ב”ה
רמב”ם הלכות מלכים פרק א הלכה ג’ – מינוי מלך על פי נביא ובית דין
רמב”ם מלכים א, ג
אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו.
כאן דורש הרמב”ם גם בית דין וגם נביא, ברמב”ם סנהדרין ה, א כתב רק בית דין ולא נביא.
אין מעמידין מלך אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין עושין סנהדרי קטנה לכל שבט ושבט ולכל עיר ועיר אלא על פי בית דין של שבעים ואחד, ואין דנין לא את השבט שהודח כולו ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול בדיני נפשות אלא בבית דין הגדול, אבל דיני ממונות [של כהן גדול] בשלשה, וכן אין עושין זקן ממרא ולא עושין עיר הנדחת ולא משקין את הסוטה אלא בבית דין הגדול, ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות ולא מוציאין למלחמת הרשות ולמדידת החלל אלא על פי בית דין הגדול, שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך.
ויתכן שנביא אינו לעיכובא, ע’ משפט כהן קמד אות טו. ולכן בהלכות סנהדרין מיירי בזמן שאין נביא, ולכן לא צריך נביא אבל בית דין של שבעים ואחד צריך.
ע’ שעורי הגרי”ד רשימות שיעורים ובשיעורי הרב
הבעיה ביהושע, שזה אצלינו דגם למלכות פונקציונלית, כלומר שעצם הסמכות היא בגדר מלך אף שאינו מלך ממש, ועל פי דברי הרב קוק שכל אלו בכלל מלכות, קשה: אם כן מינוי כזה יועיל רק אם נעשה על ידי נביא ועל ידי סנהדרין?
ובשו”ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן ..0קמד, שכתב שנביא לא לעיכובא:
שמדבריו כאן בהלכה ג’ הי’ אפשר לומר, דלכתחילה היא המצוה בכך, אבל אם העמידו ישראל מלך בלא נביא ג”כ הרי זה מלך לכל מצות המלכות. ובזה הי’ מקום לישב הסתירה מפ”ה דסנהדרין ה”א, שכתב אין מעמידין מלך אלא ע”פ ב”ד של שבעים ואחד, ולא הזכיר נביא, משום דבדיעבד ה”ז מלך, אבל בהלכה ח’ דה’ מלכים כאן, שכתב לשון בדיעבד: נביא שהעמיד, משמע דגם בדיעבד א”א להעמיד מלך בלא נביא, ואין לו דין מלך, וצריך לומר דבזמן שיש נביא בישראל גם בדיעבד אין מלך עומד בלא נביא, אבל כשאין נביא אז מעמידין ע”פ ב”ד הגדול.
ולא מצאנו מלכי ישראל שנתמנו על פי נביא רק ירבעם על ידי אחיה השילוני(מלכים א יא) ויהוא על ידי תלמיד אלישע (מלכים ב, ט), וע’ תוספות סנהדין כ’ ע”ב שאחאב לא התמנה על פי נביא.
ויש לומר שכן משמע ברמב”ן פרשת ויחי, בראשית מ”ט שכתב שמלכי בית חשמונאי נענשו מפני שמלכו ולא היו משבט יהודה. משמע שסובר שחל עליהם דין מלך מן התורה ואע”פ שלא נתמנו עפ”י נביא. וכן ברמב”ם בתחילת הלכות חנוכה משמע שלבית חשמונאי היה גדרי מלך.
בספר חשמונאים א’ (יד, מא) מובא: “וכי היהודים והכהנים נאותו להיות להם שמעון לנשיא ולכהן גדול לעולם עד אשר יקום נביא אמת” (מובא בתורת המועדים ע’ 158).
ובתורת המועדים ע’ 162 כתב הרב גורן:
לפי האמור יתכן לכאורה לתרץ את מלכות בית החשמונאים שאין האיסור למנות מלך משאר שבטי ישראל אלא כאשר נבחר המלך ביזמת העם אבל כאשר עולה המלך לשלטון בכח נצחונותיו האישיים נגד אויבי העם שקש עליו להשמידו מעין מה שקרה בתקופת החשמונאים שהעמדנו בפני סכנת השמדה רוחנית ולאומית מבפנים ומבחוץ גם יחד וקמו מתתיהו ובניו וחרפו נפשם למות ונצחו את כל אויביהם החזירו עטרת ישראל ליושנה וקוממו את מלכות ישראל ע”י זה השיגו את זכות מלכותם בדמים ויתכן שאין צורך בזה להסכמת הנביא כי כיבוש מלחמה מהווה קנין על פי דין גם ביחס לארצות הנכבשות וגם לזכות המלכות כפי שיתברר להלן מכמה מקורות לכן אין בנשיאותם או במלכותם של החשמונאים משום עבירה על לא יסור שבט מיהודה וכיוצ”ב לדעת הרמב”ם המשתבח במלכות החשמונאים בנגוד לדעת הרמב”ן הזה.
יש לדון האם הצורך בבית דין הגדול הוא משום שעצם המינוי צריך להיות בבית דין דוקא, או שהצורך בבית הדין הוא משום שהם המייצגים את כלל ישראל[1]? וברשימות שעורים[2] לגרי”ד סולוביצ’יק סנהדרין יח, חקר בלשון זו:
והנה יש לחקור בהא דבעינן ב”ד הגדול למינוי מלך האם זוהי הלכה בעצם מעשה המינוי דצריך לזה ב”ד הגדול או דילמא דאין המינוי חל אלא אם כן ב”ד הגדול מסכימים דבעי רשות והסכמת ב”ד הגדול כדי שיחול המינוי אבל אין צריכים ב”ד הגדול לעצם המינוי.
ויתכן דנפ”מ בזה היכא דיש ב’ סנהדראות של ע”א האם סגי בא’ מהם כדי למנות מלך או דילמא דבעינן שניהם למינוי דאי בעינן ב”ד הגדול למעשה המינוי אזי י”ל דסגי בב”ד אחד של ע”א דהרי חל עלייהו חלות שם ב”ד הגדול ויכולים לעשות את מעשה המינוי למנות המלך אולם אם הדין דבעינן ב”ד הגדול הוא משום דבעי רשות והסכמת ב”ד הגדול כדי שיחול המינוי אזי י”ל דהיכא דאיכא ב’ ב”ד של ע”א א”כ בעינן הסכמת שני הב”ד של ע”א כדי שיחול המינוי וי”ל דאם ב”ד אחד אינו מסכים אזי לא חל המינוי מכיון דבעינן הסכמת ורשות ב”ד הגדול.
ולפי הנ”ל, אם בית הדין מבטא הסכמה של כלל ישראל, הרי חקירתו יותר ברורה, שאם זה מבטא הסכמה, ודאי שצריך ששני בתי הדינים יצטרפו.
ניתן להביא ראיה מדין מורד ומדברי הרדב”ז שם. רמב”ם מלכים ג, ח:
כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך, וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא, ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד, ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו, אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל.
וכתב שם הרדב”ז שמלך יכול להיות שהומלך על ידי נביא, או על ידי שהסכימו עליו כלל ישראל:
והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה אין ישראל חייבין לשמוע אליו והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות:
הרי שיתכן מלך שהומלך על ידי הסכמה של כלל ישראל. וזה הנותן לו סמכות. וכבר הוכחנו שבזמן מרד, אין למלך סמכות מעשית, ולכן אומר הירושלמי שאותם ששה חדשים שדוד היה בורח מפני אבשלום, בשעירה מתכפר לו כהדיוט, ע’ בשיעור הראשון כאן. ולכן מלך שאין מטבעו יוצאת אין בו דינא דמלכותא דינא. רמב”ם גזלה ואבדה ה, יח:
במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.
(וע’ רמב”ן שמקור דינא דמלכותא דינא הוא במשפט המלך), הרי שמלך צריך הסכמה של כלל ישראל.
על הפסוק (בראשית לז, ח) “המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו” אומר הראב”ע: “אנחנו נשימך מלך או אתה תמשול עלינו בחוזקה”. וכן ביאר הגר”א (משלי כז, כז). כלומר מלך אינו שולט על העם בכח, אלא מתמנה ע”י העם מרצון. העם הוא אפוא מקור סמכותו של המלך (הרב יעקב אריאל, אתר למעשה).
ברמב”ם עצמו מוכח שיהושע היה מלך חלקי, שהרי המלך הורג רק בסייף, כמו שכתב הרמב”ם לעיל, ומאידך כתב הרמב”ם בהלכות סנהדרין יח, ו:
…גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים, וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.
ע”כ צריך לומר שיהושע אמנם היה מלך, אבל רק לענין הסמכות, אבל לא במהות של מלכות כמו מלך שנמשח בשמן המשחה, שמשום כבודו אין הורגים אלא בסייף.
לפי זה יש ליישב מדוע הרמב”ם בהלכות סנהדרין לא הביא שגם כהן גדול צריך למנות על ידי בית דין של ע”א כפי שכתב בהלכות כלי המקדש ד, טו:
אין מעמידין כ”ג אלא ב”ד של אחד ושבעים…
ויש לומר, שבהלכות סנהדרין הרמב”ם עוסק בבית דין כסמכות של כלל ישראל וכמייצג של כלל ישראל, ולזה קשור מינוי מלך. בית הדין הוא כהסכמה של כלל ישראל, אבל הצורך בבית דין לגבי כהן גדול הוא משום שתוקף עצם המינוי צריך בית דין, ולא מגדר הסכמה של כ
לל ישראל שהרי כהונה אינה צריכה סמכות (ולכן אנו מוצאים שכשאהרון מת הקב”ה מצוה מיד להעביר את הכהונה לאלעזר, אבל כשמשה מת, צריך משה לומר לקב”ה “יפקוד ה’ אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה”, כלומר שהקב”ה מחכה שתבא תביעה מהעם כיון שהנהגה היא צריכה סמכות מהציבור ולא כהונה)
ולכן כתב הרמב”ם שאפשר לחדש את הסמיכה, ע’ רמב”ם סנהדרין ד, יא:
נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע.
כיון שעיקר סמכות בית הדין היא ההסכמה של כלל ישראל והם פועלים מכוחו, הרי שלרמב”ם אפשר גם לחדש את הסמיכה. אבל לגבי מינוי כהן גדול, זהו מינוי שאין צריך הסכמה והמינוי אינו הסכמה של הכלל אלא דין מינוי כמו משיחת הכהן, ולכן זה לא שייך להלכות סנהדרין.
כל הנ”ל שלא כגרי”ז בהלכות סנהדרין פרק ה’ הלכה א’. שם כתב ההיפך: שהצורך בבית דין למלך הוא כמו שצריך נביא, וכמו שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של ע”א. מה שאין כן מינוי כהן גדול, שאין פסוק שהעמדתו צריכה בית דין. ויסוד דינו הוא משום שבדבר השייך לכלל ישראל בית הדין הם הבעלים על זה, עיי”ש.
ובדברים אלו מוסבר גם מדוע צריך גם נביא וגם בית דין למינוי מלך, ומדוע לא מספיק בנביא, שהרי לכאורה אם נאמר כך בנבואה, מדוע צריך עוד את הסכמת בית הדין.
ולפמ”ש ברור, שאף שברור משמים שזה הוא המלך, מכל מקום צריך את קבלת העם, ולולא זה אין למלכות תוקף והרי גם שאול נמשך שוב אחרי שהעם קיבל אותו לאחר המלחמה ביבש גלעד, וכן דוד נמשך שוב פעמים לאחר שנמשך בחברון. ולזה צריך את הסכמת בית הדין.
לפי זה מדוייק בלשון הרמב”ם שלגבי מלך כתב “אין מעמידין אלא על פי בית דין” ואילו בהלכות כלי המקדש לגבי כהן גדול, כתב “אין מעמידין אלא בית דין”, משום שלגבי כהן גדול המינוי הוא של בית הדין ולא כשליח של הרבים.
נספח:
כלי חמדה פרשת שופטים אות ו – ז
אמנם הענין נראה דהנה בענין אימת המלכות יש ב’ ענינים א’ ענין המשיחה שנמשח בשמן המשחה וזה קדושת גבוה, ב’ מפאת ישראל שקבלו אותו למלך עליהם וכבודו הוא כבוד כל ישראל, ונראה לע”ד שזה הוא ביאור דברי הרמב”ם מה שנראה כסתירה בדבריו הקדושים, דבספר המצוות [מ”ע קע”ג] כתב דהמורד במלכות ראוי להמלך להרגו, אמנם בס’ משנה תורה בהל’ מלכים [פ”ג ה”ח] כתב דרשות ביד המלך להרגו ולא כתב דראוי לו להרגו, אמנם לענ”ד נראה דמלך שנמשח בשמן המשחה דקדושתו קדושת גבוה והמורד בו מורד בכבוד שמים, בזה ראוי לו למלך להרגו מפני כבוד שמים שלא ניתן למחילה, אמנם לאחר שנגנז שמן המשחה ומינוי מלך הוא רק ע”י ישראל, בזה רק רשות ביד המלך להרגו ואינו חובה.
ומעתה נראה דזה הוא ההבדל בין שאול לדוד, דשאול כיון שהקב”ה אמר נחמתי וגו’ ומאס אותו מהיות למלך על ישראל, נהי דעדיין נשאר עליו דין מלך מפאת כבודו של ישראל, מ”מ היה יכול למחול לחטא נוב עיר הכהנים, לכן שלא מחל וצוה להרוג אותם יצאתה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה, מה שאין כן דוד המלך ע”ה אף על גב דששה חדשים אלו היה נידון כהדיוט, היינו מפאת מה שנוגע בכבודן של ישראל, כיון דכל ישראל נטו אחרי אבשלום פקעו דין מלך מפאת זה, מה שאין כן מצד קדושת גבוה והמורד בו מורד בקדושת גבוה שיש עליו, לכן שפיר אמרו חז”ל דלא טוב עשה במה שלא הרג לשמעי בן גירא דקדושת גבוה אין ראוי למחול, ובזה אתי שפיר מה שלא נמשח דוד מחדש אחרי מיתת אבשלום, דקדושת שמן המשחה שעליו לא נתבטל, וכמו שאמרו בירושלמי [סנהדרין פ”ב ה”א] על כהן גדול שנמשח בשמן המשחה דקדושתו לעולם כמו קדושת הקדוש ברוך הוא, ויש להאריך עוד ואכ”מ.
[1] וכן מוכח ברמב”ם הלכות תרומות פרק א’ הלכה ב’, שכתב שכיבוש רבים הוא כיבוש שכבש מלך מדעת רוב ישראל. ובהלכה ג’ כתב “הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא”י לכל דבר…” הרי שבית דין מקביל לכל ישראל. וכן לע’ פירוש המשנה לרמב”ם מסכת הוריות פרק א משנה ו: “כבר ביארנו בהקדמת זאת המסכתא שעל שגגת עבודה זרה קהל מביא פר עולה ושעיר חטאת, ויחיד מביא שעירה, ובשגגת השאר משלושים ואחת מצוות בית דין מביאין פר, ויחיד כשבה או שעירה. ואומרו “והקריבו הקהל” נפלה בו מחלוקת, ר’ יהודה סובר כל קהל וקהל, ור’ מאיר אומר הקהל אשר הורה בלבד, והוא בית דין הגדול, לפי שהוא קהל ישראל כולו”. וכן ע’ פירוש המשנה לרמב”ם מסכת כריתות פרק א משנה א: “אמרו מנא לן שאין מושחין מלך בן מלך דאמר קרא למען יאריך על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהממלכה ירושה היא לבנים. אלא שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו, או שמנוהו הסנהדרין או נביא או כהן גדול, או שהושגה המלכות לאחד מהן באיזה אופן שיהיה, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה’ שייראוהו” הרי שמינוי מלך צריך הסכמת הכלל או הסכמת סנהדרין, ולמ”ש זה מדין הסכמה של כולם. וע’ יעקב בלידשטיין, עקרונות מדיניים במשנת הרמב”ם ע’ 58.