ב”ה
הלכות מלכים פרק א הלכה א – מינוי מלך
ה”א-ב:
שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.
מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה’ למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו’,
מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו’.
ע’ כסף משנה שהביא את הבריתא בסנהדרין שהמצות תלויות בסדר זה. (וע’ בחינוך מצוה תצ”ז שהביא את הבריתא בסדר שונה: מינוי מלך, בנין בית הבחירה ומלחמת עמלק)
למה הקדים הרמב”ם את הברייתא מסנהדרין כ’ ע”ב בתחילת הלכות מלכים? האם משום שג’ מצות אלו כולן קושורת בדין מלך?
ע’ הלכות בית הבחירה פ”א ה”א וה”ב – לא מוזכר שם שתלוי במלך!
רמב”ם בית הבחירה א:
הלכה א
מצות עשה לעשות בית ליי’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו’.
הלכה ב
כיון שנכנסו לארץ העמידו המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו, ומשם באו לשילה ובנו שם בית של אבנים ופרשו יריעות המשכן עליו ולא היתה שם תקרה, ושס”ט שנה עמד משכן שילה וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית העולמים, וימי נוב וגבעון שבע וחמשים שנה.
אלא מה שלא הזכיר הרמב”ם שם את המלך, קשור למה ששם כתב הרמב”ם הפסוק “ועשו לי מקדש” וכאן הביא “לשכנו תדרשו ובאת שמה” יש לומר שבהלכות בית הבחירה המצוה היא לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות. ובית זה יכול להיות גם בנוב וגבעון ובשילה, עיי”ש. אבל לשכנו תדרשו, היינו בית הבחירה בירושלים, והיא מצוה לדרוש את המקום אשר יבחר ה’. וזו מצוה הקשורה למלך.
רמב”ם מלכים פרק ה:
הלכה ד’:
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם.
הלכה ה
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.
הרמב”ם לא הזכיר מלך בהלכות אלו וצ”ב. אלא משום שאלו הלכות “מלכים ומלחמותיהם”, והיינו כל דיני הנהגה של מדינה ריבונית, ומצות אלו הם תחילת ההסטוריה של עם ישראל כמלכות.
שאלת החינוך במצוה תצז:
ואל תהרהר בני אחר דברי לומר ואיך יחשוב אבי זאת המצוה מן הנוהגות לדורות והלא משנמשח דוד מלך נסתלקה זאת המצוה מישראל שלא יהיה להם למנות עוד מלך, כי דוד וזרעו נשיאים עליהם לעד עד כי יבא שילה שיהיה מזרעו מלך לעולם במהרה בינינו.
שענין המצוה אינו למנות מלך חדש לבד אבל מעינה הוא כל מזה שזכרנו, למנות מלך חדש אם תהיה סיבה שנצטרך לו, וגם כן להעמיד המלוכה ביד היורש, ולתת מוראו עלינו ונתנהג עמו בכל דבר כמצוה וכתורה הידועה וזה באמת נוהג הוא לעולם.
מה שכתב “אם תהיה סיבה” היינו כמו שכתב הרמב”ם בהלכה ז’ “ולא זכה אלא לכשרים”, היינו שיתכן מצב שצריך למנות אחר. וצ”ב המשך דברי הרמב”ם שם “אע”פ שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם”. ואם כן גם להעמיד המלכות ביד היורש הוא בגדר מצות המינוי.
אבל צ”ע על שאלת החינוך בכלל, שהרי במצוה תכה לגבי הכרתת שבעת עממין כתב החינוך שזה נוהג לדורות וכל מצוה שלא עבר זמנה אין זו מצוה שאינה נוהגת לדורות וכו’. ואם כן מה השאלה לגבי מינוי מלך?
ונראה לתרץ, על פי מה שיש לברר, האם מלך בן מלך צריך מינוי או לא? עייין שו”ת נודע ביהודה מהדורה קמא חו”מ סימן א:
…מכתבו קבלתי אתמול בלילה ובתוכו מידכר דכיר תרי מלתא דתמיהי ליה טובא. …שנית על דברי התוס’ במס’ סוטה דלמינוי מלך צריך שיהיה ממוצע מקרב אחיו מאב ואם. ועל זה תמה על מלכות רחבעם בן שלמה שהיתה אמו גיורת: ואני תמה על מה הגדיל הפליאה בדברים שכבר זכרום הראשונים וקדמונים אחזו שער.
…אמנם נראה לענ”ד שלא הזהיר קרא אלא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך שתחלת שימת המלך ראשית מנוים לא יהיה אלא מקרב אחיך וזה במלך ראשון אבל במלך בן מלך המלכות ירושה וא”צ שימה חדשה.
והא ראיה שאין מושחין מלך בן מלך … אבל מ”מ לא שייך בו שום תשים וא”צ שימה חדשה וכיון שמלך אביו שוב ממנין בנו אפילו אין אמו מישראל ובזה קמה מלכות של רחבעם בלי פקפוק. משא”כ באגריפס אף שהוא מזרע המלוכה מזרע הורדוס מ”מ הוא וכל אבותיו כולם נתמנו בפסול דהורדוס עבד היה וא”כ עכשיו אגריפס היה הראשון שהיתה אמו מישראל והרי כקם מלך חדש בזה צריך שום תשים שיהיה ממוצע מישראל:
אלא שיש סתירה לתרוצו של הנוב”י מדברי החינוך כאן, שגם במלך בן מלך קיימת מצות המינוי. ואם כן עדיין קימת השאלה מרחבעם בן נעמה העמונית.
ואם נכון מה שכתבנו בדעת החינוך, הרי גם ספיקו של המנחת חינוך אינו: האם מה שנאמר “מלך ולא מלכה” נאמר רק לגבי תחילת המינוי או גם לגבי המשך המינוי. ולפמ”ש החינוך, הרי כל המשך מינוי מלך הוא ממצות מינוי מלך, וכלשונו: “להעמיד המלוכה ביד היורש”?
ולכן מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, משום שכל הזמן יש מצוה לשים מלך ואין זו מצוה שנגמרה. ואם כן מצות המינוי נמשכת.
ונראה לכאורה שמצות מינוי מלך מקבילה לחובה למשוח את המלך. וע’ הוריות יא, ב
ואין מושחים מלך בן מלך ואם תאמר מפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו של אדוניה ואת יואש מפני עתליה ואת יהואחז מפני יהויקים שהיה גדול ממנו שתי שנים… אמר מר ואין מושחין מלך בן מלך מנלן אמר רב אחא בר יעקב דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו וגו’ ירושה היא לכם ומנלן דכי איכא מחלוקת בעי משיחה ולאו כל דבעי מלכא מורית מלכותא לבניה אמר רב פפא אמר קרא הוא ובניו בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל קרינא ביה הוא ובניו ואפילו בלא משיחה.
הרי שכשיש מחלוקת זה כמו משיחה מתחילתו וצריך למשוח. ולכן מצאנו שדוד המלך נמשך שלש פעמים.
ומתוך דברי החינוך משמע שיש שני גדרים: יש מינוי מלך ויש העמדת המלוכה בידו. אבל נראה שאלו שני גדרים שונים:
ויש להוסיף הסבר, שיש שני סוגי משיחה ושני סוגי מינוי: מינוי לשם מלך ומינוי של הנהגה.
מי היה המלך הראשון? עיין רמב”ם מלכים א, ג
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
אם כן יהושע היה המלך הראשון. וכן רמב”ם מלכים ג, ח
כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל.
והרי פסוק זה של “כל איש אשר ימרה…” אמרו שני השבטים ליהושע, הרי שיהושע יכול היה להרוג כמו מלך, ודין מורד במלכות שייך לגבי יהושע.
ומה שנאמר “לא יסור שבט מיהודה” לרמב”ן זה רק מדוד ואילך. דעת המאירי שגם שאול לא היה המלך הראשון, ע’ בית הבחירה למאירי הוריות יא, ב:
ולמדנו שלא נמשח שאול אלא כממונה וכמחזיק במלכות כגזבר או כפקיד עד בא המלך אשר לו המלוכה מצד הירושה ונמצא שלא היה אלא כממונה מצד שבט יהודה ועשאוהו מפני זה כאלו הוא בעצמו היה מאותו השבט…
ומר’ טוביה רוזנצוויג ממבוא חורון שמעתי (על פי דרכו של בנו הרב בנימין ז”ל בלימוד תנ”ך), שניתן לומר שאם שאול היה ראוי, היתה מיכל בת שאול יולדת ומלכות שאול היתה נמשכת וזה מה שכתוב בשמואל א יג, יג (לאחר ששאול לא שמע לדברי שמואל (שמואל א י, ח): “וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה” וכתוב (שמואל א יג, ח – ט): “וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו: (ט) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה”):
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה’ אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם.
שני גדרים במלכות, אדון עולם וכו’. א”כ מלכות של הנהגה, ומלכות שמן המשחה. כיוצא בזה כתב הרב סולביצ’יק ביחד לכהן גדול: משוח ופונציונלי ע’ עבודת יום הכפורים לגרי”ד (יג).
ראיה מירושלמי הוריות ט”ו ע”ב שדוד בזמן שהיה בורח מפני אבשלום בשעירה מתכפר לו כהדיוט. אם כן אינו מלך. (ומכל מקום חז”ל באו בטענה על שויתר לשמעי בן גרא). ומאידך, בגמ’ הוריות י”א ע”ב:
בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר אמר ליה הרי צרתך בבבל. איתיביה מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם אמר ליה התם לא כייפי אהדדי הכא אנן כייפינן להו לדידהו. רב ספרא מתני הכי בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר אמר ליה התם שבט הכא מחוקק ותניא (בראשית מט) לא יסור שבט מיהודה זה ראש גולה שבבבל שרודה את ישראל במקל (בראשית מט) ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה לישראל ברבים.
הרי שלרבי, אילו היה בזמן המקדש היה חייב להביא שעיר על שגגתו, כדין מלך, אף שאינו מלך.
וזה הסבר מלכות יהושע, שלא די במלכות של הנהגה לשם מלחמת עמלק, אבל לגבי גדרי מורד ומינוי יש לו גדר מלך.
וזה טעם משיחת דוד פעם שניה ושלישית אחר שמת שאול, ע’ אבני נזר יו”ד סי’ שי”ב ס”ק י”ב.
ובזה יש להסביר: ע’ ר”מ פ”ג ה”ח שהובא לעיל שהמלך הורג רק בסייף: “…אלא בסייף…”. לעומת זה, רמב”ם סנהדרין יח, ו
גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.
פי”ח הלכות סנהדרין ה”ו, הרי יהושע הרג את עכן בסקילה? הסבר מנחת חינוך: בסייף רק אם מורד בכבוד המלך, אבל לתיקון העולם בכל מיתה. ויש לדייק כן בלשון הרמב”ם הנ”ל בהלכה ח’ בהלכות מלכים.
הסבר כלי חמדה פרשת שופטים עמ’ קיט, ודומה למ”ש. ועיין לשון המאירי. לכן שאול היה יכול למחול משום שמלכותו היא של שררה בלבד. ואילו דוד לא היה יכול למחול משום שלא בטל ממנו שם מלך המשוח.
ואם כן יש להסביר גם כן לגבי השאלה הנ”ל: מלך בן מלך צריך מינוי באופן מעשי, לשם עצם השררה. אף שלגבי שם מלך הוא מלך גם ללא מינוי ואין צריך שמן המשחה. ולכן מצות המינוי אינה נוהגת לדורות, אף שלדורות יש צורך במינוי לשם השררה. כי המינוי שהוא לשם מהות מלכות נהג רק פעם אחת. אבל מינוי בשביל השררה צריך כל זמן שהוא מלך וזו מצות מינוי המלך.
ראה שיעור בספרית התורה והמדינה שיעור ב’ על גדרי מלכות בהנהגת הציבור ראה שם תשובת הרב קוק במשפט כהן קמג.