הי”ז: “כל המקלקלין פטורין, כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה…” הי”ח: “כל המקלקל על מנת לתקן חייב כיצד הרי שסתר על מנת לבנות במקומו… במקום שמחק… כדי לבנות בתוכה…”. ויש לברר מדוע התיקון צריך לבא דוקא במקום הסתירה?
כשהרמב”ם כותב בהי”ח “וכן כל כיוצא בזה” כוונתו היא על אותן מלאכות שכתב בהלכה הקודמת שלא הזכיר כאן: קורע, מבעיר וחובל. ולמדנו מכאן דבר נוסף שלכאורה הוא פשוט: שכל המלאכות של “על מנת”, הצורך בע”מ הוא כדי שלא יהיה מקלקל. ואין הבדל בין חופר על מנת לשים יסודות ובין קורע על מנת לתפור או סותר על מנת לבנות. ועיין להלן.
שתי נקודות יש לברר: א. מה שכתב הרמב”ם “דרך השחתה”. ב. מה שכתב הרמב”ם על מנת לבנות במקומו.
א. השווה להלן פ”י הלכה ט”ו: “הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור על מנת לבנות, אבל אם סתר דרך השחתה פטור” וצ”ע מדוע לא כתב הרמב”ם שצריך לבנות במקומו? וכן להלן פי”א ה”ט “…אבל המוחק על מנת לקלקל פטור”. וכן כתב הרמב”ם שצריך להיות במקום שמחק: “המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב”.
וקשה, מדוע בכיבוי לא הצריך הרמב”ם על מנת לתקן במקומו? עיין משנה ל’ ע”ב, “המכבה את הנר…” ובגמ’ ל”א ע”ב דנה בשיטת ר’ יוסי, ואומרת שר’ יוסי ס”ל שצריך על מנת לבנות במקומו ולכן גם בכיבוי צריך על מנת לתקן את הפתילה, ולכן חייב רק אם חס על הפתילה. ע’ גמ’ ורש”י. וא”כ אם הרמב”ם פסק שצריך על מנת לבנות במקומו, הרי גם בכיבוי היה צריך להיות כן, אבל לעיל כתב הרמב”ם בהלכה ז’ שחייב גם אם מכבה כדי שלא יאבד השמן, וצ”ע הרי זה מקלקל? וכתב אור שמח פרק י’ הלכה יב שמכבה היה במשכן גם כשחס על השמן, ולכן חייב גם כחס על השמן. אבל סותר לא היה במשכן אלא לבנות במקומו כמ”ש בגמ’ ל”א ע”ב. ויתכן שסבר הרמב”ם שהתירוץ השני בגמ’ ל”א סובר כראשון שצריך על מנת לבנות במקומו, ורק לגבי פתילה ומכבה חולק, וכן פסק הרמב”ם. (נתיבות שלום סימן לז).
ב. במה שכתב הרמב”ם “דרך השחתה”, עיין ביאור הלכה למ”ב סימן ש”מ ס”ג ד”ה המוחק, דסגי בכל תיקון ולאו דוקא על מנת לכתוב. ולכן הצריך למחוק מכתב שכתב לו חבירו כדי שלא יראו, הרי עצם המחיקה הוי תיקון. וזה מפורש ברמב”ם כאן שכתב שמקלקל “דרך השחתה” ומשמע שאם לא כן אינו חייב. וכן כתב בפרוש להלן בפי”א הי”ז “וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב”. וכתב המנחת חינוך (מוסך השבת, לה) שהמוחק כתובת קעקע חייב משום מוחק אף שלא על מנת לכתוב. וכן כתב הפרי מגדים (הובא בבאור הלכה סי’ שמ סי”ג) שקריעת מעטפה להוציא מכתב הוא איסור תורה. וכן מפורש בגמ’ לענין הקורע: ע’ ק”ה ע”ב שהקורע למירמי אימתא על אנשי ביתיה נחשב למתקן (וצ”ב, משום שנראה שזה תיקון רק לר’ יהודה שחייב על מלאכה שאין צריכה לגופה). וראה עוד בנשמת אדם הלכות שבת כלל לח אות א’.
ג. הקשר שבין שתי הנקודות הנ”ל: וקשה, אם כן, אין צריך על מנת לתקן ממש אלא שלא יהיה מקלקל. וזה אכן מתאים עם שיטת הרמב”ם שמלאכה שאין צריכה לגופה חייבים עליה, א”כ לא משנה המטרה (ע’ מנחת חינוך מוסך השבת לה על מוחק). אך א”כ קשה: מדוע מצריך הרמב”ם שיהיה על מנת לבנות במקומו, וברמב”ם משמע שהטעם שצריך להיות במקומו הוא כדי שלא יהיה מקלקל, הרי בלאו הכי אינו מקלקל? (ועיין אבני נזר סימן רלג שתרץ, אבל זה לא מתאים לדעת הרמב”ם. משום שהסברו שם שצריך במקומו רק בכיבוי).
ואולי היה ניתן לומר ליישב כל הנ”ל שבפ”א הרמב”ם מביא דוגמאות לאבות מלאכות, ולכן צריך דוקא על מנת לבנות במקומו. אבל על מנת לתקן הרי זו רק תולדה, כפי שמשמע בפי”א הי”ז על מוחק לתקן שכתב הרמב”ם “הרי זה תולדת מוחק וחייב” (אלא שזה פשוט שהוי תולדה, כיון שהוא מוחק רושם, והרי כל רושם הוא עצמו תולדה). אבל אין סיבה שהלכה י”ח תדבר דוקא על אבות. וכן לא יישב את מכבה על מנת לחוס על השמן. ואולי שם נתן הרמב”ם דוגמא למלאכה שא”צ לגופה ולא הקפיד בין אבות לתולדות. אבל המקלקל, במלאכות שמהותן קלקול הרי זה מעצם המלאכה ולכן לא כתב הרמב”ם אלא דוגמאות מאבות. ודוחק.
ד. ועוד יש להעיר: מתוס’ שבת ע”ג ע”ב ד”ה וצריך לעצים משמע שהטעם שצריך קורע על מנת לתפור או מוחק על מנת לכתוב אינו כמו שכתב הרמב”ם כדי שלא יהיה מקלקל, אלא הטעם הוא משום שאם לא כן לא הוי מלאכה כלל, עיי”ש בתוס’. וכן מוכח מתוס’ שם בעמוד א’ שהסתפקו אם צריך מתיר על מנת לקשור, והרי תמוה: אם מתקן חייב ואם מקלקל פטור? ע”כ הבנת התוס’ היא שיש דין שיהיה על מנת לקשור ולא משום תיקון (וא”כ התוס’ לשיטתם). וכן כתב רע”א בחידושים. וכתב שכן משמע מכסף משנה פ”י ה”י שכתב שהפותח בית הצוואר בשבת חייב משום מכה בפטיש, ואינו חייב משום קורע משום שהוי קורע שלא על מנת לתפור. ואף שאינו מקלקל אלא מתקן על ידי פתיחת בית הצוואר, מכל מקום כתב ריטב”א שלא יכול להיות חייב משום קורע שהרי אינו על מנת לתפור. (ועיין קהלות יעקב שבת סימן לה).
והקשה רע”א שם ובגליון הש”ס שהרי מוכח בגמ’ ק”ה ע”ב שהקורע למירמי אימתא חייב, הרי שאינו צריך על מנת לתפור דוקא? ובקהילות יעקב הנ”ל כתב (ד”ה) והנה, ששאני קורע למירמי אימתא: שכל המלאכות יש הנאה מתוצאה של המעשה. ובמלאכות סותר צריך על מנת לבנות דוקא ולא לתקן, משום שההנאה באה אחר כך. אבל הקורע למירמי אימתא, הרי ההנאה בעצם הקריעה, ואם היה כבר קרוע לא יועיל לו. א”כ הקריעה עצמה היא כמו אכילת דבר, ולכן חייב עליה, אף שכל קורע חייב דוקא על מנת לתפור.
אלא שדברי הכסף משנה תמוהים: שהרי ברמב”ם שם הרי זה דוגמא לקורע! עיין פ”י ה”י. ולדברינו, שלרמב”ם כל התנאים הם כדי שלא יהיה מקלקל, א”כ הפותח בית הצוואר אינו מקלקל אליבא דכ”ע ולכן הוי קורע אף שאינו על מנת לתפור.