כתב הרמב”ם:
דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת.
ועיין כסף משנה שתלה שאלה זו בהותרה ודחויה שמקורו בפסחים. ושם הנפ”מ אם צריך ציץ לרצות. וכתב הכסף משנה שרמב”ם פוסק שדחויה.
ולכאורה יש נפ”מ בין אם שבת הותרה או דחויה, האם צריך להשתדל להמנע מאיסורים. ע’ מ”ב שכ”ח ס”ק יד. האם כוונת הרמב”ם אמנם ככס”מ ששבת דחויה?
ובסוף הלכה ב’ כתב הרמב”ם: “כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן”. אבל לגבי יולדת, כתב הרמב”ם בהלכה י”א שצריך שינוי. ושם כתב המ”מ בשם רמב”ן שמכאן משמע שכל חילול שבת לחולה שיש בו סכנה צריך שינוי. אבל המגיד משנה שם כתב בדעת הרמב”ם שרק ליולדת צריך שינוי מפני שלידה זה דבר טבעי, אבל לחולה מחללין שבת ואין צריך שינוי. יתר על כן כתב המגיד משנה בביאורו להלכה יד:
שאם הוא שיש בו סכנה הא משמע דלכל צרכיו מחללין ואע”פ שאין במניעת דבר שעושין לו סכנה.
ודברי המגיד משנה הללו הובאו בפוסקים להתיר יותר בחולה שיש בו סכנה (בית יוסף שכ”ח, ועיין משנה ברורה בביאור הלכה שכ”ח על סעיף ד’ אלא שכתב שהרבה ראשונים חולקים על זה).
אם כן דברי המגיד משנה נוטים יותר לומר ששבת הותרה מפני פיקוח נפש ולא דחויה. שהרי לכאורה דברים אלו תלויים זה בזה. וכן כתב הרשב”א בתשובה סימן תרפ”ט על פסק המהר”ם מרוטנבורג שצריך לשחוט לחולה ולא להאכילו נבילה. וכתב רשב”א (ע’ צילום מצורף) ששאלה זו תלויה אם שבת הותרה או דחויה, “וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה”.
ותשובת מהר”ם מרוטנבורג הובאה ברא”ש ביומא פ”ח סימן יד, ועיי”ש שדימה את זה לאוכל נפש ביו”ט. א”כ ברור שלדעתו עושים כמו בחול משום ששבת הותרה ולא דחויה. ואוכל נפש ביו”ט ודאי הותר ולא דחוי.
ועפמ”ש הרי לדעת הרמב”ם על פי מגיד משנה שבת צריכה להיות הותרה ולא דחויה. וא”כ צריך להדחק בלשון הרמב”ם בתחילת הפרק “דחויה” שזה לא בגדרי הותרה או דחויה. אבל הרמב”ם יסבור ג”כ ששבת הותרה ולא דחויה.
ועל פי זה מובן מה שכתב הרמב”ם בהלכה ג’:
כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע”י גוים ולא ע”י קטנים לא ע”י עבדים ולא ע”י נשיהם כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם.
ולכאורה אם שבת דחויה ולא הותרה, כפי שמשמע לשון הרמב”ם בתחילת הפרק, הרי ודאי עדיף לעשות בדרך של היתר על ידי גוי או קטן. ואם נאמר שלרמב”ם שבת הותרה הרי א”ש.
ראיה נוספת מרמב”ם מביא באבני נזר ח”ב תשובה תנה אות ה’ “והנה בדין זה אם שבת הותרה אצל פקוח נפש או דחויה יש שערורית גדולה…” ומדייק מלשון הרמב”ם בסוף הלכה ג’:
ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.
וכתב האבני נזר שזה מוכיח ששבת הותרה ולא דחויה, שהרי כתב הרמב”ם שאין זה חילול שבת. יש לשים לב שאבני נזר לא הוכיח מתחילת הפרק או ממה שלא עושים ע”י גוי, אלא רק מסוף ה”ג.
ומגמ’ ג”כ משמע ששבת הותרה: עיין יומא פ”ה ע”ב שהובאו הלימודים שפיקוח נפש דוחה שבת, ואחד הלימודים הוא מעבודת הקרבנות. וזה ודאי הותר ולא דחוי. וא”כ גם פיקוח נפש בשבת הותרה ולא דחויה. וכן הלימוד ממילה מוכיח ששבת הותרה. ולגבי מילה מצאנו מחלוקת בין השו”ע והרמ”א ביו”ד רס”ו סעיף יד, אם מותר למול בשבת על ידי שני מוהלים. השו”ע אוסר, וזה משום שמילה בשבת דחויה וא”כ המוהל ולא פרע איסורא קעביד שלא גמר המצוה. והרמ”א (וכתב ביחווה דעת שהרמ”א לשיטתו בתשובה סימן עו) ששבת הותרה לגבי מילה, סובר שמותר למול על ידי שני מוהלים בשבת. ועיין להלן בשם חלקת יואב.
וכן גם לשון השו”ע בסימן שכ”ח ס”ד שכתב “עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול”. וראה משנה ברורה אות יד. ועיין יחווה דעת ח”ד סימן ל’.
ולפמ”ש הרי גם הרמב”ם סובר כן. ועוד הוכיח בשו”ת דברי מלכיאל ח”ד תשובה טו, הביאה ביחווה דעת ח”ד תשובה ל’, מלשון הרמב”ם כאן “דחויה היא שבת אצל פיקוח נפש כשאר כל המצות” ובשאר איסורים כתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פי”ד הלכה ט”ז במי שאחזו בולמוס, “ואין מחזרין על דבר המותר אלא ממהרין בנמצא”. א”כ משמע שזה הותרה. אבל יש לדחות שאצל מי שאחזו בולמוס חשוב גם העיכוב הקטן של הזמן ולכן הכל בכלל פיק”נ, מה שאין כן במקום שאפשר בהיתר ללא נפ”מ גדולה לחולה.
אלא שכאמור, כתב המ”ב שרוב הראשונים סוברים ששבת דחויה ולא הותרה.
דברי הגרש”ז אוירבך שאין נפ”מ גדולה אם הותרה או דחויה. ע’ מנחת שלמה וע’ הלכה ורפואה ע’ רי”ד שאף אם דחויה, מותר לעשות כמו בחול.
וכן מתקבל על הדעת בדעת הרמב”ם שלשון דחויה אינה ע”פ הסוגיה בפסחים. שהרי לא הוזכר דבר זה לגבי שבת. א”כ מנ”ל שכונת הרמב”ם היתה לדחויה בניגוד להותרה?
ובחלקת יואב סימן יד חילק בין ודאי פיקוח נפש לספק פיקוח נפש. שבודאי הדין הוא שהותרה. אבל בספק פיקוח נפש זה רק דחויה. וראיתו מגמ’ יומא פ”ה ע”ב שעל הלימודים מעבודה וממילה אומרת הגמ’ “אשכחן ודאי, ספק מנ”ל” ולכן לכ”ע צריך את הלימוד של שמואל של “וחי בהם”.
נפ”מ מכל הנ”ל גם לגבי בט”ש, עיין מ”ב שכ”ט ס”ק ט”ו שמותר לחלל שבת כדי שהגויים לא יבואו “דאין מדקדקין בפיקוח נפש”. וא”כ אם הותרה הרי אין צורך לטלטל דרך מקום פטור וכיו”ב. אמנם ע”פ דברי חלקת יואב שבספק פק”נ לכ”ע דחויה ולא הותרה, אין כאן היתר.
עיין תורת היולדת פרק נט הערה ג’ נפ”מ אם הותרה או דחויה. ועיין ספר הצבא כהלכה עמוד תכב על הותרה או דחויה במ”ש הגרש”ז ושם גם בשם אגרות משה או”ח חלק ד’ סימן ע”ט שתמה מה ההבדל בין הותרה או דחויה.