ההבדל בין מלאכה שאי”צ לגופה ובין דשא”מ לכאורה ברור: במשאצל”ג הרי מתכוין למה שעושה אלא המטרה היא לא לעצם עיקר המלאכה. וא”כ מסתבר שמלאכה שאי”צ לגופה חמור יותר מדבר שאין מתכוון, וכפי שפסק הרמב”ם.
מחלוקת הרמב”ם ור”ח אם לפסוק כר”ש או כר’ יהודה. ועיין מ”מ שהביא מחלוקת רב ושמואל. ואם להלכה משאצל”ג חייב, א”כ הרי זה קולא יותר מאשר רב ושמואל.
ועיין כסף משנה שהביא בשם ר’ אברהם בן הרמב”ם ההפרש שבין פסיק רישא ובין משאצל”ג. ובפס”ר אינו מיכוין למלאכה כל עיקר, אבל משאצל”ג מתכוין למלאכה ואינו מתכוין לתכליתה.
לדוגמא: הגורר מיטה וזה פסיק רישא שיחפור, הרי חייב לר”ש. אבל החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה אינו מתכוין לתכליתה כלל.
אבל באמת דבר זה קשה מאד: שכדי לחייב בגורר מיטה בפסיק רישא, צריך שתהיה זו מלאכה שצריכה לגופה, וא”כ צריך לומר שהוא מיכוין לתכליתה. אבל א”כ אין זה דבר שאינו מיכוין אלא חופר ממש. והרי פסיק רישא פירושו שאינו מתכוין לתכלית, ומשום כך יש גדר של פסיק רישא. דוגמא נוספת: פסיק רישא עצמו: כשחותך ראש של עוף לצחק בו הקטן, מדוע הוי מלאכה שצריכה לגופה? והרי אינו מיכוין לתכליתה? ומה ההבדל בין זה ובין חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה?
א”כ עיקר השאלה היא: כל פסיק רישא כדי שיתחייב צריך להיות מלאכה שצריכה לגופה, והרי אם אינו מכוין למלאכה ודאי אינו מיכוין לתכליתה איך תהיה צריכה לגופה, ע”פ הגדרת ר’ אברהם בן הרמב”ם?
ועוד קשה על הרמב”ם: אם מלאכה שאין צריכה לגופה חייב, מדוע פסק בפ”י הלכה יז שהמפיס שחין מותר, והרי בגמ’ שבת קז ע”ב מובא שדין זה הוא רק לר”ש שמלאכה שאי”צ לגופה פטור עליה? והרי הרמב”ם פסק שחייב? ואותה שאלה לגבי צידת נחש שהותר בגמ’ שם ק”ז ע”א? וכן קשה מהצד נחש כדי שלא יזיק שמותר, עיין פ”י הלכה כה, והרי מלאכה שאי”צ לגופה חייב?
ועיקר הקושי שנעסוק בו הוא שאלת הסברא. אבל להלן לא ננסה לענות על שאלה זו בסברא, אלא בדרכים אחרות לענות עליה.
1. זו הדרך שלכאורה פשוטה: אה”נ כל פס”ר הוא מלאכה שאצ”ל. והרי הרמב”ם פסק שמלאכה שאי”צ לגופה חייב עליה ולשיטתו הרי לא קשה כלום, שהרי כל פסיק רישא חייב אף שאין זה מלאכה הצריכה לגופה. אבל לשיטה זו קשה, שהרי יצא שדברי ר’ אברהם בן הרמב”ם שאמר “משום אביו” כמו שכתב הכסף משנה, אינם לשיטת הרמב”ם. שהרי לשיטתו אין נפ”מ אם הדבר מלאכה הצריכה לגופה או אינה צריכה לגופה. (ויש לברר ולעיין בתשובותיו של ר’ אברהם הנדפס בשם “ברכת אברהם” סימן יט).
2. נראה שזה ההכרח של הערוך שהתיר בפסיק רישא דלא ניחא ליה, מלבד ראיותיו שמבוארות ברא”ש פרק הבונה, יש הכרח מסברא וכמו שכתבנו. ובמקום שלא ניחא ליה, הרי ממילא זה גם מלאכה שאין צריכה לגופה, ולכן בצירוף שאין מתכוין מתיר הערוך. אבל אם ניחא ליה, הרי רוצה גם בתכליתה של המלאכה ולכן זה נחשב כמלאכה שצריכה לגופה.
והראיה שכל פסיק רישא דלא ניחא ליה הוא מלאכה שאין צריכה לגופה: עיין שבת קג ע”א בתירוץ הגמ’ “דקעביד בארעא דחבריה”, ופרש”י “לא אכפת ליה ליפות”. ואכן זו אחת הראיות של הערוך להתיר פ”ר דלנ”ל. עיין רא”ש פרק הבונה שהביא ראיה זו של הערוך. אבל התוס’ כתבו בארעא דחבריה “דהוי ליה מלאכה שאין צריכה לגופה”. וא”כ יש לומר שהערוך סובר כן משום הסברא כמ”ש, שאל”כ הרי כל פסיק רישא קשה מדוע יתחייב הרי הוי מלאכה שאין צריכה לגופה.
אלא שיש להדגיש שפסיק רישיה דלא ניחא ליה יכול להיות יותר קל מאשר מלאכה שאין צריכה לגופה, ע’ שביתת השבת ע’ *** שכתב כן.
3. דרך שלישית לענות על שאלה זו. כבר כתבנו לעיל שבשבת יש קולא שאין בכל התורה והיא: מלאכת מחשבת. וגם לגבי דבר שאין מתכוין יש הבדל בין שבת לבין כל התורה. דש”מ שייך גם באיסורים אחרים, ראה גמ’ שבת קל”ג לגבי איסור קציצת בהרת. והרא”ש בפרק שמנה שרצים הביא את דברי בעל השאילתות הסובר שרק בשבת הלכה כר”ש שדבר שאין מתכוין מותר. והרא”ש חלק עליו. עיי”ש.
ולמדנו מדברי השאילתות שאכן בשבת יש פטור לגבי דבר שאין מתכוין גם בגלל שאין זה מלאכת מחשבת.
א”כ יש לשאול, האם הקולא של הערוך היא רק בשבת או גם בכל התורה כולה, שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר?
דבר זה נראה שהוא סתירה בדברי הרא”ש: בפרק שמנה שרצים כתב בפרוש “ולא שייכי כאן דברי בעל הערוך… דהיינו דוקא לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת”. ואילו בפרק הבונה הביא הרא”ש את ראיות הערוך, מפרק ר’ אליעזר דמילה, והרי שם מיירי באיסור קציצת בהרת. ומשמע שהערוך התיר שם ג”כ משום שהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה.
ומדברי הרא”ש בפרק הבונה נראה שהוא חולק על הערוך ואוסר פ”ר דלא ניחא ליה רק מדרבנן: “לענין איסור אפילו לרבי שמעון אסור לכתחילה מדרבנן אע”פ שאינו נהנה”.
וכן ממה שכתב להלן שלגבי הדס מותר משום מצוה, וע”כ הרי זה רק משום שזה דרבנן ולא אסרו משום מצוה, שהרי אם היה אסור מה”ת לא היה היתר של מצוה.
וא”כ יש לומר, שגם לחולקים על הערוך, פסיק רישא דלא ניחא ליה אסור רק מדרבנן, וא”כ לא קשה השאלה ששאלנו, שהרי זה מלאכה שאין צריכה לגופה. אבל בשיטת רש”י צריך עיון: בדף ק”ג כתב שבארעא דחבריה “לא אכפת ליה ליפות” וזה לכאורה כערוך. ואילו בדף ע”ה לגבי חלזון כתב רש”י “וכי מודה ר”ש במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי” ומשמע שבדבר כזה גם לר”ש נחשב כמכוין? ובשני המקומות מיירי לענין איסור דאוריתא?
ואם נאמר שגם הרמב”ם אוסר לא ניחא ליה בשבת רק מדרבנן, אמנם לא בגלל שזה מלאכה שאי”צ לגופה, אלא משום שזה אינו מלאכת מחשבת, הרי יש לישב הרמב”ם לגבי צד צבי ומפיס מורסא. וכ”כ בחידושי הגר”ח על הרמב”ם ועיין קהילות יעקב שבת סימן ב’ שהסביר מדוע זה נחשב לדבר שאינו מתכוין. וע”ע באבן האזל פ”א הלכות שבת.
ובענין ההלכה בפ”ר דלא ניחא ליה, עיין שו”ע ס”ס שכ לגבי מסוכרייתא דנזייתא. ולמעשה האם מצטרף שם לחשבון גם פסיק רישא דלא ניחא ליה.