ב”ה
כ. רמב”ם יסודי התורה פרק ו’ הלכה ו’ – גרמא במחיקת השם
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ו הלכה ה”ו:
כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו, ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.
מדוע אסור לרחוץ? האם מחשש שמא ימחק, או משום שאסור לעמוד בפני השם ערום? (ע’ להלן מנוב”י שכתב שזו מחלוקת רש”י ביומא ח’ ע”א שכתב בביאור הברייתא שהאיסור משום מחיקת השם. ותוספות ישנים ביומא שחלקו עליו ממסקנת הסוגיה בשבת ע’ להלן). בשו”ע לא הביא את הדין שמותר למחוק את השם בגרמא, ע’ ערוך השלחן בנספח מ”ש על זה.
מקור דברי הרמב”ם הם בסוגיה בשבת קכ ע”ב על משנה שם ע”א:
ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.
ומקשה הגמרא שם ע”ב:
ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי. דתניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו – הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף!
ופרש”י:
כורך עליו גמי – קא סלקא דעתך השתא כדי שלא ימחק את השם במים, אלמא: לרבנן גרם מחק אסור, ולר’ יוסי שרי.
ומסקנת הגמרא שם שרבי יוסי באמת מתיר גרמא כמו ביורד וטובל, אבל בדליקה אוסר משום שאדם בהול על ממונו ויבא לכבות. ובדעת רבנן אומרת הגמרא שהם גם כן מתירים גרמא במחיקת השם, כפי שמשמע בבריתא שכורך עליה גמי, וע”כ שנכנסים שם מים, והטעם הוא משום שאסור לעמוד בפני השם ערום. ולרבי יוסי מספיק ששם ידו על השם הכתוב על בשרו.
אם כן גם לרבי יוסי וגם לרבנן גרמא במחיקת השם מותר, ורק יש איסור לעמוד בפני השם ערום ולכן לא מתירים לטבול אלא טבילה של מצוה וכורך עליה גמי. וע’ כסף משנה שכך פסק הרמב”ם, ואם כן גרמא מותר במחיקת השם.
וכן לכאורה מוכח ממה שהסוגיה שם משווה את דין מחיקת השם בגרמא לדין גרם כיבוי בשבת. והרי אנו מתירים כל גרמא במלאכות שבת, אבל ע’ בשו”ע של”ד שהרמ”א מחמיר ומתיר רק במקום הפסד. ומ”מ מעיקר הדין גרמא מותר. עו’ שו”ת אורחותיך למדני או”ח סימן כח שכתב שלדעת מרן גרמא מותר גם לכתחילה, וכתב שם שהרמ”א עצמו מודה שהמנהג אינו כסברתו, שהרי כתב בהלכות יום טוב, בסימן תקי”ד שיש מתירים לחתוך נר של שעוה באור… וכן נוהגין”.
אבל מכמה סוגיות משמע שאין לאבד שמות גם לא בגרמא:
א. במשנה שבת קטו ע”א “כל כתבי הקדש מצילין אותם מפני הדליקה” ואומר רב חסדא שאפילו אם לא נתנו לקרות בהן (בשבת) בכל זאת מצילין אותם משום בזיון. ואף שאם ישרפו זה פחות מגרמא. אם כן חובת הצלה לא משום איסור מחיקת השם אלא משום בזיון.
ב. מגמ’ מגילה כו ע”ב
ואמר רבא: ספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם, ואפילו שונה הלכות. אמר רב אחא בר יעקב: ובכלי חרס, שנאמר ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים,
הרי שצריך לשים אותם בכלי חרס ולדאוג שלא יגרם להם הפסד, ואם כן ודאי שבגרמא אסור לכוין הפסד לכתבי הקדש.
ג. ועוד, שהרי גזרו טומאה על כתבי הקדש, והטעם מבואר בסוגיה שבת יד ע”א
וספר מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? אמר רב משרשיא: שבתחלה היו מצניעין את אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, ואמרו: האי קדש והאי קדש. כיון דקחזו דקאתו לידי פסידא, גזרו ביה רבנן טומאה.
אם כן יש לחשוש גם לפסידא באופן כזה, ואם כן איך יהיה מותר לאבד ספרים בגרמא?
ד. וכן הביאו הפוסקים (ע’ מהר”ם שיק או”ח קטו) שהקשה מכות יא ע”א:
אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם אפי’ בחנם היא באה. מנלן? מאחיתופל, שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא, בעא למישטפא לעלמא, אמר: מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה? ליכא דאמר ליה מידי; אמר: כל היודע דבר זה ואינו אומרו – יחנק בגרונו! נשא אחיתופל ק”ו בעצמו, אמר: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן, א”ל: שרי; כתב שם אחספא שדי אתהומא, נחת וקם אדוכתיה;
ופרש”י:
מי שרי למכתב שם – פן ימחקוהו המים ועובר משום ואבדתם את שמם (דברים יב) ולא תעשון כן וגו’ (שם).
אכן בשו”ת נודע ביהודה תניינא או”ח סי’ יז מבן המחבר, כתב שגרמא במחיקה מותר רק לצורך מצוה. שם דן במי שיחד חדר בביתו לבית כנסת, וכתבו על הכתלים כמה תחינות ובקשות, ולאחר שבעל הבית נפטר, רוצים היורשים לעשות שם בית יין שרף. ומלבד השאלה על קדושת בית הכנסת באופן כזה, יש שאלה של גרם מחיקת השם על ידי העשן שנוצר מעשיית יי”ש במקום:
אמנם אעפ”כ יש לומר דלא שרי גרמא אלא לטבילה של מצוה אבל לדבר הרשות אפילו גרמא אסור ואף דליכא לאו דלא תעשון מ”מ אסור משום בזיון השם דאין בזיון גדול יותר מגרם מחיקת השם. וראיה לדבר דברחיצה וסיכה לא פליג ר”י על רבנן וגם לר”י אסור אף שיש לדחות ולומר דאיסור רחיצה וסיכה לאו משום גרם מחיקת השם הוא אלא משום איסור לעמוד בפני השם ערום. אמנם דבר זה תליא באשלי רברבי דרש”י במסכת יומא דף ח’ ע”א בד”ה לא ירחץ כתב טעמא משום מחיקת השם ותוספות ישנים שם בד”ה לא ירחץ כתבו בפ’ כ”כ מסקינן משום דאסור לעמוד לפני השם ערום אבל משום לא תעשון לא אסרינן גרמא ולא כפי’ הקונטרס עכ”ל ע”ש. הרי דפליגי בזה.
ועוד הקשה מדוע לא הביאו הפוסקים את הדין שמותר לגרום מחיקת השם, וכתב:
ונ”ל דס”ל להנך פוסקים כיון דאיתא במגילה דף כ”ו ע”ב ס”ת שבלה גונזין אותו בקבר ת”ח ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים וכן פסקינן בש”ע י”ד סי’ רפ”ב. א”כ מוכח מסוגיא דמגלה דאסור לגרום מחיקת השם הואיל וצריך כלי חרס וסותר לסוגיא דשבת וצ”ע. וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה אך לפי גודל התמיה לא ידעתי לישב בדרך אחר עכ”פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה.
אבל יש אחרונים חולקים על הנודע ביהודה, ובהם שו”ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן לב שרצה להוכיח מגמ’ שבת שכפי שגרם מחיקה מותר גם גרם נתיצה יהיה מותר (ומה שבאתר עולמות בשיעור על מחיקת השם הביאו חתם סופר או”ח סי’ רסד, אין שום ראיה, שם מדבר על שם שלא במקומו שיקדור אותו וכתב שעדיף לקדור על ידי גרמא, וכמובן אין משם ראיה להתיר גרמא באופן כולל).
ובשו”ת אחיעזר חלק ב – יורה דעה סימן מח כתב שבכתבי הקודש יש איסור גרמא במחיקתם:
אך לדעתי הם שני ענינים נפרדים דספרים שמצילין מפני הדליקה משום דמצוה איכא בהצלתן איך יעלה על הדעת להתיר לאבדן ע”י גרמא ויותר מזה אמרו דהרואה ס”ת שנשרף חייב לקרוע ולאבדן ע”י גרמא יהי’, רק דמה שאמרו דמותר ע”י גרמא הוא רק בשם יחידי דאיתא בשבת הברכות והקמיעין אין מצילין מפני הדליקה אף על פי שיש בהן אותיות של שם בזה י”ל דגם אבוד שע”י גרמא מותר אחרי כי אין מצוה בהצלתן (וע”ד הפלפול ההפרש בזה עפ”מ שראיתי בס’ מנח”ח מצוה תל”ב דמחיקת השם איכא גם עשה דאת ד’ כו’ תירא…)
לדעתו יש הבדל בין דברים שמצילים בפני הדליקה שבהם הגרמא אסור ודברים שאין מצילים אותם בפני הדליקה שגרמא מותר בהם. עיי”ש, וזה רק בשם יחידי.
סברא זו כתב גם שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן לט, שיש איסור בגרמא, ובשם שכתוב על בשרו הוא רק משום שהוא שם יחידי ולא כתוב במקום הראוי לכתיבה:
ועוד כתבתי שם דמוכרחין לומר שבכה”ק אסור לאבד גם בגרמא דמאחר דמחוייבין להצילם מפני הדלקה שודאי אין להחשיבו יותר מגורם ובעצם פשוט שאף גורם אין להחשיבו וכ”ש שלגרום אסור, וא”כ צריך לומר דהא דהתירו לטבול בשם כתוב על בשרו משום דלגרום שרי הוא רק בשם יחידי, וגם שהוא כתוב שלא במקום הראוי לכתיבה כלל עיין בערכין דף ו’ ברש”י ד”ה שם ללישנא אחרינא ועל בשרו הוא אולי עוד גרע דאף השם עצמו לאו קדוש, או שהתירו אף בשם שעל בשרו רק התם משום דלא אפשר, אבל בכה”ק שמחוייבין להציל ודאי אסור למחוק ולאבד אף באופן גרמא.
בסברות אלו פתר ערוך השולחן את השאלה מדוע בשו”ע לא מובא דין גרמא במחיקת השם, ערוך השולחן יורה דעה סימן רעו סעיף לו
ודע דבשבת [ק”כ ב] אמרינן דגרמא במחיקת השם מותר מדכתיב לא תעשון כן לד’ אלקיכם עשייה הוא דאסור הא גרמא שרי ולכן אם היה שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטובל אף על פי שהשם יתמחק ע”ש והרמב”ם הביא זה בפ”ו מיסודי התורה ע”ש ותמיהני על הטור וש”ע שלא הביאו דין זה בשום מקום והרי אין מי שחולק על זה ויראה לי דהדין עמם דהך דינא לא משכחת לה רק בהדין הנזכר ודבר זה לא שכיח כלל אבל בעניין אחר לא משכחת לה דזהו וודאי לגרום הגרמא כגון להעמיד מים סמוך לה כדי שתשפוך על השם ותמחקנו פשיטא שאסור דזהו גופה עשייה גמורה היא ולכן גם הש”ס לא צייר דין זה רק בטבילה כמ”ש:
מסקנתו של האגרות משה בתשובה לשאלה שם אם מותר לשים ספרי קדש שבלו במיחזור, סומך על סברתו שספרים של תורה שבעל פה שנכתבו ללמוד בהם ואינם ראויים כבר, פסק:
ולענין מעשה הוא ברור אצלי כמו שכתבתי ויש לאסור בחומשים וספרי תנ”ך שבהם נמצאים שמות וכן סידורים מאלו שמדפיסים בשמות ממש, אבל מהספרים שבתורה שבע”פ שהם משניות וגמ’ משני התלמודים וכל ספרי רבותינו הראשונים והאחרונים והספרים הנדפסים מחכמי הזמן וכל הירחונים כשנקרעו ולא שייך שילמדו ויעיינו בהם ואף ששייך שילמדו בהם לפעמים אך ברור שלא ילמדו ולא יעיינו בהם כאיזה דפים שלמים נמי מותר. אבל לעשות כן למעשה תדבר בזה עם עוד גדולי פוסקים בא”י וגם מגדולי ראשי ישיבה וגם עם גדולי תורה והוראה מעדה החרדית ומהספרדים. והנני זקנך, אוהבך בלו”נ, משה פיינשטיין.
למעשה יש פוסקים שמנצלים את אפשרות הגרמא כדי להציל מבזיון של כתבי הקודש, וסמך גם מדברי שו”ת חתם סופר חלק ו – ליקוטים סימן ח שנשאל:
חשתי ולא התמהמתי להשיב מפני כבוד השם הקדוש ית”ש העומד בביזיון ע”י אפקורס ישראל שאחר שכתב הסופר פסוק זה השער לה’ צדיקים י”ב על מנת לדובקו בפתח בהכ”נ וכתב השם בכתבו דבקו הרשע בפתח בה”כ באופן שאי אפשר להסיר הקלף וגם לא לגרד ולקלוף כלל, היש מקום להתיר למחוק השם הקדוש הזה אלו דברי מעלתו.
בסופו של דבר החתם סופר התיר למחוק את השם כדי למנוע בזיון, וע’ שו”ת מנחת אשר ח”ב סימן נה שדן בדברי חתם סופר אלו, ותמה איך ניתן להתיר איסור תורה בגלל זה, ומכל מקום כתב שאם אי אפשר למצא פתרון באופן אחר, כדאי הוא החתם סופר לסמוך עליו בשעת הדחק.
מקורות נוספים:
חזון איש שבת לח ה; מנחת אשר דברים סימן יז. מכות סימן לב; ע’ עולמות על מחיקת השם, ושם ע’ 12 בשם הרב אשר וייס שלא קיי”ל כנוב”י שאסור גרמא לדבר רשות. ע’ שם הרב אהרון ישעיה שכטר בחוברת בית יצחק. תחומין כרך ג’ איסוף פסולת ניר של כתבי קודש לצורך מיחזור, אורי דסברג הרב שלמה מן-ההר אות ב’ אופן האיבוד; אורותיך למדני ח”ב או”ח סימן כח;
הצעה לגרמא, של מכון התורה והארץ
סיכום של הרב אורי דסברג ז”ל, בתחומין ג’:
מהאחרונים[18] כתבו שמסקנת הסוגיה במסכת שבת חולקת על סוגיה אחרת במסכת מגילה[19] הסוברת שספר תורה שבלה יש לגונזו בכלי חרס למען יעמוד ימים רבים. הרי שאף גרמת איבוד אסורה. לדעתו הפוסקים – הטור והשלחן ערוך – שלא הביאו להלכה את היתר הטבילה למי ששם כתוב על בשרו, פסקו כסוגית התלמוד במגילה, ואף גרמת איבוד השם אסורה.
אחרים[20] חילקו בין שם שהיה כתוב על בשרו, שאין בו אלא קדושה אך לא נועד ללימוד או לקריאה, שאותו מותר לאבד בגרמא, ובין ספר תורה שנועד ללימוד ולקריאה, ועל כן אסור לבזותו ולאבדו, ולו בגרמא.
[18] נודע ביהודה מהדו”ת או”ח סי’ יז תשובת ה”ר שמואל בן המחבר. וכן היא דעת טוב טעם ודעת מהדו”ק סי’ רלט ר’ להלן הע’ 23*.
[19] כו, ב.
[20] אחיעזר ח”ב סי’ מח תשובת חותן המחבר: אגרות משה או”ח ח”ד סי’ לט. חילוקים נוספים עי’ בקונטרס באר בשדי (שדי חמד) מכתב יד מה”ר אברהם מנדל הלוי שטיינברג.
הערה:
אם מסקנת הסוגיה היא שבטבילת רשות החשש אינו משום שאסור לעמוד בפני השם ערום אלא משום גרם מחיקת השם שמותר רק לצורך מצוה, אם כן יש ראיה לשיטת רבנו יואל שמתיר גרמא בשבת רק במקום פסידא, שהרי הגמרא משוה את מחיקת השם לשבת, ע’ שו”ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן רלא אות ה’
ולשיטת רבינו יואל הא דמדמי הגמרא לגרם מחיקת השם. היינו משום מצוות טבילה שרי כמו משום פסידא. דהתם נמי איכא הפסד. שאסור בתרומה וקדשים וליכנס למקדש. ותדע דהא תנן הרי זה לא ירחץ. הרי דבלא מצוות טבילה ודאי אסור גרם מחיקה. ולדעת המתירין גרם כיבוי בלי פסידא צריך לומר הא דלא ירחץ משום דבשם הקודש מצוה לשומרו שלא ימחק. כמו שהתירו להציל כתבי הקודש בשבת מפני הדליקה:
אבל מה שכתב האבני נזר שלחולקים על רבנו יואל מה שאוסרים לרחוץ ברחיצת רשות הוא משום שבשם הקדש יש מצוה שומרו גם שלא ימחק בגרמא, לכאורה לא צריך לזה, כיון שיש לומר שהטעם הוא משום שלא יעמוד בפני השם ערום.
שו”ת בית אפרים יורה דעה סימן סא
ורחש לבי להמציא תקנה לדבר זה לפי מה דאמרי’ בשבת דף ק”כ הרי שהי’ שם כתוב על בשרו כו’ נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ועובד ר”י אומר יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף ואמרינן התם טעמא משום דכתיב לא תעשון כן לד’ אלקיכם עשי’ הוא דאסור הא גרמא שרי ה”נ הא כתיב לא תעשו כל מלאכה כו’ ע”ש דמסקנת הש”ס דגם לרבנן גרמא שרי דהא האי גמי ע”כ לא מהדק ועיולי בי’ מיא דאל”כ הוא חציצה בדיו גופה אין לחוש דמיירי בלחה רק טעמא דרבנן משום דאסור לעמוד בפני השם ערום ע”ש הרי מבואר דאף בגרמא כה”ג שגורם בידים למחיקה שהרי הדיו לחה והוא נכנס עמה למים אפ”ה משרי שרי וכן פסק הרמב”ם בהל’ יסודי התורה וכ”כ בש”ג פ”ד דשבועות דגרם מחיקה שרי ע”ש וצ”ע על רש”י ביומא שפירש הטעם דכורך עליו גמי להגן עליו מחוזק שטף המים וז”א כמבואר בשבת דלאו מה”ט אתינן עלה וראיתי בכפות תמרים שהקשה כן על רש”י והניח בצ”ע ושוב מצאתי בתוס’ ישינים שם ביומא דף ח’ ודף פ”ח הקשו זה על רש”י ע”ש:
והנה מה שקורא לטבילה זו גרמא אף על פי שבמתכוין יורד לתוך המים עם השם שעל בשרו ובכה”ג קי”ל בסנהדרין בכבש על חבירו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול להעלות חייב וע”כ לומר דשאני הכא דאע”פ שיורד לתוך המים אינו נמחק אז רק מחמת שהשם מתלחלח הרבה מהמים ממילא הוא הולך להמחק ומ”מ כיון שעכשיו בשעת ירידה אינו מוחק גרמא מיקרי וראיתי בחידושי הרשב”א בשבת שם שהקשה אהא דיורד וטובל שהרי זה הוי כמקרב את כבויו ותירץ דמקרב לא מיקרי אלא היכא שבודאי יכבה אבל כאן אפשר שלא ימחק שאילו ודאי נמחק כמשפשף דמי שהרי הוא נותן ידו במים ע”ש ודבריו צ”ע לענ”ד דאם איתא דספקא הוה היכא מדמה הש”ס הך גרמה לגרם כיבוי שגורם בודאי שיכבה וגם מה דמשמע מדבריו שאם היה נמחק בודאי הוה כמשפשף בידים צ”ע דא”כ מה ענין לגרמא דהאי כמעשה בידים אלא דספקא הוה אם ימחק אם לא ומספק נמי הוה לן למיסר ואפשר דאם אינו רק ספק א”כ יש להתיר דהא אינו מתכוון למחיקת השם ופסיק רישא אין כאן כיון דספקא הוא אך דמ”מ אכתי אין זה דומה לגרמא ולפמ”ש א”ש כיון דבשעת הטבילה אין כאן מחיקה אף על פי שזה גורם שימחק אח”כ גרמא הוה ומ”ש הרשב”א דהוי כמקרב את כבויו לפמ”ש ל”ד דהתם טעמא דשמא עם נתינתו יפלו הנצוצות והוה מכבה בידים ע”ש בשבת דף מ”ו בדברי התוס’ והרשב”א ודברי הרשב”א הם צ”ע לענ”ד:
ע”ע אתר עולמות, שיעור על מחיקת השם.
