א. דין זה מתחלק ברמב”ם לשני מקומות: השווה להלן פרק י’ הלכה כג, שנים שעשאוהו לגבי מלאכת צידה. ומה שחילק הרמב”ם את דין שנים שעשאוהו גם להוצאה וגם לצידה הרי זה משום שגם במשניות זה נמצא בשניהם. לגבי הוצאה במשנה צ”ג ע”ב:
המוציא ככר לרשות הרבים חייב הוציאוהו שנים פטורין. לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים ורבי שמעון פוטר.
ולגבי צידה בדף ק”ו ע”ב:
צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין ורבי שמעון פוטר.
ומה שכלל הרמב”ם את דין זה עוקר וזה מניח עם שנים שעשאוהו, זה על פי הגמ’ צ”ג ע”א “תלתא מיעוטא כתיבי… חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול…” הרי ששני הדברים הללו כתובים יחד. אלא שברמב”ם משמע יותר מכן: שגם דין זה עוקר וזה מניח שייך לדין שנים שעשאוהו.
ובפירוש המשניות בפ”א דימה את דין זה עוקר וזה מניח לדין הכותב את אחת ובא חברו וכתב אות נוספת. וכתב על שנים שעשאוהו:
כיצד כגון שכתב שמעון א’ ביום השבת ובא ראובן וכתב ב’, אע”פ שנגמר השם על ידי שניהם יחד שהוא שתי אותות שהוא שיער הכותב הרי שניהם פטורים.
ולכאורה הרי הכותב אות אחת הרי זה חצי שיעור ולא חצי מלאכה? ונראה סיוע מכאן למה שכתבנו לעיל שלרמב”ם אין דין של חצי שעור במלאכת שבת ולכן הכותב אות אחת אין לדון על חצי שיעור אלא על חצי מלאכה. ועיין מקור הלכה סימן ט.
ואולם, יש לומר שהרמב”ם קושר את דין שנים שעשאוהו לזה עוקר וזה מניח וכן לדין הכותב אות אחת ובא חברו וכתב עוד אות, משום שלרמב”ם יסוד דין שנים שעשאוהו הוא מפני שמן התורה אין חצי שיעור שאסור, לא חצי שעור מבחינת הכמות ולא חצי שעור בבחינת האיכות. וכששנים עשו יחד זה חצי שעור באיכות שהרי כ”א עשה המלאכה וכן כשזה עוקר וזה מניח, זה חצי שעור באיכות.
אלא שלפי זה יש לדחות מה שכתב בשו”ת חסד לאברהם (תאומים) מה E”חאו”ח סימן כח, והובא בציץ אליעזר ח”ד סימן ד’, שפטור של שנים שעשאוהו לא יהיה שייך במלאכה שאין בה שיעור, כמו חורש ובונה שחייבים בכל שהוא. ולדברינו, שנים שעשאוהו נחשב כחיסרון של חצי שעור איכותי ולא כחצי שעור כמותי, ולכן גם במלאכות שאין בהם שעור יהיה דין של שנים שעשאוהו. וכמו כן בספק האחרונים, מה יהיה דין שנים שעשאוהו כשאחד אינו בר חיובא. ובזה י”ל שדין שנים שעשאוהו אינו דין פטור בגלל צירוף עוד אחד, אלא משום שכ”א עשה חצי שעור איכותי.
אלא שדבר אחד נראה שיהיה הבדל בין דין זה עוקר וזה מניח לדין שנים שעשאוהו. ביד המלך מסתפק, האם מה שכתב הרמב”ם שאם זה אינו יכול וזה אינו יכול, חייב גם בזה עוקר וזה מניח (עיין, אמרי בינה, מקור הלכה סימן י’). ובמקור הלכה דייק מלשון הרמב”ם בהלכה ט”ז: “…הואיל ואין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף” משמע שהחיוב הוא רק אם עשו יחד מתחילה ועד סוף, מה שאין כן בזה עוקר וזה מניח. א”כ בדין זה עוקר וזה מניח לא יהיה דין של זה אינו יכול וזה אינו יכול בניגוד לשנים שעשאוהו כששנים עושים ממש את הכל.
כפל דין שנים שעשאוהו, גם לגבי הוצאה וגם לגבי צידה יש להסביר על פי דברי האור שמח בפרק י’ הלכה כ”ג: אם נשווה את דין שבת לדברים אחרים, עיין ב”ק י’ ע”ב אם הכוהו עשרה בני אדם במקלות כולם פטורים. אבל בדף נג ע”ב אם שור ואדם דחפו לבור, לענין נזיקין כולם חייבים (שור, בור ואדם) לענין כופר שור חייב ואדם פטור. והקשה הרשב”א בב”ק נג (רפט), איך יתכן ה”א לחייב כופר, הרי בכה”ג באדם היה פטור, שהרי הוי כהכוהו י’ בני אדם יחד? ותירץ שבהכוהו כל אחד הרג “מקצת” אבל כשדחפו לבור הרי כל אחד עשה הכל. ודוגמא לזה בדין ערב: האם שני ערבים פירשו שכל אחד התחייב בכל, או שכל אחד חייב לפי חלקו. ולרמב”ם כ”א התחייב בכל (ראה הלכות מלוה ולוה פכ”ה ה”י). ולפי זה מובנות הדוגמאות של שנים שעשאוהו: בהוצאה כששנים יחד לקחו חפץ והוציאו, הרי כל אחד עשה חצי. אבל היתה ה”א במלאכת צידה, כיון שנעילת הבית הוא סיבה שעי”ז הצבי יהיה ניצוד, א”כ י”ל שלכ”א מתייחס כל המעשה, לכן הובא דין זה במשנה וברמב”ם בנפרד, שגם זה נחשב כשנים שעשאוהו.
הלכה טז:
ואם אין כח באחד מהן לעשותה לבדו ועשו אותה בשותפות מתחילה ועד סוף שניהן חייבין ושיעור אחד לשניהם.
בגמ’ (צ”ג ע”ב) הובאה שאלה זו אם צריך שיעור לכל אחד או שיעור אחד לכולם, בדין זה יכול וזה יכול לשיטת ר’ מאיר. ועיין תוס’ שם שהעלו מה הה”א שבעינן שיעור לזה ולזה, והרי זו משנה להלן שבצידה חייב אם זה אינו יכול וזה אינו יכול?
ועל פי החילוק הנ”ל זה מובן: שהרי אם זה אינו יכול וזה אינו יכול צריך שיעור לכל אחד, זה משום שכל אחד עשה חלק. אבל בצידה על ידי שנים הרי המעשה הוא רק בתוצאה, ואז יש לומר שלכל אחד מתייחס מעשה שלם, לכן צריך מיעוט מיוחד שגם סנ פטור משום שנים שעשאוהו.
דעת ר”י אלחנן בשו”ת “באר יצחק” סימן יד, שדין שנים שעשאוהו הוא רק פטור מקרבן אבל אסור דאוריתא. ולכאורה לפי מה שכתב הרמב”ם שכל מקום שכתב שפטור, הכוונה פטור אבל אסור מדבריהם, א”כ הרי זה איסור דרבנן. ואף אם נאמר שיתכן פטור אבל אסור מן התורה, כפי שהבאנו כמה ראשונים הסוברים לגבי חצי שעור כך, צריך לומר שרק שנים שעשו ממש הוי אסור מן התורה, אבל זה עוקר וזה מניח הוא רק איסור דרבנן, כפשטות משנה ריש שבת, שאם בעל הבית עוקר והעני מניח הרי זה אסור רק מדרבנן וכמו שכתב שם רש”י וכן נפסק בשו”ע שמ”ז שזה עוקר וזה מניח אסור מדרבנן.
יש להסתפק, מה הדין אם היו שלשה, ושנים מהם יכולים ביחד להוציא ואחד אינו יכול, האם דין כל אחד מהם כדין זה אינו יכול וזה אינו יכול, או י”ל שלשנים מהם זה נחשב כזה יכול וזה אינו יכול. וצ”ב.
מ”מ נוספים: ציץ אליעזר ח”ד סימן ד’. אמרי בינה הלכות שבת סימן לג, חסד לאברהם (תאומים) סימן כח. יד המלך.