ב"ה
יסודי התורה פרק י'
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י הלכה ה"א
כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו[1] או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם, אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו שנאמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וגו', לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין בך, אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו, ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן.
השוואת הלכה א' כאן עם פרק ז' הלכה ז', שם כתב שהנביא שנשלח "כשמשלחים אותו נותנים לו אות ומופת", ואילו כאן כתב ששואלים אותו על העתידות:
וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון, ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן, ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
ויתכן שאות ומופת שכתב בפרק ז', הכוונה אמירת העתידות. אבל פשטות הרמב"ם לא משמע כך.
ראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח הלכה ה"ג
לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו…
אותות ומופתים גדולים, משמע שיש קטנים ואם כן מדובר בדברים שיש בהם שינוי הטבע. וכן משמע רמב"ם הל' מלכים פי"א הלכה ה"ג:
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו..
ואולי יש הבדל בין האות כששולחים אותו, ובין אות ומופת שישראל מבקשים. שבזמן שמבקשים ממנו אות ומופת מבקשים ממנו רק שיאמר עתידות.
ואולי כאן הכוונה לשאול העתידות כדי להחזיקו כנביא בכלל, ולא להאמין לנבואה מסויימת, ולעיל מדובר על נבואה מסויימת.
הלכה ג':
והלא המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות ומה הפרש יש בין הנביא ובינם, אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין, כענין שנאמר יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, מאשר ולא כל אשר, ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום אלא יטעו בכל כענין שנאמר מפר אותות בדים וקוסמים יהולל, אבל הנביא כל דבריו קיימין שנאמר כי לא יפול מדבר ה' ארצה, וכן הוא אומר הנביא אשר אתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה', כלומר שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר ודבר ה' כבר שאין בו תבן כלל, ובדבר הזה הכתוב הבטיח ואמר שאותן הדברים שמודיעין המעוננים והקוסמים לאומות ומכזבין הנביא יודיע לכם דברי אמת ואין אתם צריכין למעונן וקוסם וכיוצא בו שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' כי הגוים האלה וגו'…
כן דן על הנושא בהקדמת הרמב"ם למשנה
ושמא יחשוב אדם ויאמר, והאם בהתקיים הגדת העתידות תתקיים הנבואה לטועניה, אם היה הדבר כך הרי המנחשים והחוזים בכוכבים ובעלי הכוחות הנפשיים כולם היו יכולים לטעון שהם נביאים שהרי אנו רואים אותם בתמידות מגידים עתידות. הנה זה חי ה' ענין גדול וראוי שנבארנו כדי שיתברר ההבדל בין דבר הנביא על פי ה' ודברי בעלי הכחות.
וההמשך שם דומים למה שכתב הרמב"ם כאן בהמשך.
לכאורה הרמב"ם הרי סובר שאין שום דבר במעוננים וקוסמים, רמב"ם הל' עבודה זרה פי"א הלכה הט"ז:
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך.
לכאורה דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה משמעם שיש משהו בדבריהם אלא שלא כולם מתקיימים. לכאורה דבריו כאן יותר מתאימים דוקא לדברי רמב"ן דברים יח, ט על התורה:
ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם, כמו שאמרו בואלה שמות רבה (ויק"ר לב ב, קהלת רבה י כג), כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י כ), זה העורב וחכמת הטיארין. העופות בלשון ערב טאי"ר, וחכמי העופות יקראו טיארין. ועוד מוזכר מזה הענין בגמרא (גיטין מה א):
הרמב"ן כשאומר ש"רבים יתחסדו בנחשים", ודאי כוונתו על הרמב"ם בהלכות עבודה זרה. וע' רמב"ן בהוספות למצות עשה ששכח הרמב"ם, שהוסיף את תמים תהיה. ויתכן שהרמב"ם לא מנה את תמים תהיה משום שסובר שאותם דברים שהתורה מזהירה עליהם הם הבל ושקר. ולכן הרמב"ן שסובר שיש ממש בדברים אלו, הוא סובר שיש מצוה כזו.
התשובה לסתירה שבין הלכות יסודי התורה לבין הלכות עבודה זרה, נמצאת בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה לא
והמצוה הל"א היא שהזהירנו מקסום. כלומר שיניע כח הדמיון במין מן ההנעה. כי אלו בעלי הכחות כולם המגידים מה שיתחדש קודם היותו אמנם יתאמת להם זה בהיות כח הדמיון מהם חזק ודבריהם מתקיימים ברוב ולכן ישערו במה שיהיה. ויהיה להם יתרון זה על זה בזה כיתרון מעלת אישי האנשים קצתם על קצתם בכל כח מכחות הנפש. ואי אפשר לאחד מאלו בעלי הכחות הדמיוניות מבלתי שיעשה מעשה ופעולה אחת מהפעולות יניע בה כחו ויוציא לאור פעולתו. והנה מהם מי שיכה במטה אשר בידו בארץ הכאות תכופות ויצעק צעקות משונות ויעזוב מחשבתו ויביט לארץ זמן ארוך עד שימצאהו כמו עניני חולי הנופל ויספר מה שעתיד להיות. וכבר ראיתי זה פעמים בסוף המערב.
ומהם מי שישטח החול ויעמיד בו תמונות. וזה הרבה מפורסם במערב. ומהם מי שישליך אבנים דקים ביריעה מעור ויאריך לעיין אותם ואחר כך יספר דברים. וזה ידוע ומפורסם בכל מקום שהלכתי בו. ומהם מי שישליך אזור עור ארוך בארץ ויסתכל בו ויודיע הנסתרות. והכוונה בזה כלו להניע את הכח המתהוה בו, לא שאותו הפועל בעצמותו יעשה דבר או יורה על דבר. ובזה טעו ההמון כי הם בעבור שיצדקו להם קצת אותם הספורים יחשבו שאלו הפעולות יורו על מה שיהיה. והגיע בהם הענין בזה הטעות עד שחשבו כי קצת אותן הפעולות סבת היות מה שיהיה כמו שיחשבו בעלי משפטי הכוכבים. כי דיני הכוכבים אמנם הם מזה היחס כלומר שהם מין מהנעת הכח ולעורר אותו. ולכן לא ישתוו שני בני אדם באמתת הודעת הנסתר ואם השתוו בידיעה במשפט.
וכל מי שיעשה אחת מאלו הפעולות וזולתן ממה שילך בדרכן יקרא קוסם. אמרו יתעלה (שופטי' יח) לא ימצא בך וכו' קוסם קסמים. ולשון ספרי אי זהו קוסם זה האוחז מקלו בידו ואומר אם אלך או אם לא אלך. ומזה המין מן ההנעה המפורסם באותו הזמן יאמר הנביא (הושע ד) עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. והעובר על לאו זה ויעשה מאחת מאלו הפעולות חייב מלקות. כלומר מי שיהיה קוסם ויגיד לבני אדם בפועל שיפעל אותו. לא מי שישאל לקוסם. אבל השאלה לקוסם מגונה מאד. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות מגמר סנהדרין (סה א) ותוספת שבת (פ"ז – ח) וספרי:
על פי זה ניתן לומר שמה שכתב הרמב"ם שהכל הבלים, זהו בעיקר המעשה שהקוסם עשה במעשים, אבל ברור שיש כאלו שיש להם כח רוחני ואינטואיציה שיכולים לנבא את הבאות. ואת זה אי אפשר להכחיש וזה מה שאומר הרמב"ם כאן בהלכה זו.
הלכה ד':
דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב"ה ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה, אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה אלא בחרבן ראשון כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת[2], הא למדת שבדברי הטובה בלבד יבחן הנביא, הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר, שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו' הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת.
הקטע שכתוב בכתב נטוי "ולא מצינו שחזר… וזה מפורש במסכת שבת" – לא נמצא ברמב"ם הוצאת ר"ש פרנקל, וכתב עבודת המלך הל' יסודי התורה פ"י הלכה ה"ד:
ולרגיל בדברי רבנו נראה ברור שאין זה לשונו ועי' בפתיחת רבנו שהאריך בפרט זה ולא הזכיר מזה כלל, ובמעשה רוקח הספרדי הובא כל המאמר וחסר שם רק וזה מפורש במסכת שבת וזה ברור שאינו מלשון רבנו וכן ליתא ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט.
במקביל, בהקדמת הרמב"ם למשנה:
ונשאר כאן ענין גדול צריך לבארו. והוא, שהנביא אם נתנבא ברעות לבני אדם שנתחייבו בכך, כגון שיתנבא על רעב או חרב, או שתהפך ארצם, או שיירדו עליהם ברקים וכדומה, ולא נתקיים שום דבר מזה אלא נמחל להם ועבר מצבם בשלום, לא יתברר בזה כזבו של הנביא ויהיה נביא שקר ויתחייב מיתה, כי ה' יתעלה ויתרומם ניחם על הרעה, ואפשר ששבו ופירשו מחטאותם, או שהאריך להם ה' בחכמתו ודחה פרעונם לזמן אחר, כמו שעשה עם אחאב באמרו לו על ידי אליהו לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, או שמחל להם בגלל טובה שעשו מלפני כן, ולא על כגון זה אמר הכתוב ולא יהיה הדבר ולא יבוא. אבל אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסויים כגון שיאמר ששלום יהיה בשנה זו והיתה מלחמה, או שיאמר שהשנה תהיה גשומה וברוכה והיה רעב ובצורת וכדומה לכך, הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שוא ושקר, ועל זה אמר הכתוב בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו, כלומר שלא יפחידך וירתיעך מלהרגו דתיותו וישרו וחכמתו, כיון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודבר שקר על ה', לפי שה' אם הבטיח טובה לעם על ידי נביא הוא מקיימה בהחלט כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע"ה כל דבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר.
אבל מה שפחד יעקב אחרי שהבטיחו ה' בטוב באמרו לו והנה אנכי עמך וכו', ומצאנו שפחד פן יספה שנ' ויירא יעקב מאד וכו', ואמרו חכמים בזה שפחד מחטא חמור שיתחייב עליו השמדה, והוא אמרם קסבר שמא יגרום החטא, משמע מזה שאפשר שיבטיח ה' טובה ויכריעו העונות ולא יתקיים אותו הטוב. דע שאין זאת אלא במה שבין ה' לנביא, אבל חלילה שיאמר ה' לנביא להבטיח לבני אדם טובה בסתם ולא תתקיים אותה הבטחה, לא יתכן דבר זה, לפי שלא היה נשאר לנו במה לאמת את הנבואה, וכבר נתן לנו יסוד בספרו שהנביא יבחן באמתת הבטחותיו,
וראה מזרחי (רא"ם) בראשית לב, ח שדן באריכות בענין זה לגבי הפסוק "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ"
שאמרו חז"ל שפחד שמא יהרג, והרי הובטח על ידי הקב"ה בשמירה? וכתב המזרחי:
ושמא יש לומר, שאני הכא שההבטחה היתה לעצמו, ואין בחלופה הכְזבת הנביא, אבל כשההבטחה היא לאחרים, שיש בחלופה הכזבת הנביא, אפילו על תנאי אינו חוזר. דמהאי טעמא יש לחלק בין מחשבת ה' לטובה ובין דבורו לטובה, שהטעם הוא מפני שבדבורו איכא הכזבת הנביא, ולא במחשבתו.
רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י הלכה ה"ה
נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה, שהרי משה רבינו העיד ליהושע והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות, וכן לדורות, נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם שנאמר לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין, אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כענין שנאמר וידעו כי נביא היה בתוכם.
וכן בספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סד:
והמצוה הס"ד היא שהזהירנו מנסות ייעודיו וייחוליו יתעלה שייעדו וייחלו אותנו בהם נביאיו על צד שנסתפק בהם אחר שנדע אמתת נבואת הנביא שיספר בהם והוא אמרו יתעלה (ואתחנן ו) לא תנסו את י"י אלהיכם כאשר נסיתם במסה:
ובספר החינוך פרשת ואתחנן מצוה תכד מסביר את הסיבה שהתורה אסרה לנסות את הנביא:
משרשי המצוה, לפי שבנסיון היתר בנביא אמת ימצא הפסד, כי פעמים יחלקו עליו מתוך כך בני אדם המקנאים בו והכואבים למעלתו, ודבר הנבואה איננו ענין תמידי לכל נביא, כי פעמים לא יתנבא כי אם מעט, ואם בכל פעם ופעם נטרידהו לתת אות ומופת נאמן שהוא נביא יהיה סבה לעם שימרדו בו ויקילו בדבריו הרבה פעמים, ועל כן הוזהרנו להאמין בו ושלא לנסותו יותר מדאי אחר שיהיה מוחזק עמנו בטוב ונאמן לנביא, והדבר הזה אירע לנביאי האמת עם נביאי הבעל שהיו מכחישים נבואתם ומחטטים אחריהם ומכחישים דבריהם, עד שלא היה מספיק להם אות אחר אות ומופת אחר מופת.
וכמו כן בכלל האזהרה שלא לעשות מצוות ה' ברוך הוא על דרך הנסיון, כלומר שיעשה אדם מצוה לנסות אם יגמלהו ה' כצדקו, לא לאהבת האל ויראתו אותו…
לדעת החינוך, כיון שהנבואה לא נמצאת תמיד לנביא, ורק משה רבינו היה מתנבא כל זמן שירצה, לכן אי אפשר לנסות הרבה נביא, שהרי ברור שלא יוכל בכל רגע לאמת את נבואתו.
[1] וראה רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח הלכה ה"א: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם."
[2] שבת נה ע"א: "אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו…"צ