ב"ה
כב. יסודי התורה פרק ח' – הניסים – על נס וטבע ברמב"ם
רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה א'.
משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות, ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה' עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.
הלכה ב
נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר, שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו, כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות, וזהו שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו בעת שנתן לו האותות לעשותן במצרים ואמר לו ושמעו לקולך, ידע משה רבינו שהמאמין על פי האותות יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב והיה נשמט מלילך ואמר והן לא יאמינו לי, עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא שאלו האותות אינן אלא עד שיצאו ממצרים ואחר שיצאו ויעמדו על ההר הזה יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך שאני נותן לך כאן אות שידעו שאני שלחתיך באמת מתחילה ולא ישאר בלבם הרהור, והוא שהכתוב אומר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט. אף על פי כן הרמב"ם בסוף הפרק הקודם אומר שההאמנה של נביא היא על ידי נס שעושה, פ"ז הלכה ה"ז:
וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
הנס הוא דבר שבדיעבד, האמונה האמיתית היא רק ממעמד הר סיני. ומה שנצטווינו לשמוע לנביא הוא משום שכל אמרה תורה, אבל בעיקרו אנו יודעים שאדם זה ראוי לנבואה.
מטרת ניסי יציאת מצרים לרמב"ם היא משום הצורך. לרמב"ן שמתוך כך נאמין בניסים הנסתרים. אבל הרמב"ם מנסה למעט בחשיבות הניסים ובניסים בכלל, ראה רמב"ם הל' מלכים פי"ב הלכה ה"א:
אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.
השגת הראב"ד: אל יעלה על הלב שבימות המשיח כו' עד משלים. א"א והלא בתורה והשבתי חיה רעה מן הארץ.
ואכן גם הרמב"ן, דרשת תורת ה' תמימה כתבי רמב"ן ח"א ע' קנד חולק עליו:
נתמה מן הרמב"ם ז"ל שהוא מגרע הנסים ומגביר הטבע… כי כבר כתיב בהבטחות 'והשבתי חיה רעה מן הארץ' תניא, ר' יהודה אומר מעבירן מן העולם ר' שמעון אומר מעבירן שלא יזיקו… וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש ואומר ושעשע יונק על חר פתן מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות מושיט אצבע לתוך גלגל עינו של צפעוני.
שיטת הכלאם: הכל נס
שיטה זו גורסת שלא קיימים חוקי טבע בכלל, אלא כל מה שמתרחש בעולם נובע מרצונו הישיר של הקב"ה. וכך כותב הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג פרק יז:
זו היא [שיטת] כת ה"אשעריה" מן המוסלמים … היא השקפת הסוברים שאין בכל המציאות מאומה במקרה כלל, לא חלקי ולא כללי, אלא הכל בחפץ וכוונה והנהגה… אין הרוח נושבת במקרה אלא ה' הניעה, ולא הרוח היא אשר השירה את העלים אלא כל עלה נשר במשפט ובגזרה מאת ה', והוא אשר השיר אותו עתה במקום זה, ולא יתכן שיתאחר זמן נשירתו ולא שיקדם, ולא תתכן נשירתו שלא במקום זה, כיון שכל זה גזור מראש.
שיטה זו הרמב"ם דוחה בחלק שלישי פרק יז, הרמב"ם מבקר את שיטה זו, והוא מוצא בה כחצי תריסר "זרויות"[1] ומסיק מתוך כך כי שיטתם מופרכת מטעמים שההיגיון מחייבם
הסיבה המכריעה את הכף כנגד שיטת הכלאם היא שלפיה לא תתכן בחירה חופשית לאדם. כיצד? אם כל מה שמתרחש בעולם הוא פרי רצונו המוחלט של הקב"ה, יוצא שהכל גזור מראש ואין מקום כלשהו לבחירת האדם ולחופש פעולותיו, וכך הוא כותב שם ח"ג פי"ז בתרגום שוורץ:
לפי דעה זאת מתחייב שכל תנוותיהם ומנוחותיהם של בעלי החיים נגזרות מראש ולשאדם אין שום יכול לעשות או לא לעשות דבסר. כמו כן מתחייב מדעה זו שטבע האפשרי יהיה בטל לגבי דברים אלו, ושדברים אלה יהיו כולם מחויבים או נמנעים.. מדעה זאת התחייב גם כן שענין המצוות לא מועיל דבר כי האדם אשר באה עליו כל מצוה אינו יכול לעשות דבר, לא לקיים מה שנצטטה ולא להימע ממה שנאסר עליו.
וכן משמע מדבריו בשמנה פרקים, שזו הסיבה שהרמב"ם דחה את דעת המדברים, ושם גם כן מבואר הסיבה שהרמב"ם דוחה את דעתם הוא משום שלפי דעתם, אם הכל מאת הקב"ה אין לנו בחירה חופשית. ובמו"נ שם גם טוען שלדעתם צריך להיות לאדם נפש מיוחדת לכל מעשה[2], ואכמ"ל.
וכן אומר הרמב"ם פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות – שמונה פרקים פרק ח:
'המדברים', לפי ששמעתים אומרים, שהרצון בכל דבר בעת אחר עת תמיד. ולא כן נאמין אנחנו, אלא הרצון היה בששת ימי בראשית, והדברים כולם נמשכים על טבעיהם תמיד, כמו שאמר: (קהלת א, ט) "מה שהיה הוא שיהיה", (קהלת ג, טו) "ואשר להיות כבר היה", (קהלת א, ט) "אין כל חדש תחת השמש". ומפני זה הוצרכו החכמים לומר שכל המופתים היוצאים ממנהגו של עולם, אשר היו, ואשר יועד בהם שיהיו, כולם קדם הרצון בהם בששת ימי בראשית, והושם בטבע הדברים ההם אז, שיתחדש בהם מה שהתחדש. וכאשר התחדש בזמן הראוי – חשבו בו שהוא דבר שקרה עתה, ואינו כן. וכבר הרחיבו בזה הענין הרבה במדרש קהלת וזולתו. ומאמרם בזה הענין: "עולם כמנהגו הולך". ותמצאם תמיד בכל דבריהם, עליהם השלום, יברחו מתת הרצון בדבר אחר דבר ובעת אחר עת.
וכן כתב הרמב"ם על המשנה באבות ה,ו:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת אבות פרק ה משנה ה
שהם לא יאמינו בחידוש הרצון עת אחר עת, אלא שבראשית עשיית הדברים הושם בטבעם שייעשה בהם כל מה שייעשה, בין שהיה הדבר אשר ייעשה – תדיר, והוא הדבר הטבעי, ובין שהיה לעתים רחוקות, והוא המופת. ולפיכך אמר שביום הששי הושם בארץ שתשקע בקורח ועדתו.
ובהמשך אומר הרמב"ם שכל הניסים נקבעו עם הבריאה, אלא עשרה דברים אלו נבראו בין השמשות.
לפי הרמב"ם בפירוש המשניות דברים הנתפסים כניסים, מקורם בתכנון מקורי מזמן בריאת העולם ואפשרות התהוותם של הנסים נובעת מהיותם מתוכננים מראש, כאשר הם בעצם אינם מבטאים סטייה מחוקי הטבע במובן הרחב ביותר.
זה משום שהקב"ה הוא שלם והעולם חייב להיות שנברא מושלם. ניתן לתת דוגמה משני מתכנתים שכותבים תוכנת מחשב. אחד גאון שיכול לכתוב תוכנה ללא שום שגיאות, והשני אינו מושלם, אלא שיודע שכשהוא יפעיל את התוכנה והיא תתקע בגלל שגיאה, הוא יתקן[3]. לא יתכן שהעולם בנוי על תוכנה שאינה מושלמת וצריכה תיקון במקום ש"נתקעת". לכן גם הניסים בעל כורחנו טבועים בטבע העולם מאז הבריאה.
אלא שצריך עיון במורה נבוכים ח"ב פרק כט, שם מצד אחד נראה שהרמב"ם מסכים עם דעה זו שמבסס בפירוש המשנה באבות, ומאידך ממשיך ואומר: "אף על פי שהחכמים ז"ל אמרו על אודות הנסים דברים מוזרים מאד" וממשיך ומביא את הדעה הזו, ומשמע שדוחה אותה[4], ז"ל (תרגום שוורץ):
מה שאני אמרתי, שדבר לא ישתנה מטבעו ולא יתמיד בהשתנות זאת, זה כדי להישמר מפני נסים. שהרי אף שהמטה נהפך לנחש והמים הפכו לדם… בלי סיבה טבעית המחייבת זאת, הנה הדברים האלה והדומים להם לא התמידו ולא הפכו לטבע אחר, אלא כמו שאמרו ז"ל עולם כמנהגו הולך. זאת היא דעתי והיא מה שראוי להאמין בו, אף על פי שהחכמים ז"ל אמרו על אודות הנסים דברים מוזרים מאד שאתה מוצא אותם מפורשים בבראשית רבה…
בכל אופן, חז"ל כבר עמדו על הבעייתיות של קיום ניסים מחוץ לדרך הטבע, ולפי הרמב"ם זה מה שעומד בבסיס המשנה במסכת אבות.
במקום אחר דוחה הרמב"ם דעה זו של המדברים, לאחר שהרחיב בהסברה, אפילו בלא ראיה, מו"נ חלק א פרק עג:
ובכמו אלה האמונות יאמר אצלי ואצל כל בן דעת, אִם כְּהָתֵל בֶּאֱנוֹשׁ תְּהָתֵלּוּ בוֹ, (איוב יג ט) שזהו גוף ההתול באמת.
בעצם את ההשקפה הזאת שכל קיום העולם ממשיך רק בנס ואין הבחנה בין טבע לנס, כתב הרב דסלר (מכתב מאליהו, בני-ברק תשכ"ד, פרק "הנס והטבע", כרך א,עמ' 177-183) ולהלן מקצת דבריו:
אין בין נס והטבע כלום: הכל נס הוא; כל העולם כולו אין לו שום סיבה זולת רצונו ית', ורצונו היינו מעשיו והנהגתו, כי כל אשר ברצונו מתהווה מאליו, רק זה שאנו קוראים לו נס היינו רצון שיתהווה עניין שלא הורגלנו בו, וממילא החידוש פועל בנו להתעורר ולראות בו את יד ה'. וזה שאנו קוראים טבע הוא אשר רצונו ית' שיתמיד אופן אחד אשר נהיה מורגלים בו, ויהיה מקום לנסות את האדם, אם גם בכזה יראה אך את רצון ה' לבד, או יחשוב כי מסר השי"ת כוחות לטבע – ושבתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סיבה ומסובב. ולפי זה הטבע איננה במציאות כלל, אלא היא רק אחיזת עיניים לאדם, שיהיה לו מקום לטעות וגם לבחור באמת.
וראה גם במכתב מאליהו חלק ג' עמוד 177
הטבע הוא שנתן הבורא חוק בבריאה שתתנהג בהנהגה מוגבלת של סיבה ומסובב. כגון: התבואה – החרישה, הזריעה, ההשקיה הם הסבות הטבעיות הגורמות לגידול התבואה. אבל השאלה היא: הרי לא נדע המהלך למה הסיבה מסבבת המסובב, ורק נדע שכך הוא תדיר. האם אין זה באמת נס תדירי – אלא שהורגלנו בו?
ונצייר נא לנו: אילו ראינו קבר אשר המת שנקבר בו כבר נאכל כל בשרו ויהי לעפר, והנה לאט לאט מעומק הקבר מתחיל לצמוח גוף אדם ועולה דרך הקרקע, והקבר נפתח ויוצא אדם חי ככל החיים, מה היינו אומרים לזה? האם אין זה נס גדול של תחיית המתים? ואם-כן למה לא נבחין בנס זה גם בתבואה, הנזרעת בארץ, והזרע נרקב לגמרי, ואחר-כך מתחיל לצמוח מתוך הריקבון, האם אין זה נס של תחיית המתים ממש, בלי הפרש? בודאי כן הוא, אבל ההפרש, שלתחיית המתים של אנשים לא הורגלנו, ולתחיית המתים של התבואה הורגלנו. אילו היינו רגילים להפך, היינו קוראים לתחיית המתים שבבית הקברות – טבע, ולתחיית המתים שבזרעים היינו קוראים – נס.
אבל האמת היא, כי אין בין טבע לנס כלום: הכל נס הוא; כל העולם כולו אין לו שום סיבה זולת רצונו יתברך, ורצונו היינו מעשיו והנהגתו, כי כל אשר ברצונו מתהווה מאליו, רק זה שאנו קוראים לו נס היינו רצון שיתהווה עניין שלא הורגלנו בו, וממילא החידוש פועל בנו להתעורר ולראות בו את יד ה'. וזה אשר אנו קוראים טבע הוא אשר רצונו יתברך שיתמיד אופן אחד אשר נהיה מורגלים בו, ויהיה מקום לנסות את האדם, אם גם בכזה יראה אך את רצון ה' לבד, או יחשוב כי מסר ה' כוחות לטבע – ושבתוך הטבע יש גם לאדם עצמו כוח לפעול בדרך סבה ומסובב. ולפי-זה הטבע אינו במציאות כלל, אלא רק כאחיזת עיניים לאדם, שיהיה לו מקום לטעות וגם לבחור באמת.
…יש מסתכל לתוך הבית דרך חור מנעול שבדלת, ויראה עט כותבת, ולא יראה את האדם – וידמה שהעט כותבת בעצמה. כך הוא הכופר, שיחשוב שהטבע פועלת בעצמה. אבל כשפותח הדלת, יראה את האדם הכותב; כך המאמין יראה שהקב"ה הוא העושה והמסבב את הכל, וכל הסיבות ומעשי בני-אדם הם אצלו כמו עט ביד הכותב, אשר ישתמש בכולם לתכלית אשר ירצה.
וראה המעיין תשמ"ה כרך כה גליון א' במאמר של הרב כרמל, המו"ל של מכתב מאליהו, על הסתירה, לדעתו לכאורה, בין הרמב"ם ובין הרב דסלר.
הרב אברהם וולפסון במאמרו "טבע ונס במשנת הרמב"ם", אתר ישיבת מעלה אדומים מסכם:
פרשנותו המצמצמת לנסים של הרמב"ם לעומת זאת אף היא קשורה לראייתו את מהות הא-ל ואת דרך עבודתו של האדם את הא-ל. אין לרמב"ם קושי במישור האמוני לקבל חריגה מחוקי הטבע באופן זמני, ומכל מקום יש לדעתו לצמצם ככל שניתן התרחשותם של נסים משום ששלמות פעולותיו של הא-ל מתגלה במיוחד בתוך החוקיות הטבעית. מאחר ועיקר מהותו הנפשית של האדם היא לדידו ההכרה השכלית, הרי שעיקר עבודתו האמונית של האדם היא בהכרת מעשי ה' וחכמתו בתוך החוקיות הטבעית. הנס הוא כלי חריג בהנהגתו של הא-ל את העולם, ואף בעבודת האדם אין לו משקל משמעותי.
מקורות:
טבע ונס במשנת הרמב"ם, הרב אברהם וולפסון, אתר ישיבת מעלה אדומים.
בעיית הנס בהגות היהודית, אלכסנדר קליין, בשדה חמ"ד, גיליון 1-3, 2000, וברשת.
נספח
ספר הכוזרי מאמר א אות יא
אמר לו החבר: אנחנו מאמינים באלהי אברהם יצחק ויעקב המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים.
לכאורה הכוזרי רואה אפשרות לבסס את האמונה על ניסים, אבל הרמב"ם מבסס את האמונה על הטבע, כפי שכתב רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ב הלכה ה"ב
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
שיטת הרמב"ן:
רמב"ן תחילת פרשת וארא:
והחכם רבי אברהם פירש כי בי"ת באל שדי מושכת, ושיעורו וארא אל אברהם וגו' באל שדי ובשמי ה' לא נודעתי להם. וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה. ועוד אפרש זה (ויקרא כו יא ד"ה ונתתי) אם גומר ה' עלי:
רמב"ן סוף פרשת בא:
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):
[1] בעיית הנס בהגות היהודית, אלכסנדר קליין, בשדה חמ"ד, גיליון 1-3, 2000, וברשת.
[2] ספר מורה הנבוכים חלק א פרק עג: "והנפש ג"כ יחייב מי שיאמינה מקרה שיבראו לכל בעלי נפש מאה אלף נפש על דרך משל בכל רגע, כי הזמן אצלם כמו שידעת מחובר מעתות לא יחלקו."
[3] במקור המשל בא לומר שמי שלא מפחד משגיאות הוא יכול לתכנן יותר רחוק, ויודע שאף שזה כרוך בשגיאות, יוכל לתקן. מי שרוצה מראש לבנות תוכנה ללא שגיאות, התכנון שלו אינו רחוק ולא יוכל להיות עם פיתוח חדשני. בעל בית תוכנה אמר שלכן במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד…
[4] ראה הרב וולפסון במאמרו שהביא על זה: "כבר עמד על כך י"י גוטמן בספרו הפילוסופיה של היהדות, ירושלים תשי"א, עמ' 851, שהרמב"ם חזר בו בנקודה זו במורה ממה שכ' בפירוש המשנה. הרחיב על כך מ"צ נהוראי במאמרו "בעיית הנס אצל הרמב"ם", בתוך: מ' אידל ואחרים (עורכים), ספר היובל לשלמה פינס, ח"ב, ירושלים תש"ן, עמ' 8-7, ושלא כדעת א' ריינס שהובא שם עמ' 7 והערה 81 ואכמ"ל".