כשעושים דברים האלו אין עושין אותן לא ע”י גוים ולא ע”י קטנים ולא ע”י עבדים ולא ע”י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם.
ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם.
ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור עליהן הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם.
בגמ’ יומא פ”ד ע”ב שנינו:
ואין עושין דברים הללו לא ע”י נכרים ולא ע”י כותיים אלא ע”י גדולי ישראל ואין אומרים יעשו דברים הללו לא ע”פ נשים ולא ע”פ כותיים אבל מצטרפין לדעת אחרת.
וערש”י שם. וברי”ף הגרסא “מפני שמצטרפין לדעה אחרת”. וע”ז כתב המגיד משנה שמ”ש הרמב”ם “כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם” הינו הפירוש של “מפני שמצטרפין לדעה אחרת”.
אבל הר”ן שם פירש טעם אחר, שאין אומרים לעשות על ידיהם אפילו באקראי שמא יאמרו הבאים “בקושי התירו פיקו”נ ואין מתירין אותו לכתחילה ע”י המחוייבים במצוות”. ואף שהר”ן סובר ששבת דחויה אצל פקו”נ, וא”כ ראוי לעשות על ידי גוי, אבל משום חשש לפיקו”נ בעתיד מתירים עכשיו על ידי גדולי ישראל. (ועיין תחומין כרך ג’ עמוד 16, ובקובץ התורה והמדינה כרך ו’ בהערות הרב ישראלי עמוד שלט).
ולגבי לשון “שלא תהא שבת קלה בעיניהם” היא כמו שכתב הרמב”ם לגבי אמירה לעכו”ם בפרק ו’ הלכה א’ שאמירה לעכו”ם אסורה כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, היינו בעיני העם. וה”ה כאן, ואין הכוונה שלא תהא שבת קלה בעיני קטנים ונשים וכו’. שלא כמו שמשמע בכסף משנה.
ויש ללמוד מכאן דבר נוסף לגבי גדרי פיקוח נפש, ודוקא מהסבר הר”ן, שלא יאמרו בקושי התירו. החשש הוא לפי הר”ן בעצם פיקוח נפש לעתיד של מה שיתכן שיווצר כשלא ירצו בפעם הבאה לעשות. יש כאן דוגמא של חשש פיקוח נפש כשהדבר נוגע לענין של ציבור. בדרך כלל ידוע פסק הנודע ביהודה לגבי ניתוחי מתים שיש צורך שיהיה חולה לפנינו. אלא שבציבור, גם כשאין לפנינו מקרה כזה יש להתיר משום שקרוב לודאי שתהיה תקלה כתוצאה מחומרא.
אמנם מנד”ד קשה להביא ראיה שהרי מדובר בדבר שמותר מעיקר הדין לחלל שבת, ואז י”ל שאין בזה חילול שבת גם אם אינו מחפש דרכי היתר קלות יותר. מכל מקום רואים כאן חשש לפקוח נפש מסוג אחר. ואמנם כן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק מ’ הערה קנט (עמוד תקמא), שמותר למבולנס לחזור לתחנה כיון שבעיר גדולה קרוב לודאי שיקראו לו, ובהערה דן מהא דשו”ת נוב”י לגבי ניתוחי מתים וכתב שבזה”ז הגדר ישתנה משום שמעבירים ידיעות ממקום למקום. (ובע”פ שאילתיו אם אמנם יש מקום להקל לגבי ניתוחי מתים, כפי שיראה שם בהערה, אלא שסרב לענות…)
דוגמא לכך שכשמתחשבים בציבור יש גדר אחר של פיקוח נפש, שאלת היוצאים להציל אם חוזרים למקומם גם בדאוריתא. לדעת הפוסקים שגם בדאוריתא אומרים, הרי זה משום חשש פק”נ עתידי. וא”כ מתירים פקו”נ כזה. וכן בסנהדרין כ”ו ד”ה משרבו, שזה נחשב לפקוח נפש כיון שבציבור יהיה מי שינצל את זה. וכן בגחלת של מתכת בשבת מב ע”א, חילק ר”ח ורשב”א בשם בה”ג, לא שמותר גחלת של מתכת כיון שזה רק כיבוי דרבנן, אלא משום שגחלת של מתכת קשה לזהות ויתכן שיוזקו. א”כ הר”ז גדר של חולה. ועיין חזו”א אהלות סימן כ”ב ד”ה בפ”ת סימן שס”ג. שכתב שאין החילוק אם איתא קמן או ליתא קמן אלא אם מצוי הדבר או לא מצוי.
אבל בגמ’ יש גרסאות אחרות, לא “אלא על ידי גדולי ישראל” אלא “אפילו על ידי גדולי ישראל”. ונראה שזו גרסת המאירי יומא שם (וע’ הערות למאירי יומא עמוד 249). ולכן כתב המאירי “ואין צריך לעשות דברים אלו לא על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא אף בגדולים”. וראה שו”ע שכ”ח סעיף י”ב שהמחבר כתב כרמב”ם והרמ”א בשם או”ז כתב שאם אפשר בלא עיכוב לעשות על ידי גוי שיעשה על ידי גוי. וראה באו”ז הלכות יולדות סימן ק”ח שאכן גרסתו היא “אפילו על ידי גדולים” (וע’ דרכי משה).
ובבאור הלכה לסימן שכ”ח ס”ד על מה שכתב המחבר שעושין כל מה שעושין בחול, כתב שיש חולקים, שכל שברור שאין במניעת אותו דבר בשבת סכנה אין עושין אלא על ידי גוי כדין חולה שאין בו סכנה.
ומה שכתב הרמב”ם שלא עושים גם על ידי נשים, לכאורה א”כ בבית חולים אין לעשות על ידי אחות אלא צריך לבקש דוקא רופא שיעשה? אלא שהקשה הר”ן שם מיולדת שקוראין לה חכמה ואם צריכה להדליק נר חברתה מדליקה את הנר, ומדוע לא עושים על ידי אנשים בדוקא? וכתב הר”ן ששאני חיה שהיא אומנות המסורה לנשים והן בקיאות יותר מאנשים. לפי זה גם אחות בבית חולים שהיא ממונה על זה ודאי שיכולה לעשות ואין צריך לעשות על ידי אנשים. (וכ”כ נשמת אברהם שכ”ח סעיף יב (ע’ קפח) ובשש”כ פרק לב הערה ה’).
(ע’ תורת היולדת פרק נ”ט בשם אגרות משה או”ח ח”ד ע”ט שכתב שאף אם דחויה שבת הרי אף כשאפשר לעשות בהיתר דהיינו על ידי נוכרים אין עושין אלא על ידי ישראל. ומזה הוכיח הרמב”ם שלענין השתדלות בתר היתר אין נפ”מ בין הותרה לדחויה).
“שאין משפטי התורה וכו'” תורה תמימה ויקרא פי”ח אות יא. ושם הקשה הרי אין לומר שמשפטי התורה הם רחמים, שהרי זה כמו האומר עד קן ציפור יגיעו רחמיך שמשתקין אותו מפני שעושה מדותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזירות. אלא שצריך לומר שכאן מדובר על “משפטי התורה” ולא על טעמי המצות. כלומר, פרטי הקיום הם באופן שיש בהם רחמים.
“שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם”, מהי נקמה? עיין הלכות תשובה פרק ח’ הלכה ה’ שמבואר שהנקמה היא העונש. וביאר באבן האזל, שהרי נאמר בגמ’ ורפא ירפא, שנתנה רשות לרפא ולא יאמר אדם רחמנא מחי ואיהו מסי, א”כ יחשוב שהחולי הוא עונש וא”כ אסור לחלל שבת כדי שיהיה סיוע לעונש שענשוהו משמים, לכן אמר הרמב”ם שאי אפשר שיהיו משפטי התורה סיוע לעונש שענש ד’ לאדם.