתו על כל נביאי דורו, ובפרשת ברכה מעלתו על כל הנביאים העתידים לקום אחריו עי”ש (הובא בשיעור של הרב אשר וייס).
הבדל נוסף וחשוב בין משה רבנו ושאר הנביאים היא העובדה שמשה רבינו הוא היחיד שיכול לומר דבר בהלכה, ממשה רבינו ואילך נאמר “לא בשמים היא”. וכך כתב הרמב”ם בהקדמת המשנה:
ודע, שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי”ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי.[5]
וזהו היסוד שכתב הרמב”ם בפרק חלק:
ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה’ זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו.
יתר על כן: ההלכה והנבואה הן לא רק שתי מערכות נפרדות, אלא הנבואה עצמה היא כפופה להלכה, משום שאנו מקיימים את מצות הנביא, לא משום שהוא נביא אלא משום שההלכה אמרה שצריך לשמוע לנביא, וההלכה היא קובעת מיהו נביא אמת. ע’ מה שכתב הרמב”ם בסוף הפרק, רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ז הלכה ה”ז
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים, ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם, וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח”כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ”כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע”פ שני עדים כשרים ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה’ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, ונאמר כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב.
דבר נוסף: גם בנוגע לאותות משה רבינו יש הבדל כמ”ש משך חכמה בפרשת חוקת:
ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו מן, ושליו, ובאר, וקי”ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש”י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב (יהושע י, יד) ולא הי’ כו’ לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל (מלכים א’ יח), ושמואל במטר (שמואל א’ יב), זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה, כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם (במדבר יב, ח) פא”פ אדבר בו (ועיין ספרי (בהעלותך יב-ח), ומדע) (ה’ יסודי התורה ז-ו), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע משדד הטבע, ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי”ת מקודם,[6]
על נבואת משה ע’ הרב אשר וייס
[1] הרמב”ם כתב מו”נ, ח”ג, הקדמה (א, ב): “והנה עוררתני בו המחשבה המיושבת והעזר האלוהי אל ענין שאספרהו”, והשווה למה שכתב במורה הנבוכים חלק ב פרק מה: “המדרגה א תחלת מדרגות הנבואה, שילוה לאיש עזר אלהי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב מקהל רעים, או הציל חשוב גדול, או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות, וזאת תקרא רוח ה’…”. משמע שהרמב”ם רואה עצמו כמי שזכה לתחילת מעלת הנבואה. וראה מאמרו של פרופ’ אברהם יהושע העשל “ההאמין הרמב”ם שזכה לנבואה?” נמצא בקובץ זה.
[2] הרב קאפח כתב עליו בפתח מהדורתו למורה הנבוכים ע’ 29: “נראה שהוא היה בעל דעות חורגות מן המסור והמקובל באומה ואף בדברים יסודיים כגון האמונה בתחית המתים וכדומה, ולא היה אכפת לי אם היה מבטא את כפירותיו והזיותיו בתור דעות שלו, הנו ככל הפקפקנים הספקנים והכפרנים שבעולם, אך מצער הדבר שהוא מנסה להשחיל את דעותיו כאלו רבנו [הרמב”ם] חלילה סבור כך, ולפעמים נדמה כי ביודעין הוא מנסה להתעות את הקורא, ויש להזהר בו”.
[3] דברים אלו סותרים מה שכתב שו”ת רדב”ז חלק ב סימן תתטז
שאלת ממני על ענין נבואת הנביאים לסבת מה היתה לפעמים דרך משל וחידה ולפעמים בלא משל ואפילו בנביא אחד בעצמו פעמים תהיה אליו הנבואה בדרך משל ופעמים בפירוש בלא משל.
תשובה ראיתי מי שכתב בזה כשירצה האל להודיעו דבר עתיד יתנבא דרך משל וכשישלח אותו בשליחות יתנבא בלא משל ותירוץ זה נכון הוא אם הוא בכל הנבואות ואני חושב שהכל לפי הכנת הנביא והתבודדותו כי לפעמים יהיה מוכן לקבל הנבואה ואז יראה הנבואה בלי משל וחידה כמי ששומע דברי חבירו ואינו נרתע ממנו ומבין מה שאומר לו ולפעמים יהיה לו קצת הכנה ויראה המשל או החידה ויבין הכוונה ולפעמים יהיה בלתי מוכן ויצטרך לשאול פירוש המראה שנאמר הלא ידעת מה המה אלה ואומר לא אדוני וכאלו המלאך הדובר בנביא מתמיה עליו הלא ידעת כי היה ראוי להכין עצמך כדי לידע כונת המראה ולכן לא יארע להם דבר זה אלא בתחלת נבואתם שעדיין לא הורגלו להתערב עם הצורות הקדושות.
[4] ועמד על כך המשך חכמה בפרשת חוקת (ראה נספח), שדוקא משה רבנו כיון שהוא מתנבא לא בחלום ולא מפשט מן החומר, לכן כל האותות שהוא עושה הוא עושה רק בציוי מהקב”ה, כדי שלא יחשבו שהוא בעל הכוחות. אבל שאר נביאים אין בהם חשש. וז”ל שם:
ובאמת ראוי להתבונן, כי לא מצאנו למשה שיעשה דבר וענין בלי צווי השם קודם בכל המופתים ופלאות שעשה, כמו מן, ושליו, ובאר, וקי”ס, מה שמצאנו בשאר נביאים שעשו מעצמם, והש”י הקים דבריהם, כמו הראשון היה יהושע בעמידת השמש, וכמאמר הכתוב (יהושע י, יד) ולא הי’ כו’ לשמוע בקול איש, וכן באליהו בהר הכרמל (מלכים א’ יח), ושמואל במטר (שמואל א’ יב), זולת מה שמצאנו לו בדבר קרח, הלא דבר הוא. ונראה בזה, כי נביא אחר שהשגתו אינה באספקלריא המאירה, ובנבואתו הוא כמשתגע, שהוא מופשט החומר ומשולל החושים, בזה הלא עין בעין נראה כי לא אלקים הוא, ורק כחות הנבואה האלקית באים מהמשפיע היחיד אלקי רוחות לכל בשר, לא כן משה, כי הוא נשאר בחושיו ומדבר כאדם עם חבירו, וכמאמר השם (במדבר יב, ח) פא”פ אדבר בו (ועיין ספרי (בהעלותך יב-ח), ומדע) (ה’ יסודי התורה ז-ו), אילו היה עושה כן, אז אמרו עליו כי הוא בעצם כח משפיע משדד הטבע, ועשאוהו לאלקי לעבדו, לכן מפני שהיה קל הטעות להמיר כבודו באל שדי, לא עשה שום נס ופלא מעצמו בלי מה שיצוהו השי”ת מקודם,
[5] הרב קוק באגרות ראיה ח”ב אגרת תסו עמ’ קא, כתב שהכוזרי חולק על הרמב”ם וסובר שהביא יכול לומר דבר בעניני הלכה. ואכן כן משמע בכוזרי ח”ג סימן לט-מא, אבל כתב שם על הסנהדרין, בסוף סעיף מא: “שרק מעט מאוד נסתיעו בנבואה”.
וכן המאירי בסדר הקבלה, (מהדורת הבלין עמ’ 45) כתב:
ולפעמים היתה הנבואה מבררת להם כל תעלומה, כמו שדעת מדברי קצת חכמינו השלימים שהנבואה תגיד השגות עיוניות לא יוכל העיון להשיגם כ”ש הסברא כי כמו שיגיע לכח המדמה השגת מה שלא יגיע אליו מן החושים, כן יגיע לכח השכלי השגת מה שלא ישיגהו בעיון ובהקדמות ובהקש וסברא, אבל מ”מ הם היו נושאים ונותנים בדרכגי ההקש והמדות והסברא להוציא לאור תעלומותיהם. וכל זה באין מחלוקת ביניהם כלל, כי היו אז נמסרים לנביאים וסרים אל משמעתם ונשמעים אליהם.
ובהערה שם ציין רש”ז הבלין שכוונתו במ”ש “קצת חכמינו השלימים” הוא לרמב”ם במו”נ ח”ב פל”ח וצ”ע. וכן משמע בתשובות הרשב”א ח”א סימן י’ שכתב הרשב”א שמיכל לא נבעלה לפלטי בן ליש וזה נודע על פי הנביאים.
וכן בבית הבחירה בבכתובות ט’ ע”א (וע’ הערה ו’ של ר”א סופר): “כבר ידעת שכל שנאסרה לבעלה מחמת הבועל והוציאה אסורה לבועל ושמא תאמר היאך הותרה בת שבע לדוד ואם תאמר שלא נאסרה לאוריה מפני שלא היו שם עדים ואין אשה אסורה לבעלה אלא או בשני עדים או בקנוי וסתירה בעדים ועד אחד של טומאה אין זה כלום שכל שנתפרסם על ידי נביא אין לך עדות גדולה מזו אין הענין אלא מפני שאונס היה ולא נאסרה על בעלה”.
וע’ הערות הבלין ע’ 46, שכתב שגם מספר העיקרים מאמר ג’ פי”ד משמע שלא כרמב”ם. וע’ מקורות נוספים אצל הבלין שם, וע’ שעור בענין לא בשמים היא. וכן מהר”ן בדרשות דרוש אחד עשר משמע שנביא יכול להורות בהלכה (ע’ קצט מהדו’ פלדמן) ומה שמבואר במסכת תמורה שאין לשאל בשמים על ההלכות שנשכחו, הוא רק לכתחילה שעדיף לא ללמוד מנביאים. אבל בשעת הצורך מותר.
ובדעת רש”י, מצאנו שמשמע שדעת רש”י שניתן להכריע על פי נביא:
א. בגמרא מגילה יד ע”א: “הרבה נביאים עמדו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שנצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה”, וכתב על זה רש”י: “נבואה שהוצרכה לדורות – ללמוד תשובה או הוראה”
ב. בקידושין ע”ב ע”א אומרת הגמרא: “כי הוה ניחא נפשיה דרבי, אמר: הומניא איכא בבבל, כולה עמונאי היא; מסגריא איכא בבבל, כולה דממזירא היא; בירקא איכא בבבל, שני אחים יש שמחליפים נשותיהם זה לזה” וכתב על זה רש”י : כי קא ניחא נפשיה – נזרקה נבואה בפומיה.
אלא שיש לדחות ראיות אלו, על פי הגמרא בבא בתרא דף יב ע”א שהובאה לעיל
אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע”פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: (תהלים צ’) ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול.
וכתב רש”י שם:
“משום דאמר ליה לעיל אין אלו אלא דברי נביאות שקרא דברי חכמים נבואה נקט לה להא מילתא. אטו חכם לאו נביא הוא – וכי אין חכם ראוי להיות נביא דקאמר מר ניטלה מן הנביאים וניתנה לחכמים מכלל דמעיקרא לא היתה נבואה לחכמים. הכי קאמר אע”פ שניטלה מן הנביאים – שאינם חכמים מן חכמים לא ניטלה ונביאים יש להן לבב חכמה.”
ולעומת זה בגמרא עירובין דף מה ע”א:
דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב (שמואל א כג) ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שסים את הגרנות. תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש. דכתיב והמה שסים את הגרנות, וכתיב (שמואל א’ כ”ג) וישאל דוד בה’ לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה’ אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור – הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים. אלא: אי מצלח אי לא מצלח. דיקא נמי, דכתיב לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה, שמע מינה.
וכתב רש”י שם “הרי שמואל ובית דינו קיים – ומידי דאיסור והיתר לא משייל באורים ותומים.” ומשמע שאין לשאול איסור והיתר באופן מיסטי.
[6] אבל עיין בספר העיקרים מאמר רביעי פרק כב ההיפך וביאר שחטא מי מריבה היה משום שמשה לא עשה מעצמו. ואכמ”ל.