ב"ה
רמב"ם הלכות שבת פרק א' הלכה א' השוואת מצות שביתה בשבת וביו"ט
בשבת נאמר (שמות כג,יב לא,כא) "וביום השביעי תשבות". שמות כג,יב: "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות–למען ינוח, שורך וחמורך ויינפש בן אמתך, והגר". שמות לד,כא: "ששת ימים תעבוד, וביום השביעי תשבות; בחריש ובקציר, תשבות". וכן נאמר ביום טוב "שבתון".
רמב"ם הלכות שבת פרק א' הלכה א' שביתה מצות עשה, והקדים דין שביתה לאיסור מלאכה: שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה, שנאמר "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב; שמות לד,כא). וכל העושה בו מלאכה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ,ט). ומה הוא חייב על עשיית מלאכה–אם עשה ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל; ואם עשה בשגגה, חייב קרבן חטאת קבועה".
רמב"ם הלכות יו"ט פ"א הלכה ב' הקדים איסור מלאכה, ואח"כ כתב שהשובת קיים מצות עשה: "כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן, הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם שבתון, כלומר שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו–הרי ביטל מצות עשה; ועבר על לא תעשה, שנאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כג,ז; ויקרא כג,ח; ויקרא כג,כא; ויקרא כג,כה; ויקרא כג,לה; ויקרא כג,לו), "כל מלאכה לא ייעשה בהם" (שמות יב,טז). ואם עשה בעדים והתראה, לוקה מן התורה".
לא רק סדר הדברים שונה, אלא גם העובדה שבשבת דן הרמב"ם על ה"חפצא" של שביתה. ואילו בהלכות יום טוב דן הרמב"ם על הגברא. (אמנם בכותרות להלכות יום טוב כתב הרמב"ם את העשין של מצות שביתה קודם הלאוין).
יש לדון מה כלול בגדר שבתון האם רק מה שבלא תעשה יש בו מצות שבתון או שגם תחומין ומחמר: ע' מנחת חינוך מצוה כד שכתב שבתחומין אין עשה של שבתון. וכן הסתפק בשאלה זו באגלי טל בפתיחה באות ב'.
ראשית יש להעיר ששאלה זו היא מחלוקת ראשונים:
ובגמ' יבמות ה' ע"ב דנה הגמ' מדוע צריך מיעוט שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ורוצה הגמ' לומר שה"א ללמוד מכבוד אב ואם: "סלקא דעתך אמינא תיתי מכבוד אב ואם דתניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת תלמוד לומר (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי לא לאו דמחמר".
והקשו הראשונים שהרי שבת יש בה גם עשה של שבתון ואין עשה דוחה לא תעשה ובתוס' שם תרצו (ד"ה ניגמר) "ואר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתא לגמריה והוי כמאן דליכא אלא לאו גרידא". אבל הרשב"א ביבמות ו' ע"א ד"ה וניגמר (לב), כתב בשם מורי הרב (רבנו יונה) שתשבות אינו עשה אלא אאבות. וכן הביא הריטב"א ביבמות (ס"ח) אלא שהוסיף: "והנכון כמו שתירץ ה"ר יונה ז"ל דעשה דתשבות לא קאי אלא אאבות מלאכות דחמירי ודומיא דחריש וקציר.
ואם כן שאלה זו תלוי בדברי הראשונים בגמ' יבמות הנ"ל. אבל נראה ששאלה זו תלויה בדבר נוסף שאנו מוצאים ברמב"ם בדין איסור שביתה:
בהלכות שבת מכניס הרמב"ם גם את דיני דרבנן לדין שביתה, ע' פרק כא הלכה א' "נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה…".
ויש לברר: האם כל מי שעובר על איסורי דרבנן עובר על איסור תשבות?
וכעין זה כתב הרמב"ן על התורה פרשת אמור כג כד לגבי שבתון של יו"ט: "(כד) יהיה לכם שבתון – שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד ב) שבתון עשה הוא. והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת. ובמכילתא (בא ט) ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה (שמות יב יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם (שם פסוק טז), אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות. יכול אף חולו של מועד יהא אסור משום שבות, והדין נותן, תלמוד לומר ביום הראשון שבתון (להלן כט לט). והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן: אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה, כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב, ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה, אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון. ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה".
וכן כתב הרמב"ן כן גם לגבי שבת. וכן בקיצור בפרשת קדושים: "וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות". ובמגיד משנה בפרק כ"א הביא דברי רמב"ן אלו. אבל עיין במגיד משנה שני פירושים, ועיין לח"מ שבארם, האם לרמב"ם יסוד שבות הוא מה"ת ממש או אסמכתא. (וע' ריטב"א ר"ה לג ע"ב ע' שי"א בהוצאת מה"ק, שהביא את דברי הרמב"ן ושבחם: "…וזו מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו").
אלא שבמגיד משנה בפרק כא הביא את דברי הרמב"ן ויש שם שתי אפשרויות אם לרמב"ם כוונת תשבות היא כרמב"ן או לא.
ובשו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן רח ד"ה והנה לא כתב: "והנה לא היה (מכ"ת) ]למכ"ת[ להביא מהך דהנהיגו הנביאים שלא להפר ברית המלכיות, והיה לו להביא כגון החצר החדשה דיהושפט שחידשו בו דברים וכו' ]הוריות ה' ע"ב[, וא"נ ממצוא חפצך ודבר דבר דישעי' ]שבת קי"ג סע"א[ ולהביא ממכר דנחמיה, האמנם לרמב"ן פ' אמור ]כ"ג – כ"ד[ ולרמב"ם ר"פ כ"א מהל' שבת דאורייתא נינהו והא דאסרו חכמים מקח וממכר משום שמא יכתוב +כרש"י ביצה ל"ז ע"א ד"ה משום מקח וממכר+ היינו יחיד ליחיד באקראי, אבל לפתוח חנות ולהעמיד פועלים ולטעון על עגלות דאורייתא הוא בעשה דשביתה, וצ"ע קצת בתוס' שבת קכ"א ע"א ד"ה אין אומרים לו וכו' יע"ש ובמ"ש רשב"א בשם רבנו יונה פ"ק דיבמות בסוגיא דעליה גבי מחמר בשבת, ובמקום אחר הארכתי בעז"ה" ואם כן הבין החתם סופר שגם בדעת הרמב"ם כמו הרמב"ן יש איסור שביתה גם בדברים שאינם מלאכה. ומסתבר לפי זה שגם מי שעובר על מחמר או על תחומין, לדעת הרמב"ם יהיה כמו התוס' ביבמות שיש איסור משום שביתה.
(וכיוצא בזה גם לגבי שביעית, כתב בשבת הארץ פ"א ה"ד שמי שעושה כל איסורי דרבנן בשביעית יעבור על איסור שביתה מן התורה).
אבל נראה שהרמב"ם לא מסכים לדברי הרמב"ן בפרשת אמור לגבי יום טוב. ובזה יש הבדל נוסף ברמב"ם בהלכות שבת לעומת הלכות יום טוב: שדיני דרבנן של הלכות יום טוב לא מצאנו ברמב"ם שהם מבוססים על שביתה (אלא שיש מהם על שמחת יום טוב: יש דברים שהתירו משום שמחת יום טוב. לא אסרו הוצאה אף אם אפשר מערב יום טוב משום שמחת יום טוב. ויש שאסרו גזירה שמא ימנע משמחת יום טוב, וכן אסרו מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, כדי שלא ימנע משמחת יום טוב).
אבל איסורי השבותים כתב הרמב"ם בפרק א' הלכה יז: "כל שאסור בשבת, בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה, בין שהוא משום שבות הרי זה אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהן מותרין ביום טוב, כמו שיתבאר בהלכות אלו. וכל שאסור לטלטלו בשבת, אסור לטלטלו ביום טוב, אלא לצורך אכילה, וכיוצא בה. וכל שמותר בשבת, מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת, איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביום טוב, ומותר בשבת: מפני שיום טוב קל משבת, אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו".
ובהלכות יום טוב לא הזכיר הרמב"ם את יסוד השביתה. ונראה שדין השביתה כנ"ל הוא רק בשבת ולא ביום טוב. אף שלהלכות קרא הרמב"ם "הלכות שביתת יום טוב" (ראה בריש ההלכות). אלא שהשביתה היא רק איסור מלאכה כמובאר בפרק א' הלכה א'. ואם כן דין השביתה בשבת הוא דין חיובי, ואילו ביום טוב הוא דין שלילי באיסור מלאכה.
וראיה שיש לרמב"ם דין חיובי של שביתה בשבת הוא מהרמב"ם על הלכות מוקצה: בסוף פרק כד בטעמי מוקצה כתב הרמב"ם "ונמצא שלא שבת, ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח", הרי שבדברים שאינם לאוין אינו עובר על שביתה אלא בטל הטעם שנאמר בתורה. ועוד שם שחששו חכמים שתהיה "שביתה הנכרת" ולכן חייבו דיני מוקצה גם למי שאינו בעל אומנות אלא בטל כל הימים.
הפסוק שהביא הרמב"ם "למען ינוח" הוא המשך הפסוק הנ"ל של "תשבות". וצריך עיון מדוע הרמב"ם הביא את המילים האלו ולא הביא את "תשבות". ההסבר המקובל ברמב"ם, שהרמב"ם לא כתב טעם הוצאה למוקצה כפשטות הגמ' וכראב"ד, הוא משום שהרמב"ם רצה לומר טעם שנכון גם ביום טוב, אבל לפי דברינו נראה שאין יסוד לדברים אלו וצריך לומר כמ"ש המגיד משנה שהרמב"ם נתן טעם נוסף ולא למעט מה שיש בגמ'.
ואם יש דין חיובי של שביתה בשבת, יש לדון במי שעושה מלאכה לפיקוח נפש האם לא קיים מצות שביתה בשבת? (ע' מוריה י', הרב מרקוביץ, גליון ה-ו עמוד סב). והרי גם אדם שמשום פיקוח נפש לא מתענה ביום הכפורים, לא נאמר שבפועל קיים מצות עינוי, שאונסא כמאן דעביד לא אומרים.
על פי הנ"ל נראה שגם מה שכתב הרמב"ם בתחילת פרק כד, אסמכתא לכל דיני דרבנן החיוביים מדברי סופרים, יש לו גם אסמכתא מן התורה של "תשבות" חיובי: "יש דברים שהם אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו, משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי" (ישעיהו נח,יג), ונאמר "וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר" (שם). לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת, ואפילו לדבר בהם, כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה, או היאך יבנה בית זה, ובאיזו סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בו, אסור: שנאמר "ודבר דבר" דיבור אסור, הרהור מותר. אסור לאדם לפקוד גינותיו ושדותיו בשבת, כדי לראות מה הן צריכין, או היאך הן פירותיהן שהרי זה מהלך, לעשות חפצו. וכן אסור לאדם שייצא בשבת עד סוף התחום ויישב שם עד שתחשך, כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת שהרי נמצא הילוכו בשבת, לעשות חפציו".
חילוק נוסף יש בין הלכות שבת להלכות יום טוב, הוא בהגדרת עובדין דחול:
הרמב"ם כתב בהלכות שבת בעשרה מקומות "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול": בפכ"ב בהלכה ט"ז: "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלא יבוא לידי סחיטה. ובפרק כ"א הלכה יא: "שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור". ובפרק כא הלכה יז לגבי איסור לשמר שמא יבא לשמר לכן אסור עובדין דחול. וע' פכ"א הכט, ובפכ"א הכ"ח לא למשמש בבני מעיים שם לא כתב הרמב"ם בפירוש "שלא יבוא לידי…" משום שברור ששם מיירי מענינו של הפרק היינו איסור שחיקת סממנים. ובפכ"ב הי"ט "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול… ויבא לכבס". בפרק כד הי"ב על טעמי המוקצה, ובפכ"ו הכ"ז לגבי טלטול סולם של שובך… ויבוא לצוד". ובפכ"א ה"ג, אסור להדיח את הקרקע "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" ובה"ד כתב הרמב"ם "ויבא להשות גומות".
הרי זה מאשר את מ"ש לעיל שכל עובדי דחול הוא משום סרך מלאכה. ורק בהלכה אחת יש יוצא מן הכלל: רדית הפת, ע' פ"ג הי"ח, והטעם הוא משום שהגמ' אומרת שחכמה היא ואינה מלאכה. כלומר שאכן זה יוצא מן הכלל.
אלא שבקרבן נתנאל בתחילת פרק תולין הקשה על זה שהרי בהלכות יום טוב פרק ג' הלכה יז: "אין מסננין את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר; אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל, והוא מסתנן מאליו. ואם הייתה המשמרת תלויה, מותר ליתן לה יין ביום טוב; אבל לא יתלה בתחילה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומערים ותולה את המשמרת לתלות בה רימונים, ותולה בה רימונים; ואחר כך נותן לתוכה שמרים". והרי בהלכות שבת כתב הרמב"ם שהאיסור הוא שמא יבא לשמר, ולמה א"כ אסור ביום טוב?
אלא שבהלכות יום טוב בכל מקום שכתב הרמב"ם שאסור כדרך שהוא עושה בחול, לא כתוב הטעם כפי שכתב בהלכות שבת שהוא שמא יעשה מלאכה: עיין פ"ג ה"ו. ג,יז. ד',י'. ה',א.' ה',ב'. ה',ג'. ה',ה'. ה', ח.
אלא שיש הבדל בין שבותי שבת לשבותי יום טוב. בשבת אכן כפי שכתב הרמב"ם בתשובה כל עובדי דחול הוא משום סרך מלאכה. אבל שבותי יום טוב עיקרם משום שמחת יום טוב (מלבד אלו שהם גזירה) , ולכן הרמב"ם בהלכות שבת מדגיש שהאיסור משום מלאכה. אבל ביום טוב עובדי דחול נאסר רק משום שמחת יום טוב.
ולפי מה שכתבנו מיושבת קושית הקרבן נתנאל, שהרי עובדי דחול של יום טוב הוא שונה מאשר של שבת. שביום טוב האיסור הוא משום טרחא. ולכן אף אם אין איסור לשמר ביום טוב מכל מקום הרי מותר אסור לתלות בתחילה.
וראיה להבדל הזה שבין יום טוב לבין שבת, ממחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות יום טוב פרק א' הלכה ה' לגבי המלאכות האסורות ביום טוב. שהרמב"ם כתב שכל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב היא אסורה. (ודעת הרמב"ם שמן התורה הכל מותר). והראב"ד כתב: "אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש". ובאר באבן האזל את כווונת הראבד: "ובכוונתו יש לומר כמו שכתב הרמב"ן בפי' על התורה הובא במ"מ בהלכות שבת פכ"א דמלבד איסורי מלאכה יש דין שביתה ולכן אפשר דכל ההיתר דאוכל נפש מותר ביום טוב הוא בדין איסור מלאכה אבל חיוב דין השביתה הוא בכל ענינים דלא חלקו בין מלאכה למלאכה בדין שביתה, ואם מרבה הטורח ביו"ט חסר מצות שביתה. אמנם אין הדבר מבורר דאפשר כיון שהתורה התירה מלאכת אוכל נפש ביו"ט אין בזה גם משום מצות שביתה".
וקצת ראיה יש להביא מהרמב"ם בפרק א' הלכה טו שכתב הרמב"ם: "המבשל ביום טוב לגויים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה שאילו באו לו אורחים, היה אותו תבשיל ראוי להם. עשה לנפשו והותיר, מותר להאכיל ממנו לגויים ולבהמה". ובלחם משנה כתב שעובר בעשה. ולכאורה צריך עיון שהרי הרמב"ם היה צריך לומר "אלא עובר בעשה" וכיו"ב. אבל לדברינו אין עשה בדבר שאין בו איסור מלאכה ולכן הרמב"ם לא הזכיר עשה דשבתון.
ואם כן דברי הרמב"ן לגבי גדר שבות ביום טוב, לדעת הרמב"ם יש לומר שהדברים הם נכונים לגבי שבת אבל ביום טוב לדעת הרמב"ם הגדר הוא שונה כפי שמוכח מניסוח הרמב"ם בתחילת הלכות שבת לעומת תחילת הלכות יום טוב.
(וע' מועדים וזמנים ח"ז סימן קלד שעמד על החילוק בין הלכות יו"ט והלכות שבת)
נספח: וטעם ההבדל בין הלכות שבת להלכות יו"ט הוא שהתורה אסרה ביו"ט רק מלאכת עבודה. א"כ אין קפידא על שביתה שהרי יכול גם לעסוק כל היום במלאכת אוכל נפש. ע"כ שהתורה אסרה רק מלאכות ולא דרשה שביתה כמו בהלכות שבת. וסברא זו יתכן לומר גם אם נקבל את דברי מהר"ל אבן חביב שהביא הלחם משנה ריש הלכות יו"ט שהרמב"ם דייק וכתב ששביתה ממלאכת עבודה אסורה, ומשמע כרמב"ן ואוכל נפש לא נאסר בכלל. מכל מקום יש לומר את סברתנו, משום שאמנם זה אינו מלאכת עבודה, אבל לבטל שביתה ודאי מבטל בכך, וע"כ שאין קפידא ביו"ט על שביתה הניכרת.
והרמב"ן לא מחלק וסובר שגם ביו"ט יש איסור שבות הכולל דברים דרבנן, יש לומר לשיטתו: בפרשת אמור כג ז' כתב הרמב"ם שמלאכת עבודה דוקא נאסרה ביו"ט ולא אוכל נפש שהיא "מלאכת הנאה". אם כן מלאכת אוכל נפש לעצמה אין בה ביטול שביתה כיון שהיא מלאכת הנאה. אבל הרמב"ם יסבור שלא אסרה תורה אוכל נפש משום שמחת יו"ט, א"כ מעצם טבעה זו מלאכה שמבטלת את השביתה ואינה מלאכת הנאה, לכן מוכח שביו"ט התורה לא הקפידה על שביתה. ויש לומר שטעם היתר מלאכת אוכל נפש הוא משום שמחת יו"ט (עיין המועדים בהלכה ריש נושא יו"ט). ועיין הלכות יו"ט פ"א הלכה ט.
ראיה נוספת לחילוק בין שבת ליום טוב, הוא ממה שכתב מהרלב"ח סימן טז שהרמב"ם בפרק כג הלכות שבת כתב טעם איסור טבילת כלים משום מתקן, ואילו בהלכות יום טוב פרק ד' אסר משום שמא ישהה. ולכן גם כתב הרמב"ם לגבי האיסור להגביה תרומות ומעשרות בשבת שני טעמים בהלכות שבת פרק כג הלכות ט' והלכה טו, משום מתקן ומשום שמקדיש. משום שלגבי יום טוב לא שייך מתקן, משום שאיסורי יום טוב לא נאסרו משום מלאכה.(וע' ספרית ארץ ישראל שעור טו בעינן הפרשת תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט).
מראי מקומות נוספים: בענין גדר שבות ודין שלא יעשה כדרך שעושה בחול, ע' קצות השולחן סימן קמ"ו סעיף .9כרך ט' עמ' קב.