ב"ה
רמב"ם יסודי התורה פרק ט' – לא בשמים היא, אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה
בהלכות יסודי התורה פרק ט' הלכות א-ב:
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב.
הלכה ב
א"כ למה נאמר בתורה נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך, לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהן זכרו תורת משה עבדי, וכן אם צונו בדברי הרשות כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים שנאמר והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו.
החשיבות של הרמב"ם בדבר זה שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, הוא משום תוקף נבואתו של משה רבינו וההבדל שבין נבואתו לנבואת שאר נביאים. אם הוא ככל הנביאים אם כן יכול לבא נביא ולבטל דברי תורה, ולכן ההבדל אינו רק באותם דברים באופן קבלת הנבואה, שמנה הרמב"ם בפרק הקודם אלא גם בעובדה שרק משה רבינו יכול היה לומר דבר בדברי תורה. ומכאן ואילך לא רק שאין נבואה על הלכה, אלא שאין עדיפות לנביא על חכם בדבר מדברי תורה.
ומכאן למה שכתב כאן בהלכה א':
"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת".
ותפקיד הנביא הוא לא לשנות אלא כפי שכתב בהלכה ב' הנ"ל שהיא להזהיר שלא יעברו עליה או שיצווה בדבר הרשות.
ומכאן נראה שאין מקום למושג "הלכה נבואית" – אם הכוונה לשילוב נבואה והלכה, וראה שיחות הרצי"ה שמות 236:
גם הלכה וגם אגדה ופנימיות התורה, שייכות כולן לקדושת התורה, אבל לא בערבוביה. יש על זה ביטוי חריף מאד של החתם סופר: 'מי שמערבב הלכה ואגדה – כאילו מערבב כלאים' (שו"ת או"ח סי' נא'). בירור הלכה חייב להיות על פי נגלה, בכל תוקף, אבל אין כאן פירוד, חס ושלום!
אם יש קשר, זה כמו שכתב רמב"ן בבא בתרא יב. (ראה להלן):
הא דאמרינן מיום שחרב בית המקדש אף על פי שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה.. הכי קאמר אף על פי שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם[1].
ההלכה והנבואה הן לא רק שתי מערכות נפרדות, אלא הנבואה עצמה היא כפופה להלכה, משום שאנו מקיימים את מצות הנביא, לא משום שהוא נביא אלא משום שההלכה אמרה שצריך לשמוע לנביא, וההלכה היא קובעת מיהו נביא אמת.
דברי הרמב"ם בהלכות הנ"ל מיוסדים בשלשה עשר עיקרים שכתב פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י משנה א:
ויסוד התשיעי הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה.
ובהקדמת המשניות כתב:
ודע, שהנבואה לא תועיל[2] בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי"ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי. אבל לשאלת מה הוא יתרון הנביא ופעולתו במצות הרי הוא חי נפשי מן היסודות הגדולים והעצומים שעליהם משען הדת ויסודו.
ונראה שכוונת הרמב"ם במה שכתב שאין הנביא יכול לומר דבר בדברי תורה, משום שאם הנביא אומר הלכה בנבואה הרי הנביא מחדש דבר מעתה, אפילו אם הוא אומר פירוש של דבר מדברי תורה.
אלא שבהמשך אומר הרמב"ם הרבה יותר מזה, שאם הנביא מתנבא שכך הלכה, הרי זה כמו שמתנבא לבטל דבר מן התורה, ע' הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ד':
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה' צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אע"פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
וכתב הכסף משנה שם:
או שאמר בדין מדיני התורה שה' צוה לו שהדין כך וכו'. וא"ת שנראה מדבריו כאן שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור יחנק ומדבריו בראש הפרק נראה דדוקא כשבא להוסיף או לגרוע או לשנות הרי זה נביא שקר ויחנק הא כשבא לומר הלכה כדברי פלוני כיון שאינו מוסיף ולא גורע ולא משנה אינו נביא שקר. ונ"ל דבראש הפרק לא נתכוין אלא להוציא מלבן של בעלי הכתות אשר קצתם אומרים שבא להוסיף וקצתם אומרים שבא לגרוע ולשנות לפי שאין התורה נצחית ובסוף הפרק אמר הדין הנופל במתנבא שהלכה כדברי פלוני:
ולפי הכסף משנה הרי הוא נביא שקר אפילו אם אומר על ההלכה שהיא אמיתית וכן ההלכה. אלא שבהקדמת המשנה לא כתב הרמב"ם את הדברים הללו גם על דברים שהנביא אומר כהלכה (וזה אולי סיוע לאלו מן האחרונים שהביאם הרב קאפח שהבינו גם ברמב"ם במשנה תורה שכונתו רק להלכה שאומר הנביא שהיא בניגוד לרוב או להלכה המקובלת).
הרמב"ם כתב בהקדמת המשניות:
ודע, שהנבואה לא תועיל בעיון בפירושי התורה ולמידת הדינים בי"ג מדות, אלא מה שיעשה יהושע ופינחס בעניני העיון והדין הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי. אבל לשאלת מה הוא יתרון הנביא ופעולתו במצות הרי הוא חי נפשי מן היסודות הגדולים והעצומים שעליהם משען הדת ויסודו. ונראה לי שכאן ראוי לי לבאר את היסוד הזה, ואין הדבר אפשרי אלא אחרי חלוקת הנביאים טועני הנבואה, ובמה תתאמת הנבואה, לפי שגם זה יסוד גדול שכבר שגו בו כל המוני העם ואף כמה מבחיריהם.
ולשון דרשות הר"ן דרוש יא
וגם כן נאמין, שאם הסכימו הפך האמת, ונדע זה על ידי בת קול או נביא, אין ראוי שנסור מהסכמת החכמים. וזה הוא ענין ר' אליעזר הגדול עם החכמים כמוזכר בפרק הזהב (ב"מ נט ב), שאף על פי שנתן אותות גדולים וחזקים שהאמת כדבריו, ויצתה בת קול מן השמים ואמרה מה לכם אצל ר' אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, אף על פי כן כשלא רצה להסכים לדבריהם, נמנו עליו וברכוהו. לפי שלא מסר השם יתברך הכרעת ספיקות התורה לנביא, ולא לבת קול, אלא לחכמי הדור, וזה שעמד ר' יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא (דברים ל יב).
ענין נוסף ביסוד זה שכותב הרמב"ם שלא בשמים היא, אינו רק משום נצחיות התורה, אלא הסיבה שלא בשמים היא, כפי שכתב בהקדמת קצות החושן, על פי דרשות הר"ן, משום שהתורה ניתנה לנו לפי ערך השכל האנושי:
…אך לא נתנה התורה למלאכי השרת ואל האדם נתנה אשר לו שכל האנושי ונתן לנו הקדוש ברוך הוא התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת שכל האנושי גם כי אינו אמת בערך השכלים הנבדלים.
וכבר האריך הר"ן בדרשותיו דרוש שביעי במה שאמרו פרק השוכר את הפועלים רבה הוי יתיב אגוזאי דדיקלא וקא גריס שמע דקא מפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם שער לבן לבהרת טהור ספק הקדוש ברוך הוא אומר טהור ומתיבתא דרקיעא אמרי טמא אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דהוא יחיד באהלות. וע"ש שהקשה אחר שהשיגו מהשי"ת שהיה מטהר איך טמאו הם עד שהוצרכו להכרעתו של רבה בר נחמני וע"ש שכתב בישוב שאלה זו וז"ל, כי אם היותם שספק טהור על דרך האמת היו אומרים טמא שאחר שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא היה מן הראוי שיהיה טמא אף על פי שהוא בהיפך האמת שכן חייב שכל האנושי והשאר אף על פי שהוא אמת אין ראוי לעשות מעשה כן בדרכי התורה כמו שלא טהרו בעלי מחלוקתו של ר' אליעזר אף על פי שנתנה עליהם בת קול מן השמים שהלכה כמותו ולא נסתפק להם שהענין מאת השי"ת ואעפ"כ לא בשמים הוא ולפיכך אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני ולא באתה אליו ההכרעה מן האמת כי לא נסתפקו בזה כמו שכתבנו אלא שהכריע ששכל האדם מחייב וכו' ומה שהיו הם מטמאים לא היה רק מקוצר שכלם בערך השכל האנושי או מהתרשלם בלימוד התורה בחייהם ע"ש:
יסודו של הרמב"ם לכך שאין לנביא מקום בהלכה, היא הגמרא בתמורה דף ט"ז ע"א:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! א"ל: לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: אלה המצות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה… במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.
אבל קשה, ע' שבת קד ע"א
דאמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום. ותיסברא? והכתיב: אלה המצות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא: מיהוה הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו. – ואכתי, אלה המצות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! – אלא: שכחום וחזרו ויסדום.
אם כן להזכיר דבר שנשכח אפשר על ידי נביא? (וכן מגילה ג' ע"ב ויומא פ' ע"א)
וכתב בחידושי הגרי"ז:
שם, בגמ' גופא אמר ר"י אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה א"ל ליהושע שאל א"ל לא בשמים היא אמרו לו לשמואל שאל אמר להם אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה וכו', והנה נראה דהדין לא בשמים היא והדין דאין הנביא רשאי לחדש דבר שני דינים חלוקים הם, דבדבר שכבר ניתן על ידי התורה ואם נפל מחלוקת באיזה דין אין השמים יכולים להכריע וזהו שאמרו שישאל משמים על ההלכות שנשתכחו וכבר נתנו ממשה מסיני על זה באה התשובה לא בשמים היא, אבל על הלכה חדשה שאין הנביא רשאי לחדש דבר דהיינו לא להוסיף ולא לגרוע ולא לשנות איזה דבר מן התורה, וא"כ הכא שלא שאלו על הלכה חדשה כי אם מה שניתן כבר א"כ לא שייך הכא הא דאין הנביא רשאי לחדש וצ"ע, ועוד צ"ב במה שאמרו לו שאל הלא הנביא אינו יכול לשאול דזהו רק מדרגת משה רבנו עמדו ואשמעה מה יצוה ה' וכו' אבל שאר הנביאים אין להם כח לשאול כי אם מה שאומרים להם, וצ"ל דהיינו ע"י אורים ותומים.
ורמב"ם בפרק ט' הלכה א' הביא את שתי הדרשות: "…וכן הוא אומר חוקת עולם לדורותיכם, ונאמר לא בשמים היא, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה".
למסקנה, הפתרון לשכחה זו, אינה בתחום של נבואה אלא בתחום של פלפול ההלכה:
במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו (שם).
ומה שלמדנו במסכת מגילה ג' ע"ב: "מנצפ"ך צופים אמרום" כתב בחידושי הגרי"ז שם שהפירוש הוא שהם אמרו בי"ג מידות וכחכמים ולא בנבואה.
וכתב באור שמח על השאלה איך פסקו על פי בת קול שהלכה כדברי בית הלל:
המתבונן בדברי רבינו פה ובפתיחתו לפירוש המשנה ששם ביאר דבריו בשני פרקים אלו באורך יראה כי סברתו דמצאנו בתלמוד שפסקו הלכה כדברי בית הלל נגד בית שמאי משום שהם היו נוחין זה לזה ושונין דברי חבריהן וכן רב הלכה כמותו באיסורי משום שהיה רגיל בהוראות כמו שכתב הרא"ש פרק שור שנגח ד' וה' ושמואל כמותו בדיני משום דשכיח בבי ר"ג דשכיחי דיני ב"ב דף ס"ה. ואם כן כשחקרו איך לקבוע ההלכה כדברי מי ע"ז יצחק ב"ק ואמרה הלכה כבית הלל, והלכה כר"א בכל מקום, משום שהב"ק נאמר על האדם, ולא על גוף דבר ההלכה פרטית, ולא על תנורו של עכנאי בפרטות, שזה שהאדם ראוי לקבוע הלכה כמותו, אין זה מופת פרטיי שכיון להאמת בדבר פלוני רק בכללות בכ"מ ראוי לפסוק כרב נגד שמואל באיסורי, וכיוצא בזה ובזה פליג ר' יהושע ואמר אין משגיחין בבת קול, אבל להכריע על הלכה פרטית לאמר הלכה כפלוני, על זה נאמר לא בשמים היא ועל זה אמרו בתמורה ט"ו שהשיב יהושע כשאמרו לו שאל לא בשמים היא, ואם נביא אמר הלכה כפלוני הרי זה נביא שקר, אבל לפסוק איך ראוי לקבוע הלכה בכל מקום שזה אינו אימות עצמו, שהאם מפני שהוא רגיל בהוראות זכה לכוון האמת בכל דבריו באיסור והיתר ויעוין עקרים במאמר אחד פרק י"ח, ועל זה יצחק ב"ק הלכה כבית הלל וכו' כמו שפירשתי, כן נראה בכוונת רבינו ודוק:
אלא שאין צורך לדברים אלו משום שלדעת הרמב"ם יש הבדל בין בת קול ובין נבואה, וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"ב סוף פרק מב, והביאו הרב קאפח כאן. ואם כן יתכן שנבואה לא תתכן על דבר הלכה, אבל בת קול יתכן שיש. ואכן במהר"ץ חיות, תורת נביאים , מאמר אלה המצות פ"א בהגה"ה בשם יפ”ת לחלק בין נבואה שיש בה משום לא בשמים היא ובין רוה"ק שאין בו חסרון זה (הובא אצל הבלין ע' 46). ויש להביא סיוע מרמב"ן מסכת בבא בתרא דף יב עמוד א:
הא דאמרי' מיום שחרב בית המקדש אע"פ שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה. פרש"י ז"ל אע"פ שנטלה מן הנביאים שאינן חכמים, ויש להשיב בה דהא אמרי' במסכת נדרים (ל"ח א') אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר, ויש שהשיבו… אלא הכי קאמר אע"פ שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם.
אלא שיתכן לחלק חילוק נוסף: לא בשמים היא הוא רק כששואל משמים מה ההלכה, ולא כשאומרים בלא שאלה. ועל פי זה מסביר הרב קוק במשפט כהן תשובה צ"ב את דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה פרק ב' הלכה ד':
ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אע"פ שאין שם בית.
אלא שזה לא מתאים לדעת הרמב"ם שמשמע ממנו כאן ובהלכות יסודי התורה שאין שום דבר של הלכה שהנביא יכול לומר. וכתב הרב קוק שם שצריך לומר שהדברים השייכים לבנין בית המקדש שונים, שעל זה שנינו מפורש בבריתא "לשכנו תדרשו ובאתה שמה" על פי נביא[3].
אבל הרב סולביצ'יק, בשעורים לזכר אבא מארי עמ' רכ"ח כתב בדעת הרמב"ם, שיש שני סוגי מסורת, א. מסורת המתייחסת למסורה של לימוד, ויכוח, משא ומתן והוראה שכלית. ב. מסורת מעשית של הנהגת כלל ישראל בקיום מצוות וזו מיוסדת על הפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. ומה שהעידו על המזבח זה שייך למסורה השניה השימושית מעשית, ובזו סומכים על הנביאים בשעה שהיתה נבואה.
שעורים לזכר אבא מרי שני סוגי מסורת
הרמב"ם, בפ"ב מהלכות בית הבחירה ה"ד, כתב: "וג' נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד העיד להן על מקום המזבח ואחד העיד להן על מדותיו ואחד העיד להם שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית", ומקורו בגמרא זבחים סב, א. לכאורה דבר זה קשה להבין, שהרי מתנגד הוא לעיקרון של אין נביא רשאי לחדש דבר. משתמע מכאן כי הגדת עדות של הנביאים הכשירה את בנין המזבח. בלי רשות הנביאים והוראתם לא היו יכולים בני ישראל לבנות את המזבח. בנין המזבח תלוי לא רק במדות כמבואר שם בזבחים אלא גם בצורה ידועה ותבנית יחודית ע"פ גזה"כ דהכל בכתב וכו'. המזבח צריך להתאים לקבלה של שאל אביך ויגדך ובנוגע למסורה זו הרי הנביאים היו עמודי הקבלה והמסורה. יוצא אם כן שאע"פ דלענין המסורה של תורה שבע"פ אין נביא רשאי לחדש דבר, כמבואר בגמרא תמורה טז, א לענין המסורה השימושית – מעשית סומכין על הנביאים בשעה שישנה נבואה.
אם כן לדעת הרמב"ם הסיבה שנביא לא יכול להוסיף מצוה היא משום שזה נחשב לחידוש וזה חלק מענין נצחיות התורה. ואם נביא היה יכול לומר דבר הלכה הרי שהיה מחדש דברים. ועיין באברבנאל פרשת משפטים שכתב כמה סיבות שבגללן לא יוכל הנביא לומר דבר הלכה:
- משום שהתורה נתנה לכלל ישראל ולכל חכם ולכן אין מקום לנבואה בתורה.
- משום שאין נביא לאחר משה רבינו, ולולא זה היה דבר מחודש במצות (כמ"ש ברמב"ם).
- כדי ליצור את סמכות בית הדין שלא יוכל לבא נביא להכחיש את דבריהם.
- כדי שחכמים לא יתרשלו לברר את דברי תורה ולסמוך על הנבואה.
על ההבדל בין חכם לנביא ע' ירושלמי ברכות פרק א' הלכה ד':
נביא וזקן למה הן דומין למלך ששולח ב' פלמטרין שלו למדינה על אחד מהן כתב אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין שלי אל תאמינו לו ועל אחד מהן כת' אע"פ שאינו מראה לכם חותם שלי האמינוהו בלא חות' וסמנטירין כך בנביא כת' ונתן אליך אות או מופת ברם הכא על פי התורה אשר יורוך.
אמנם יש החולקים על הרמב"ם בקשר שבין נבואה והלכה[4], הרב קוק באגרות ראיה ח"ב אגרת תסו עמ' קא, כתב שהכוזרי חולק על הרמב"ם וסובר שהביא יכול לומר דבר בעניני הלכה. ואכן כן משמע בכוזרי ח"ג סימן לט-מא, אבל כתב שם על הסנהדרין, בסוף סעיף מא: "שרק מעט מאוד נסתיעו בנבואה".
וכן המאירי בסדר הקבלה, (מהדורת הבלין עמ' 45) כתב:
ולפעמים היתה הנבואה מבררת להם כל תעלומה, כמו שדעת מדברי קצת חכמינו השלימים שהנבואה תגיד השגות עיוניות לא יוכל העיון להשיגם כ"ש הסברא כי כמו שיגיע לכח המדמה השגת מה שלא יגיע אליו מן החושים, כן יגיע לכח השכלי השגת מה שלא ישיגהו בעיון ובהקדמות ובהקש וסברא, אבל מ"מ הם היו נושאים ונותנים בדרכגי ההקש והמדות והסברא להוציא לאור תעלומותיהם. וכל זה באין מחלוקת ביניהם כלל, כי היו אז נמסרים לנביאים וסרים אל משמעתם ונשמעים אליהם.
וע' באריכות בשיעור ז' על הקדמת הרמב"ם למשנה – נבואה והלכה –
[1] וראה אגרות הראי"ה קג' – "אע"פ ששיטת הרמב"ם היא ביסודי התורה (פ"ט) דאין שייכות לנבואה לענין הלכה, מכל מקום הלא שיטת התוס' (יבמות יד. ד"ה רבי ועוד כ"מ) היא, דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה גם כן יוצאים, והיתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ, והכי משמע פשטות המשנה דאבות: "וזקנים לנביאים", שהיה ערך לענין הנבואה בענין תורה שבע"פ.. ואפילו אם נאמר שאין גומרים ההלכה ע"פ נבואה, מ"מ פועלת היא על סדור הלמודים. ע"כ בא"י, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בדרך הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית, ואין צריך כ"כ אריכות בירורים, והיינו "אוירא דא"י מחכים".. וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בא"י הרבה יותר מבבבל, שאינה ראויה לנבואה.. והנה אותם המושפעים מהשורשים של חכמת הנבואה, – הקיצור הוא מעלה אצלם, והנתוח של ההלכות והוצאת דבר מתוך דבר נעשה אצלם בסקירה רחבה מאד, ודי להם רמז קל להחליט משפט, וזה היה יסוד סדר הלימוד של ירושלמי.. אבל לגבי בני בבל, ששרשי הנבואה לא השפיעו עליהם כ"כ, לא היה מספיק הקיצור והיה צריך אריכות דברים.. וי"ל דבמקום שאין שם שום צד מקום ספק ע"פ סברת העיון שייך "לא בשמים היא", אליבא דכו"ע, אבל במקום שיש ע"פ עיון משרשי התורה הכתובה או המסורה, צדדי ספק, כבר אין זה בכלל "לא בשמים היא"… אבל נראה שגם דברי הרב פירושם שיש השפעה מיסטית על ההלכה, אבל הכלל "לא בשמים היא" לא נעקר ממקומו.
[2] אבל עיין מאירי, סדר הקבלה, מהדורת הבלין עמ' 45 ובהערה קסו-קעא, ושם במבוא עמ' לט. כלי חמדה פרשת ראה אות ד' (ס"ה ע"א). והשווה הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ד'. ע' מ. אלון, המשפט העברי, עמודים 230-223. ע' הקדמת "אגרות משה", ע' תורת נביאים למהרי"ץ חיות, אלא המצות פרק א'. מראי מקומות לזה, ע' המעין תשרי תשס"ה ע' 21. ראה בספר הכשרת האברכים לאדמו"ר מפיאסעצנא, בספר מבא שערים פרק א.
[3] ע' בספר המכתבים – תשובה מאהבה, לגר"ח קנייבסקי מהרב נבנצל: "ביבמות צ: בת"י ד"ה כמו, דעתם דבדרך נבואה נביא רשאי לעקור מצווה לעולם ודלא כשיטת תוס' שם ד"ה וליגמר והרמב"ם יסוה"ת ט' ג'. ולכאורה נראה כדברי הת"י דהא דוד צוה סדר בנין הבית בכתב מיד ה' ולשיטת הרמב"ם יסוה"ת ט' א' אין נביא רשאי לפרש מצווה." ותשובת הגר"ח קנייבסקי: "דברי התו"י צ' ב' לענ"ד אין חולקין על התוס' אלא כוונתם דהכל לפי שעה משמע לצורך שעה ואי ע"פ נבואה לעולם יש לשמוע לו אפי' אין בזה צורך שעה ומה שהקשה מדוד לק"מ דדוד לא אמר בנבואה דזו כונת המצוה אלא שכך נצטוה כעת להעמיד ואפשר דמדאורייתא אין כ"ז מעכב ועוד דבביהמ"ק כתיב להדיא אשר יבחר ה' ואפשר דגם זה בכלל".
[4] ראה על זה בשו"ת יביע אומר ח"א או"ח סימן מא. פתיחה לשו"ת מן השמים מהדורת הרב מרגליות ע' ג-כד, וע' יעקב ברנשטיין, נבואה והלכה (ההלכה על פי נבואה) מעליות ו' (הוצאת ישיבת מעלה אדומים). המעין כרך מה, גליון א' תשרי תשס"ה.