הלכה יב: פחות מכוונתו פטור. הלכה יד: עשה חצי מכוונתו חייב. מה ההבדל? עפ”י הבנת הראב”ד הרי הדברים ברורים: בהי”ב יצא לו דבר פחות באיכות ממה שרצה. בהי”ד יצא פחות בכמות ממה שחשב.
מה הדין אם נתכוון לזרוק שמנה אמות ברה”ר ונח החפץ בסוף ארבע אמות, האם זה פחות בכמות או פחות באיכות? לכאורה זה כמו שם משמעון.
זו גמרא מפורשת להלן צ”ז ע”ב. אבל המשך הגמ’ לפי רש”י הוא שאינו חייב אם לא שאמר כל מקום שתרצה תנוח. ואומרת הגמ’ שלא דומה לשם משמעון משום ששמעון כותבים ע”י שכותבים “שם” קודם. אבל בזורק “כמה דלא זריק ארבע לא מיזדרקי ליה תמני?” היינו: אפשר לזרוק שמנה בלא שלב של זריקת ארבע קודם. וברמב”ם בפרק י”ג הלכה כ”א: נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע חייב “שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמנה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה”.
א”כ הרי זה מחלוקת רש”י ותוס’ עם הרמב”ם האם נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע חייב או פטור.
ונראה שדבר זה תלוי במחלוקת אחרת בין התוס’ ורמב”ם: מה הדין אם נתכוון לחתוך את זה וחתך את זה, האם פטור. שמואל ודאי פוטר בכה”ג בכריתות יט ע”ב סובר שאם נתכוון ללקוט תאנים אלו וליקט אלו פטור (עיי”ש דמחלוקת ר”א ור”י באבד מלקט מליבו). וכתבו התוס’ שבת ע”ב ע”ב ד”ה נתכוון, שה”ה אם נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר שפטור. והטעם כתבו התוס’ משום מלאכת מחשבת. ועוד כתבו התוס’ לדמות את זה לנתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה שפטור. הרי שאם נתכוון לחתוך את זה וחתך את זה פטור. א”כ לתוס’ נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה או נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע הדין שווה עם נתכוון לחתוך את זה וחתך את זה.
והרמב”ם הרי בהלכה ט-י בפ”א כתב שאם נתכוון לחתוך תאנה זו וחתך תאנה זו חייב. וא”כ הרמב”ם לשיטתו שאם נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע שחייב. (ומה שפטור אם נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה - משום שכלל לא נעשית מחשבתו שינוח במקום מסויים). א”כ לדעת הרמב”ם יש לומר שאם נתכוון לחתוך תאנה זו וחתך תאנה אחרת, זה דומה לנתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע שחייב, ולא לנתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה שפטור, ששם לא נעשית מחשבתו כלל (וע”ע אבני נזר תשובה רנ”ד ס”ק ה’).
אם כן תוס’ לשיטתם ורמב”ם לשיטתו. אבל דעת רש”י היא ממוצעת: מרש”י בדף ע”ב ע”ב עולה, כפי שכתבו התוס’, שאם נתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר חייב. אבל הרוצה לזרוק שמנה וזרק ארבע פטור כמו נתכוון לזרק ארבע וזרק שמנה. היינו שאין קשר בין המקרים לשיטת רש”י. והחילוק ברור: בזריקה ההבדל בין מה שרצה למה שעשה הוא כמו הבדל איכותי, שלא נעשה דבר באיכות שרצה. אבל בחתך, הרי זה דומה להבדל כמותי שאמרנו לעיל שאין זה סיבה לפטור.
ולפי דברים אלו מובן גם היטב איך יסביר הרמב”ם פשט בסוגיה בשבת (ע”פ אבני נזר הנ”ל): גם לרמב”ם הרי דעת שמואל בגמ’ כריתות היא שנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר פטור. והרי בשבת צז ע”ב הסוגיא שאומרת את סברת “כל מקום שתרצה תנוח” הרי זה נאמר שם לשיטת שמואל שמחייב היה ר’ יהודה שתים. אבל לדידן אה”נ חייב גם בנתכוון לחתוך את זה וחתך את זה וגם בנתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע.
ומדוע פסק הרמב”ם שלא כשמואל? לפי התוס’ לשמואל פטור בנתכוון למחובר זה וחתך מחובר אחר הוא משום מלאכת מחשבת, כמו שכתבו תוס’ בפ’ כלל גדול ע”ב ע”ב, שיש פטור של מתעסק ויש פטור של מלאכת מחשבת. ופטור של שמואל הוא נוסף על פטור של מתעסק של כל התורה כולה.
אבל לרמב”ם, בהלכות שגגות מביא דוגמאות למתעסק רק דוגמאות בהלכות שבת, ומדגיש הרמב”ם שזה משום מלאכת מחשבת, (ראה לעיל מהלכות שגגות). ובמחלוקת בכריתות יט ע”א במשנה, פסק כר’ יהושע שפטור. ו”אשר חטא בה” מזה לומדים שידע במה חטא ולא מתעסק. ופטור מתעסק בכל מקום בהלכות שגגות כתב הרמב”ם שזה משום מלאכת מחשבת, וא”כ הרי זה רק בשבת. ויש להביא סיוע לכך מפירוש המשניות בפ”ד מכריתות:
וענין מתעסק ‘משתגל’ כלומר אם לא היתה מטרתו וכוונתו לאותה הפעולה דוקא אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו (ראה לעיל ספק המ”מ בפירוש הרמב”ם הלכות שבת) הרי זה פטור בשבת בלבד לפי שהכלל הנכון מתעסק בחלבים ובעריות חייב בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה.
הרי שכאן בפירוש המשניות מפורש שרק בשבת נאמר הכלל של מתעסק. וראה בשעור הקודם.
לכן לדעת הרמב”ם, גדר מלאכת מחשבת ירד בדרגה: אם לשמואל יש פטור מתעסק בשבת, ומלאכת מחשבת פוטר אף בנתכוון למחובר זה וחתך מחובר זה, הרי לדידן ממלאכת מחשבת פוטרים רק אם נתכוון לחתוך תלוש וחתך מחובר, ומנ”ל לפטור גם בנתכוון לחתוך זה וחתך זה?
וכאמור, לרמב”ם אנו מחייבים בנתכוון לחתוך את זה וחתך את זה, וכן מחייבים אם נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע. ולשיטת התוס’ פוטרים בכל דבר. וגם בנתכוון לזרק שמנה וזרק ארבע. והכל מאותה סיבה. ורש”י מחלק כמ”ש.
מ”מ נוספים: עיין שמירת שבת כהלכתה, מבוא להלכות שבת עמוד כא הערה קכו.